פתאומית לעד

ולפעמים,

בפעמים בהם אני פורשת לישון קצת לפניו ומתעטפת ברכות, נודדת בין עירות לשינה, ופתאום שומעת אותו נכנס לחדר, משתדל לא להרעיש ולבסוף מתיישב על המיטה,  הלב שלי רוטט כמעט כמו בהתחלה.

ובעיניים עצומות לרווחה אני יכולה לראות כל צעד ותנועה, אפילו את הרגע הזה בו נחות עיניו עלי.

ואני תוהה מה עובר לו בראש כשכל כולי מונחת לפניו, הגבר הזה שאהוב עלי כל כך, האם הוא זוכר לי חסד נעורים.. ? גם עכשיו...? 

אחרי כל השנים ושלל שינויי הזמן שנתנו בי סימנים..

וכך, כשאני גלויה וחשופה מולו בשנתי, אני ממשיכה לתהות האם הוא אוהב את מה שרואות עיניו, האם הוא מוצא חן בכל פגמי... ולו בגלל שהם שלי, ואני שלו.

פעם טעיתי לחשוב שאלו מחשבות נשיות מדי, שגברים לא מבזבזים זמן מיותר במחשבות מהסוג הנ"ל, עד שנפגשו עיני ופגשה נפשי במילים הנוגעות האלו של גיורא פישר, והבנתי שבאהבה כמו באהבה, אין שום הבדל בין גבר לאשה.

אֲנִי יָשֵׁן.
אִשְׁתִּי מַבִּיטָה בִּי
אֲנִי חָשׁ בְּעֵינֵיהָ הַסּוֹרְקוֹת אֶת רֹאשִׁי הַקֵּרֵחַ,
בּוֹחֲנוֹת אֶת הַכְּתָמִים הַחוּמִים תַּאֲרִיךְ תְּפוּגָה
שֶׁהֶחְתִּים וְהִטְבִּיעַ הַזְּמַן.
אֲנִי יָשֵׁן
לִבִּי עֵר, אוֹרֵב לְאִשְׁתִּי בִּקְצֵה הַשֵּׁנָה מַמְתִּין
לִפְסַק הַדִּין שֶׁל עֵינֵיהָּ.
וְרַק לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע אֲנָחָה שֶׁאֵין בָּהּ כְּאֵב
וְלֹא חֲרָטָה
רָק שֶׁבֶר רוֹעֵד שֶׁל עֶרְגָּה
נִרְדָּם גַּם לִבִּי
וְנִרְגָּע.