הגעתי בחמש דקות איחור.
מסעדה גדולה והמונית, ואין בו אף שולחן שבו ישובה רק אישה אחת לבדה. בעומדי שם כמו מטומטם, כמעט ציפיתי לא לראות אותה; אבל הנה היא יושבת על הבר, לא נראית כועסת בכלל, למעשה, משוחחת קלות עם איזה מישהו, דרינק ביד, הכל בסדר.
התקרבתי. היא פנתה אלי בחיוך ממיס רקמות.
הורדתי את הקול בשתי אוקטבות ואמרתי, "סליחה שאיחרתי," ופניתי לתת לה נשיקה בלחי, הכל באופן שיבהיר לגברבר ההוא, שנראה מעוניין משהו, שאני זה הדייט שלה להערב. היא אמרה, "זה בסדר, מותק, עוד אין לנו שולחן", ונכנעה לחצי החיבוק שלי בליטוף מרפרף על הגב, מקום שבו היא ידעה שיש לי שני סימנים כחולים – אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
הגברבר אמר, "מי זה?" קול די נמוך היה לו.
היא אמרה, "זה אמיר. אמיר, אמיר, זה גלעד. אחד מכם יהיה הדייט שלי להערב".
שתקנו והסתכלנו זה על זה. לא היה מה להגיד אז לא אמרתי כלום. אמיר פתח את הפה, אבל סגר אותו. המלצרית פתרה את העניין והזמינה אותנו לשולחן שלנו.
התיישבנו. היא בצד אחד, שנינו מולה. עיינו בתפריטים בדממה. נזכרתי במערכון של החמישיה הקאמרית ושכחתי אותו מיד. כעס התחיל לפעפע לי בעצמות. ההוא שתק גם כן. היא הסתכלה עלינו ברמז של חיוך, לא מפריעה לשתיקה, למעשה מתענגת עליה. כל רגשות האשם על האיחור הפכו לכעס והכעס הזה היה מופנה נגדה. אמיר נראה מבולבל, לא כועס. מראש נראה לי חלש. המלצרית הצילה אותנו עוד פעם: "מה תזמינו?"
חיכיתי שהיא תגיד משהו. גם ההוא חיכה, ואני חושב שזה מצא חן בעיניה. "אחד מהם יצטרך ארוחה קלה, את יודעת... כן. לעומת זאת השני יצטרך ניחומים. תזמיני להם... סלט קטן, וסטייק. פילה, רוטב, כרגיל. ולי כרגיל".
המלצרית סבה על עקביה בשקט וביעילות. נשארנו שלושתנו.
"המשחק הזה נולד", היא אמרה, ואני רכנתי קדימה בעניין. גם ההוא רכן, "מהרבה מאוד אכזבה".
היא שתקה קצת, בוחנת אותנו, אבל לא אמרנו כלום. "הרבה מאוד גברים שהתגלו כלא מאוד גברים ברגע האמת", היא הוסיפה לאחר זמן. "אני אוהבת אותם רגישים ומשכילים ושנונים ויודעים לכתוב, אבל הרבה גברים הם כאלה. גם שניכם כאלה. אבל צריך להיות להם..."
"פייט?" אמר ההוא.
"בדיוק", היא אמרה. רציתי לרצוח אותו. "פייט. ופייט מתגלה כשכבר מאוחר מדי, והנה עוד ערב אבוד, ושיברון לב ואכזבה". באותו רגע, כשהיא יושבת הרחק בצד השני של השולחן ומשחקת בסכין, היא נראתה כמו מישהו שלא מסוגלת לשיברון לב או לאכזבה.
"על השיטה הזאת עליתי לא מזמן", היא אמרה. "יש לשניכם הזדמנות להוכיח שיש לכם פייט. תלחמו – כמו ג'נטלמנים, כמובן – ואחד מכם יגמור את הערב במיטה שלי. כמובן שאם אף אחד לא יוכיח את עצמו, תלכו שניכם הביתה".
הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי. היה לו מבט עמוק של זילזול בעיניים. זילזול, אתם מבינים? הוא, בי.
הסתכלנו עליה. היא לא אמרה כלום. אבל לא התכוונתי לתת לו לדבר ראשון. "אני", אמרתי, "יכול להגיד לך שיש לי סף כאב די—"
היא הרימה גבה והמילים די מתו לי על השפתיים. הרגשתי שהפסדתי נקודה. הרגשתי גם איך ההוא מסתכל עלי, מרוצה.
"סף כאב זה נחמד", היא אמרה. "אבל התפארויות עצמיות, אין לי צורך בהן". ההוא גיחך.
המלצרית הגיעה עם שני סטייקים וסלט. היא הניחה את הסלט ואת אחד הסטייקים בדיוק בינינו. הן החליפו חיוך והמלצרית נעלמה בדממה.
אף אחד מאיתנו לא הושיט יד לאף צלחת. היא התחילה לאכול, מחייכת לעצמה. כולנו שתקנו ויכולתי ממש לראות איך השקט הזה משמח ומרגיע אותה, ומלחיץ ומפחיד את ההוא. חלש.
"זה מבחן?" הוא שאל.
"כמובן", היא אמרה ונגסה בסטייק. הגשתי יד לצלחת הסלט וגררתי אותה לאט לאט, נעצתי בה מזלג והתחלתי לאכול כמו האריה הכי גדול בג'ונגל. הוא נראה מובס. הוא לקח את הסטייק וניסה לאכול ממנו. ראיתי איך הגרון שלו יבש מכדי לבלוע.
"טעים", הוא אמר כדי להציל את עצמו.
הערב המשיך נהדר אחרי זה: סיפרתי סיפורים על הזמן שלי בניו יורק, הצחקתי אותה, הוא השחיל מדי פעם מילה או שתיים ובקושי נגע בסטייק. לקראת החשבון הוא ביקש סליחה והלך לשירותים.
"בכל תחרות יש מספר שתיים", היא אמרה לי וחייכה.
חייכתי גם.
"יש לך אוטו?" היא אמרה והושיטה למלצרית, שהופיעה משום מקום, כרטיס אשראי. חשבתי על המפלצת השחרחרה שחיכתה לי ממש מול המסעדה ושמחתי שלקחתי אותה לשטיפה. "כן", אמרתי בחיוך הכי כובש שלי.
הוא חזר מהשירותים. שנינו הסתכלנו עליו מתיישב.
"אתה גר לבד?" היא שאלה אותו. רגע.
"כן", הוא ענה, באותו חיוך ממש, כאילו הוא מודה לעצמו שהוא סידר את הבית.
"יופי", היא אמרה וקמה. קמנו גם. הלכתי אחריהם. ניסיתי להגיד לה, "סליחה", והיא תפסה את התחת שלו ויצאה איתו החוצה.
בחוץ היא אמרה לי, "מה אמרתי לך קודם?"
"בכל תחרות יש מספר שתיים?"
"בדיוק".
"הבנתי", אמרתי, והלב שלי נפל.
"אתה יכול ללכת הביתה עכשיו", היא אמרה. "כמובן שאתה יכול גם להסיע אותנו באוטו הגדול שלך".
הבטתי בשמוק הזה כאילו אני ממש יודע לירות חומצה מהעיניים, אבל לא ידעתי.
"מה אני… מה יצא לי… כלומר מה יקרה לי?"
"מעט מאוד", היא אמרה, ונכנסה איתו למושב האחורי.
