לפני שנתיים. 2 במאי 2021 בשעה 7:37
לגדול זה מפחיד.
חלק לא רוצה לשחרר את הצד השבור שפעם היה. למה? כי זה אומר להסתכל על משהו שהרגשנו בחוזקה, מבלי להגיב, רק לחייך. יש בזה משהו מפחיד, שדבר שהשפיע עלינו מאוד מתקבל אצלנו בהבנה שכבר אינו קיים יותר, כמעט כמו זיכרון, שהיה ואנחנו מתבוננים עליו מנקודה אחרת בתבונה. והרי, איך אפשר להרגיש משהו בכל חלק של הלב, של הגוף, ושזה יעלם? אני לא מאמינה שזה נעלם באמת. כשזה אמיתי, ומשמעותי, זה רק דוהה. אך גם כשזה דוהה, עולה החיוך על פניי, כמו אצל אדם זקן שבשיא חוכמתו ושיעוריו בחיים מסתכל על ימי נעוריו ומגחך על הילד שהיה. גם אני, מביטה בחכמה על דברים שהרגשתי, על חוויות מפעם, בעודני ילדה.