אני לא מפסיקה לדמיין, על רגע איתה, בוא אני משחררת מכל הלחץ, מכל המחשבות, התהיות, מחוסר הביטחון, הרגע בוא היא מחמיאה לי, ואני עונה בקול מבויש- באמת? מבויש בצדק, הוא מלא בחוסר ודאות. ממתי לפקפק בעצמך אל מול קול של אדם אחר נחשב לסקסי או חמוד? הרגע בוא היא מחזיקה אותי, מסרבת לתת לי ליפול, אבל אני כבר בנפילה ארוכה למטה. הרגע בוא היא גורמת לי להרגיש כל כך טוב, עד שאני לא יודעת מה לעשות, אז אני שואלת אותה- ולמה שהיא תדע טוב יותר ממני?
כיום יש לי השקפת עולם קצת אחרת בכל מה שקשור למיניות, והתמסרות. להשקפה הנכונה הזאת נלווה גם קושי גדול בתקשורת בסיסית נכונה. כאב גדול גרם לי להסגר יותר ממה שהייתי אמורה.. אני מתעקשת לשמור על העצמאות שלי, הבסיסית, ומוצאת את עצמי נלחמת בשיניים. השבוע היה לי שבוע קשה מאוד, כל מה שרציתי, מלבד שיסתדר- ליפול לקצת לזרועותיה של מישהי שתחזיק אותי. אבל מה יקרה כשתשחרר? ולמה עדיין, אני רוצה ליפול, במקום לעמוד? אולי אני כן רוצה לעמוד, וליפול עונה על גחמה ריקה.