הנוף בסוואנה שלי

אפתח בהקדמה, לא קצרה, בתיאור סשן שהיה לי, בתור שולט.

אני לא מחשיב עצמי יודע באמת על העולם הקסום הזה. אני אדם שעושה דברים ברצינות, ואני עוסק בזמן האחרון, בלימוד אינטנסיבי של עולם זה. בגישתי, אני בא צנוע (humble) לעולם זה, ובטח במה שנוגע להבעת דעות נחרצות, על מה שאני לא מכיר מספיק. למרות זאת אני כועס מאד, ואט אט אשתף אתכם בסיבה לכך.
בכדי להצליח לגרום, שסיפורי זה יעבור באמת ויגיע אליכם, אני מרגיש צורך לספר מעט על השתלשלות מאורעות שעברתי בשבוע האחרון. בכדי שתבינו מאיזה מקום אני הגעתי לסיפור הזה, וכמובן איך הגעתי לכעס ולבוז שאני רוחש.

מאורעות הסאב ספייסית
מכיר מישהי, שהיו בינינו יחסי זוגיות ווניליים לחלוטין במשך זמן מה. אני כמובן ניסיתי להכניס אותה לעולם הקסום הזה. היא דומית בנשמתה ובלתי נכונה או מוכנה להתמסר בכלל. היו לנו ניסיונות לסשנים, אם ניתן לכנות זאת כך. הניסיונות היו מאד עדינים ולא באמת הביאו אותנו רחוק, לאף אחד מהצדדים, לשום מקום באמת.
ביום חמישי שעבר, עשינו סשן כשאני שולט.
קשרתי אותה לוווים המותקנים במיטתי, ידיים מפושקות לצדדים, רגליים מפושקות, ברכיים משוכות לצדדים, מפושקות לגמרי. כל נקודות הקשירה מעוגנות היטב, בלי יכולת לזוז בכלל. והלכתי. מזגתי לי שתייה, הדלקתי סיגריה וחזרתי לחדר.
היא התחילה לדבר, אמרתי לה בשקט: שששששששש. היא המשיכה לדבר. לקחתי שוט, והצלפתי בה בפיטמה. היא המשיכה לדבר, הצלפתי שוב בכוח מתגבר, עד שהשתתקה. קשרתי את עיניה עם חגורת ג'ודו שלי, וליפפתי מספר פעמים, ועטפתי גם את אוזניה בכדי שלא תוכל גם לשמוע כמעט בכלל.
הלכתי למטבח, הבאתי קרח בקערית. שמתי לה קוביית קרח בתוך הכוס. היא התחילה לצעוק שזה קר וייעשה לה כווית קור ושאפסיק. השתקתי אותה שוב עם השוט. אחרי מעט זמן הוצאתי את הקרח.
לקחתי שני עיגולי קרח עם חור באמצע, ושמתי לה מתחת לגופייה על הפיטמות. הגופייה מחזיקה את הקרח במקום. היא קפצה אך לא העיזה לדבר. הכנסתי שוב קרח לכוס שלה, וחיכיתי. היא שכבה דוממת.
סילקתי את הקרח, לקחתי שני דילדו ותחבתי לה אחד לטוסיק, עם חומר סיכה, בעדינות. ואחד לכוס. ואז קרה משהו שהפתיע אותי מאד. משהו שאף פעם לא חזיתי בו. היא עפה כמו טיל לקיבינימט. היא לא הייתה שם יותר, רק הגוף שלה היה נוכח. כנראה, עברה לסאב ספייס הידוע.
שתבינו, כל התהליך, מסיום הקשירה, עד לנקודה הזו, ארך כ- 5 דקות. לא הופעל כוח משמעותי באמת. והופס, היא שם, מרחפת בעולם שכולו טוב. על פניה מרוח חיוך כזה טיפשי ומתענג, רעידות זעירות בכל חלקי גופה. וואו !
לא באמת ידעתי איך להגיב לסיטואציה הזו שקרתה לי פתאום בלי הכנה, ואפילו נבהלתי. היא, שיא פריקיות השליטה וחומות ההגנה, נתנה לי מתנה, את נשמתה בידי, אפילו לא עטופה בצלופן. וואו. נותרה לה שם עירום וערייה, בלי הגנות בכלל, נתונה לחסדיי, כל מה שארצה, בלי שום יכולת התנגדות. אפילו לא יכולה לומר אדום. וואי.
המשכתי עם שני הדילדו עד שגמרה, שחררתי אותה, וניקיתי אותם. ליטפתי וחיבקתי אותה ברכות עצומה, במשך כשעתיים, עד שחזרה לעולם הזה. שוחחנו. חזרה נעימה ורכה, מרחפת, מעונגת, שלווה. נעים לה מאד.
וואו, אבל לגמרי, ממש.

מאורעות השיפחה
במוצאי שבת, פגשתי נשלטת מהאתר בכדי לשוחח על משהו שהתכתבנו לגביו. ללא כוונת קשר זוגי/סשני כלשהו, מפגש חברי גרידא. היה ערב ארוך ומהנה ביותר, בו הוקסמתי ממנה עד מאד.
השיחה נסובה על הרבה נושאים שלא זה המקום לפרטם. לעניינינו, היא שיתפה אותי בסיפור חייה לאחרונה והנטיות שלה בתחום הבי די אס אם.
היא נפרדה לא מזמן משליט, שליט כזה, אבל ממש, ממש. נתחוור לי מהסיפור, שאותו שליט הפך אותה בעצם ל- 24/7, ברמות, שנשגבות מבינתי כנראה. ברצוני להבהיר, שלמרות שזה לא המקום שלי בעולם הזה, אני לא מוצא בכך שום פסול. נהפוך הוא, אם יש אנשים שזה עושה להם טוב, אז הכל טוב. כאמור: בטוח, שפוי ובהסכמה.
אני מעולם, בכל חיי, לא פגשתי אדם כלשהו, נשלטת, שהגיעה לרמה כזו של צייתנות. כזו שרצה במהירות לרצות אותי, מבלי שיש בינינו קשר זוגי בכלל (כנראה מבחינתה כבר הייתה התחלה של כזה). ממהרת למלא את כוס השתייה שלי, ממהרת להגיש לי מצית דלוק כששם סיגריה בפי. כזו שמרכינה ראש כשאני מתקרב אליה. היא פשוט שיפחה נרצעת. האמת, וקשה לי להודות בזה, בפני עצמי אפילו, זה נתן לי תחושה כל כך נעימה, כל כך מרגשת, כל כך, כל כך. התביישתי ממש. התביישתי שיש לי צורך להיות במקום כזה נצלני, אגואיסטי אולי. מקום מלא אגו, מלא חשיבות עצמית. הכי התביישתי שזה עשה לי כל כך נעים, כל כך. תתבייש לעצמך. ברגע זה הבנתי קצת על המקום הזה, על מה שקוראים, שליטה מנטאלית. בנקודת הזמן הזו, לא שפטתי את המקום הזה כפסול עבורה. מקום לגיטימי.
אלא מה, התהליך עם השליט שלה, שהיו יחד זמן רב, מעך את האישיות שלה לגמרי, עד לעפר ממש. 24/7 הוא לגיטימי, אבל היא הפסיקה לתפקד בתור אימא, בתור אדם, הפסיקה לעבוד, החלה לקחת תרופות נוגדות דיכאון. שקעה באבק, ואפילו לא ראו את ראשה בולט משם. יש לה אחריות, לפחות חצי, למקום הלא מתפקד שאליו הגיעה. לא רק השליט הזה אחראי לכך. אני לא חושב שה- 24/7 אחראי לזה. זה הרבה מעבר לזה, הרבה יותר עמוק. ברור לגמרי שזרעי המשבר שלה היו שם הרבה קודם להגיעו.
למחרת קבענו להיפגש שוב, הפעם, הגענו להסכמה, מתוך רעיון שבמקורו שלי כמובן, שכדאי לה לעשות לי סשן בתור שולטת. חשבתי שזה יעזור לה לבנות את האגו שלה חזרה. לעשות מהפך. אולי בתמימותי, אבל גם אולי לא.
היה לה קשה מאד. ממש על גבול הבלתי אפשרי. במיוחד מהמקום הנשלט העצמתי שבה. מקום כה עוצמתי ומוטמע, שממש דחף אותי בכוח רב להיות דום עבורה. מקום מאד עצמתי.
היא לא הצליחה כלל. נכנעה לקושי. הפכתי את הקערה והתחלתי לשלוט בה. אמרתי לה להתפשט, אף פעם לא ראיתי אותה ערומה לפני כן. עמדה ערומה מולי, עם ידיים שלובות מאחורי הגב. הרבה זמן עמדה. אני בוחן אותה. אומר לה להסתובב שאראה. ואז השארתי אותה לעמוד ככה כמה דקות. רועדת, מנסה למרוד טיפה, בכדי שאעניש אותה, בכדי לקבל את מה שהיא רוצה. אמרתי לה: מנסה לשלוט מלמטה. לא תקבלי שום עונש. הושבתי אותה עם רגליים מפושקות על המיטה. בחנתי לה את הכוס.
ואז ..... עצרתי. התחלתי ללחוץ שוב על שתהייה דומית. שתבינו, נמשכתי אל הסיטואציה כמו מגנט לקוטב הצפוני. הייתי מרוגש כולי. אף פעם לא הייתי עם סאבית כזו. מפתה כל כך, נורא. אבל התגברתי על זה, ולא המשכתי.
לחצתי חזק. לא וויתרתי. דיברתי על כך, שבחיים, אנו בעצם בוחרים אם להיות לוזרים או ווינרים. וזה הכל שאלה של סוויץ בראש, לא באמת מסובך. דיברתי על זה שאסור לה להיות לוזרית. דיברתי על להיות או לחדול. דיברתי על כך שזה מבחן עבורה, במיקרו-קוסמוס הזה. דיברתי על זה שאף אחד לא אוהב להיות עם לוזרים. רמזתי על זה שאני מאבד עניין ועוד הרבה דברים. לחצתי חזק, מאד חזק, כאמור.
והנה זה פלא, היא הצליחה, באופן חלקי כמובן. אבל עשתה סוויץ בראש. לא ממש לגמרי, לא מושלם, אבל בהחלט תחילתו של תהליך אמיתי. אולי ממקום של שולט שלי, אולי כדי לרצות אותי. בכל מקרה היא עמדה שם, עם מבט של דומית, ממש. וניסתה בכל מאודה לשלוט. ומה שהכי יפה בעניין, אפילו שלטה. לא מספיק בגאון, לא מספיק בעוצמה, אבל שלטה. אני מוריד בפניה את הכובע. מבין כמה קשה היה לה מה שביקשתי ממנה. מבין כמה התאמצה, ובמה זה עלה לה. והכי אני גאה בה, שהצליחה.
אחרי סוף ה"סשן" שוחחנו. החמאתי לה על הישגיה. ואז הביעה התעניינות בשוט שלי. סיפרה על השוט של ה"דום שלה". סיפרה שהיה גדול וכבד. כזה שנועד להכאיב ולהשאיר סימנים. אמרתי לה שתסיר דאגה מליבה. ההתעניינות שהביעה הייתה מובנת לי. אמרתי לה להביא לי את השוט ולהכנס לתנוחה המתאימה. ונתתי לה מנה, על החצאית. בשני חלקי הישבן כמובן. היא התרשמה מאד מיכולתם המשותפת של שוטי ואני. ואז ממקום של הנאה אמיתית לקבל כאב, אמרתי לה להרים את החצאית והמשכתי קצת. היא אוהבת את זה, ממש לגמרי.
אני ממש מצטער, דומים יקרים שלי, שאני אולי "מקלקל" לכם שיפחה כל כך מרגשת. אבל באמת, מדובר פה בהישרדות שלה. אולי אני טועה בדרך, אולי אני יומרני מדי, אולי לא מבין מספיק. אבל אני מאמין, באמונה שלמה, שאני פועל מהמקום של מה שאני מרגיש ומאמין בו, פועל נקי ומתוך אמפטיה צרופה. מאמין שאני אכן עושה שימוש בשפחה שבה, בכדי לנסות לעשות לה טוב.
למחרת הלכנו יחד לחברים שלי לארוחת ערב. היא הגיעה אלי, ויצאתי לקראתה. התבוננה בי, התבוננתי בעיניה, הגיעה אדם אחר, אני לא מכיר אותה. הייתה לה עצמה בעיניים, אור שנדלק. ברור לי שזה לא עובר משחור ללבן בהינף יד. תהליכים לוקחים זמן. אמרתי לה: המלחמה עדיין בעיצומה, כוחות נהרגים מכל עבר,
אבל ברור לי כבר שהקרב הוכרע. ואני מבין בקרבות.
כל כך הוצפתי, כל כך. נעים.

הכעס
אני חושב שהמבוא הארוך הזה באמת היה חשוב בכדי להבין את מה שהרגשתי באותו רגע.
אני הגעתי לעולם הבי די אס אם, יותר מקינקיות, ולא באמת ממקום עמוק של הבנה. לא באמת הבנתי אילו עוצמות של חוויות צפונות בו. אני מעריך שאני לא היחידי שבא כך.
כשחוויתי את התעופה לסאב-ספייס, הכתה בי ההכרה, שזה משחק באש, serious shit. זה משחק מאד מסוכן. סאבית שעפה לסאב-ספייס, נמצאת במקום מאד רך ופגיע. שלא לדבר על שיפחה נרצעת ב- 24/7.
המקום הזה מחייב את השולט בסצינה לים של רגישות ואמפטיה. מדברים על בטוח שפוי ובהסכמה. אני מצטער, זה לא מספיק. סאבית שם, או שיפחה, צריכה את השולט/ת שם בשבילה. צריכה הרבה יותר מהסכמה, היא לא יכולה להתנגד לכלום שם, במקום ההוא, היא פלסטלינה.
במקום העוצמתי הזה, צריכים הרבה מעבר לזה, צריך Care and Protect. צריך לדאוג לה, צריך לעזוב לרגע את האגו הזה שבוער בעצמותיהם ודמם של שליטים מסוימים. צריך להיות שם בשבילם. שליט ב- 24/7 לוקח אחריות על השפחה שלו, על החיים שלה כולם. הוא נדרש לעזוב במקרים רבים, את עצמו, למרות שזה בניגוד לטבע שלו, אולי, לפעמים, ולדאוג לשפחה. שהרי היא נמצאת במצב שהסירה אחריות מעצמה, נתנה את עצמה למישהו שידאג לה.
השפחה הזו שהכרתי, נותרה מתמסרת לחלוטין, הפקידה את נשמתה בידי אדונה. אך מצטער לומר שהוא לא היה שם בשבילה בכלל. זה פשע, ממש ! היה עסוק באגו שלו, באני ואני ואני. ברצונותיו, בצרכיו.
כמו שבהורות אין ילדים שמתנהגים לא בסדר, יש הורים שלא חינכו טוב. כך בעולם הזה, אם לוקחים אחריות על מישהו שעף לסאב-ספייס, או יותר מכך, על שיפחה ב- 24/7, צריך להיות שם בשבילה, וממש.
וכן, אני כועס עליך, דום חסר יכולת לחשוב על מישהו חוץ מאשר על עצמך. כועס על היכולת המגעילה הזו שלך, לעסוק בצרכים שלך, כשהשיפחה שלך מרוקנת לחלוטין, נשארה רק עם העטיפה. מצצת לה את הדם. והכל בשם האדנות שלך, הרצונות שלך. הותרת אותה מדממת לחלוטין. לא מתפקדת בתור אמא, בתור בן אדם. אם לקחת לך שיפחה ל- 24/7, אסור לך לעשות כזה דבר. זה מגעיל.
אני משוכנע, שיש שליטים אחראים, בני אדם. כשפנתה אותה שפחה, לדום מהאתר, בבקשה להדרכה, ושאלה אותו ממה היא צריכה להיזהר, בבחירת שולט פוטנציאלי. הוא פשוט, בחוכמה רבה, שלי אין אותה, שרטט פורטרט של אותו שליט שלה. בדיוק נמרץ.
אבל לאלה שלא אחראים, שעוסקים רק בעצמם, אומר באופן הכי בוטה שאפשר,
בוז בוז בוז !!! בז אני לכם, בהמות.
ולאלה שרוצים להיות במקום הנשלט, אני קורא לכם, קריאה גדולה וחזקה, תיזהרו. זה משחק באש. זה לא שעשועי סקס העניין הזה. זו חוויה מיסטית עוצמתית ביותר. אומרים, שבי די אס אם עושים מאהבה, או לא עושים בכלל. שימו לב גם, שנשוא אהבתכם יהיה שם בשבילכם, כשתהיו ערומים וחסרי הגנה.