לא אוהבת את ביבי, חושבת שהוא ראש ממשלה רע ומנותק אבל לא הייתי רוצה להיות במקומו
לחתום על עסקה כזאת זו החלטה שאין לה באמת תוצאה מושלמת
בתור אמא לשני בנים, בתור אחות לחייל בהווה וחייל בעתיד הלב שלי אומר שצריך לעשות הכל, להסכים לכל מחיר כדי להחזיר הביתה חייל חטוף.
קטונתי מלנסות אפילו להבין איזו הרגשה זו לנסות לחיות יום יום בידיעה שהדבר הכי יקר לך זקוק לך ואינך יכולה לעשות דבר
בתור אזרחית ששכלה בן דוד מאש מחבלים אני מצטמררת מהמחשבה של לשחרר 1000 רוצחים, חלקים הגדול ארכי-מחבלים, להחזיר אותם לשוטט בחוץ חופשיים לזרוע עוד טרור, לרצוח, לחטוף, לאיים
לא אחת בחמש השנים הארוכות הארורות האלה שעברו על גלעד בשבי החמאס ועל הוריו בשבי של מציאות בלהה התעורר שיח ציבורי על המחיר שיש לשם,
הלב מתחבט בין שתי האפשרויות ואין באמת תשובה אחת ויחידה
הלוואי שגלעד יחזור וישקם את חייו
הלוואי שאמא שלו תזכה לחבק אותו
הלוואי שלא נבכה על שחרור 1000 מחבלים
הלוואי שלא מצטרך עוד לדון בכמה מחבלים שווים חייו של חייל חטוף...
לא הייתי רוצה להיות בנעליים של ביבי היום
לפני 12 שנים. 11 באוקטובר 2011 בשעה 19:11
