הוא כמעט גורר אותי פנימה לחנות ואז מרפה מהאחיזה. אני עומדת קרובה לדלת מסרבת לשתף פעולה בעוד הוא מביט מסביב.
מוכרת עליזה מדי ניגשת ושואלת אם אני צריכה עזרה, אני עונה לה שלא בטון הכי מתנשא שלי אבל הוא מסתובב ואומר שכן בחיוך שקשה לעמוד בפניו.
הוא משוחח איתה ואני שוקלת ברצינות לקום ולצאת אבל בפועל עומדת קפואה במקומי.
הוא חוזר אלי עם חצאית שחורה שלצערי הרב מוצאת חן בעיניי מאד ועם השמלה שידעתי שהוא אהב בחלון הראווה. "תמדדי את אלה"
"אני לא אלבש את השמלה הזאת" אני אומרת לו "אני שונאת את הצבע הזה"
"אני חושב שהצבע הזה יהיה לך יפה" הוא אומר בשלווה ומסיט עבורי את הוילון של תא המדידה "קדימה ילדתי"
אני לוקחת את הקולבים ונכנסת לתא המדידה בלי ויכוח נוסף כרגע.
החצאית נהדרת ולמרות שאני כועסת אני יודעת שהוא צדק בבחירה שלה. אני יוצאת ומראה לו
"מקסים ילדתי ניקח אותה. עכשיו תמדדי את השמלה" "לא" אני אומרת בקול לא חזק אבל מספיק ברור
"סליחה!?" הקול שלו רגוע כמעט כמו לפני רגע רק מי שמכיר אותו עשוי להבחין בהבדל.
"אני לא רוצה למדוד אותה" אני עונה ולמרות שאני נחושה בדעתי הקול שלי רועד, אני לא רגילה להתנגד לו בצורה כזאת.
"ילדתי תחשבי טוב על מה שאת עושה" הוא אומר ואני מסתובבת וחוזרת לתא ההלבשה לפשוט את החצאית.
כשאני יוצאת אחרי שלוש דקות אני לבושה בבגדים שלי, השמלה תלויה על קיר תא המדידה.
להרף עין הכעס מקדיר את המבט שלו, ממש לרגע קצרצר ואז נעלם. חלק קטנטן בלב שלי מרוצה מהכעס הזה. הראש שלי לעומת זאת מודיע לי שעשיתי טעות.
"אוקי" זה כל מה שהוא אומר כשהוא לוקח את החצאית וניגש לקופה.
אני הולכת אחריו מקווה שהבעת פניי משדרת רק קור רוח, קשה לי לסגת עכשיו.
בחוץ הוא מעיף מבט בשעון "בואי נלך לאכול" כמה סבלנות יש לו!?
"אני לא רעבה" אני ממלמלת, לא בשביל להרגיז אותו, המתח הזה בינינו מעלים את התיאבון שלי
"את מכירה את הכלל" הוא אומר "באחת וחצי זמן לצהריים"
כלל מטופש אני חושבת לעצמי כשאני ניגשת אחריו לבית קפה סמוך. איך היום הזה שאמור היה להיות כיף התעקם כל כך?
אנחנו ממתינים למלצר בדממה. הוא מתעסק בטלפון שלו, מתעלם ממני בצורה מופגנת ואני עסוקה בלבחון את הסובבים, תוהה האם מישהו מבין יושבי המסעדה נמצא בקשר כמו שלנו, משתעשעת בחיפוש רמזים מסגירים.
כשהמלצר ניגש הוא מזמין גם עבורי בלי להתייעץ איתי וחוזר להתעסק בטלפון.
הארוחה עוברת לאט...כל כך לאט. אני משחקת עם הסלט שלי מזיזה אותו מפה לשם בצלחת, מקמטת מפית אחרי מפית לכדורים קטנים והדוקים של תסכול. הוא מצידו מעיר לי על כל דבר ללא הפסקה, בלי ספק מרוצה מסומק הכעס שהולך ומאדים על לחיי.
בסוף הארוחה הוא קם ממקומו "נראה לי שכדאי שנחזור הביתה" הוא לא מצפה לתגובה ואני קמה וממהרת אחריו.
מחוץ לרכב אני תוהה האם יהיה לי אומץ להתיישב במושב האחורי רחוק ממנו אבל כשהוא פותח את הדלת אני מחליקה פנימה בצייתנות.
הוא נכנס אל מושב הנהג ומיד משתיק את הרדיו שהשארתי דולק.
"אי אפשר לשמוע מוזיקה?" אני שואלת שונאת את הנימה המנומסת בקולי.
"אנחנו צריכים לשוחח" הוא עונה.
"אני לא רוצה לשוחח" אני מפנה את מבטי אל החלון .
"איך זה קשור לרצון שלך?" הטון שלו חד , אני לא עונה והוא לא אומר דבר נוסף.
הוא יוצא מהעיר עולה על הכביש המהיר עדיין בשקט. אני מביטה בחלון בנחישות מנסה לזמזם שיר למרות שהלב דוהר , למרות שאני מרגישה מתוחה כל כך שכל מילה קטנה עשויה למוטט את שארית ההתרסה שלי.
"את עדיין לא מעוניינת לשוחח ילדתי?" הוא שואל כעבור חצי שעה של נסיעה
"ממש לא" אני עונה בטון הכי מתנשא שיש לי
"בסדר גמור" הוא אומר וסוטה בחדות ימינה. לרגע אני בטוחה שמשהו קרה לרכב אבל אז אני מבינה שהוא סטה לתוך שביל עפר. הוא נוסע בו פנימה, מתרחק עוד ועוד מהכביש המהיר, ממכוניות אחרות.
עשר דקות רבע שעה, אנחנו מרוחקים לגמרי מכל דבר שמוכר לי, שביל העפר מתפתל אל תוך פרדס ואנחנו איתו.
"אדוני?" קשה לי להסתיר את החרדה. המבט שלו מרוכז בדרך, השפתיים פס צר של חוסר שביעות רצון, הידיים אוחזות בהגה חזק כל כך עד שהאצבעות מלבינות.
"הייתה לך הזדמנות ילדתי, עכשיו נטפל בזה בדרך שלי" הוא עונה כמעט בנהמה ובולם את הרכב בפתאומיות
"צאי החוצה" הוא מצווה ויוצא בעצמו.
לפני 11 שנים. 14 במאי 2012 בשעה 16:01
