אני צועד לי בדרך ארוכה ורחבה. מולי ומאחרי מגדלי שמירה עם צריחים שבהם יש תותחי לייזר, שיורים קרן אימתנית ליעד הנבחר שמולם. אלה שמולי אויבים ומאחורי מגדלי כוח ההגנה שלנו. לא ניתן להתקרב למגדלים מבלי חיפוי של כוח גדול.
אני בת בכלל, אמיצה, חזקה ובעלת יכולות מדהימות. מאד לא פשוט להגשים את היכולות שלי, שהרי הן מורכבות מאד. קוראים לי Riven, יש לי שיער בלונד שעומד לו זקור לכל מיני כיוונים. יש שמחשיבים אותי יפה מאד, למרות שאני נערית משהו, טום בוי כזו. יש לי חרב ענקית מוזרה משהו, נדמה שהיא שבורה בקצה, אך היא חרב מאד מיוחדת, שבאיבחות בודדות יכולה להרוג אפילו את האמיצים והחזקים שבאויבי.
אבל אני שוחר שלום בכלל. איך דבקה בי המציאות הזו של מלחמה, מגדלי ירייה, חרבות, אויבים?
אז זהו, שאנחנו מחוללים את העולם שבו אנחנו חיים.
פויה עולם, פויה אני, שמחולל כאלה מציאויות.
מה כבר אני רוצה?
בת לידי, למרות שאני בת בסיפור, שתעשה לי נעים כמו שאני אוהב, שתראה אותי.
מה כבר ביקשתי? בקשה כל כך גדולה?
מסתבר שכן.
בכל זאת אני רוצה ומבקש. לא איכפת לי אם זו בקשה גדולה, או אם מישהו עלול לחשוב שהיא מוגזמת. ככה אני רוצה ומזמין וככה יהיה. עזבו אותי ממלחמות, לא רוצה עולם כזה ולא מזמין אותו יותר.
אני מזמין לי עולם כזה, יפה ונעים, כמו שאני אוהב.
לפני 11 שנים. 1 באוגוסט 2012 בשעה 20:37