יומני מרלין

היצר חזק. הוא תוקף אותי כשאני במקום ציבורי הומה ולא יכולה להרגיע אותו. אז אני מרגישה את עקצוצי הגוף, את הסערה שבי, את הרטיבות המצטברת, את הכוס שלי משתוקק. את התחתונים ספוגים ורוצים להיקרע מעליי. אני שונאת את זה. אני אוהבת את זה. אני אוהבת את הלהט המטורף שבגוף, להט שלא כבה בי אני אוהבת את עינויי הגוף הקשים את הכאב הזה משתלט עליי. אני שונאת את השליטה שלו עליי. את התלות שבסיפוק המיני. את הכאב המתמשך. כאב שלא נותן לי מנוח. אני אוהבת את השליטה שלו עליי. לא מכירה דרך אחרת. הוא לא נרגע. היצר לא נרגע. הרטיבות בתחתונים לא דועכת בעקבות המיקום הגיאוגרפי. זה לא מעניין אותו. הכוס מחפש אחר סיפוק ואני איתו יחד. משתוקקת, בוערת בפנים. רוצה שייגעו בי וירגיעו אותו. ולא יכולה לגעת בעצמי וסובלת ומתענגת מהתחושה. סובלת ומתענגת . ככה הם חיי. נעים בין הכאב המשתק של הגוף ובין ההנאה שגופי שואב מהכאב