שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומני מרלין

לא נרדמת בלילה. הגוף כואב. הגוף רוצה שיגאלו אותו מהכאב. שיקשרו אותו חזק ברצועות עור לקיר, למיטה, לתקרה. שישרטו אותו חזק. שינשכו את הבשר. שיירד דם מהנשיכות. שיצבטו חזק את הפטמות. שיחזקו את הקשר של רצועות העור. שיכאב יותר. הגוף צריך מענה לייסוריו. שהרצועות יכאיבו ויכאבו ויקרעו את הבשר וירגיעו את התשוקה הבוערת בתוכו. שימשכו חזק בשיער. שידיים ייגעו בו ויעברו על העור המשתוקק למגע זר, למגע לא מוכר.
הידיים יתנפלו על הגוף. לא יתנו לו מנוח. אווי כמה הגוף רוצה שיחדרו אליו. שייכנסו אליו. להרגיש זין עמוק עמוק וחזק חזק. שיזיינו את הגוף כמו שצריך. שידפקו אותו חזק וישרטו את הגב תוך כדי. העונג והכאב ישתלבו זה בזה.
לפני 11 שנים. 13 בספטמבר 2012 בשעה 18:22

תמיד הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ מרוב רגשות.
עכשיו הוא ריק. הוא עייף. אין לי כוחות נפשיים יותר.
מאז שאני זוכרת את עצמי רק דאגתי לאחרים. הם היו יותר חשובים ממני. ויתרתי על עצמי בשבילם.
ועכשיו נגמרו לי הכוחות.
התרחקתי מאימא שלי, מאבא שלי, מהאחים שלי, מהחברות.
חברות הנפש שלי לא יודעות באמת מה עובר עליי.
הכל סגור עמוק אצלי.
ואני מרגישה רע כי אני פוגעת באנשים שאני אוהבת.
אבל אני לא יכולה לתמוך עוד. אין בי כוח נפשי.
אני בקושי מחזיקה את עצמי.
בכיתי אתמול בעבודה מול המחשב. הסתרתי עם השיער את העיניים ואף אחד לא שם לב.
לפני שהתחלתי לכתוב כאן הכרחתי את עצמי לצאת מהמיטה בבוקר.
עכשיו המצב טוב יותר. אני מוציאה כאן קצת ואני קורעת את עצמי בעבודה שלא יהיה זמן פנוי למחשבה.
אבל כשאני יוצאת מהעבודה וחוזרת הבייתה הכל עולה. כמו עכשיו.
אני שואלת את עצמי אם זה קשור למנלכוליות שלי או לחוסר הסיפוק המיני שלי.
בטח זה שניהם יחד. ככה הכל אצלי. תמיד מורכב.
הלוואי שהיה פשוט. הלוואי שהייתי מפסיקה לחשוב כל כך הרבה.
והנה העייפות, התשישות הפיזית והנפשית סוף סוף התישו את הגוף.
באמצע היום חזרתי הבייתה, נכנסתי למיטה ונרדמתי. ישנתי עמוק בלי מחשבות.
פשוט ישנתי.
גם בחגים אעבוד הרבה. כמה שאפשר. העבודה משכיחה את הצער.
אבל הצער לא באמת נעלם

דינגי - תני חיוך הכול לטובה

יבוא יום ותצחקי על הימים האלה

אני מאחל לך שנה טובה שנת שלום פנימי ושכול משאלותיך יתגשמו אמן ואמן סלע
לפני 11 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י