יומני מרלין

שתויה קלות.
אני אוהבת את התחושה.
מסטולה. חם לי. שמחה ורגועה. עצובה ומאושרת ביחד.
אז מה אספר?
יש לי כל כך הרבה.
אני אוהבת לשתות. אוהבת את תחושת השכרות שנעה בתוך גופי.
אוהבת את החום שמתפשט בתוכי.
את תחושת הכנות האמיתית, הבלתי מתפשרת.

יצאתי לחגוג יום הולדת. עם חברים מהעבודה.
חבר טוב הודיע שהוא עוזב.
אני עצובה. בשבילי.
בשבילו אני שמחה.
בשבילי אני עצובה.
הייתה בינינו אחווה מסוימת.
אחוות גברים. עד כמה שיכולה להיות בין גבר לאישה.
יכלתי לומר לו דברים שאני לא יכולה לומר לבנות שעובדות איתי.
יכלתי לצחוק איתו ממש. והוא מצחיק אותי.
אז עצוב לי קצת.
עצוב לי לאבד אותו.
לאבד אותו בשגרת העבודה.

האמת היא שהייתי ממש צריכה לצאת.
לשפר את מצב הרוח.
היום הולדת שלי נתן לי כמה ימים של אושר. לפני ואחרי.
אבל אני שוב בדאון.
דאון יחסית קליל לאיך שהייתי בשבועות האחרונים.

אבל בתכלס. בשורה התחתונה.
אני מתגעגעת לסקס. לסקס ממש טוב.
מתגעגעת כל כך.
אני לא חושבת שאני יכולה להסביר באמת כמה.
אני לא חושבת שמישהו ממי שקורא אותי יכול להבין.
אני לא חושבת שמישהו יכול להבין.
להבין באמת.

בא לי כל כך הרבה פעמים לתפוס מישהו ולאנוס אותו.
אני לא אאנוס מישהו
אבל בא לי.
היו לי מלא מקרים בזמן האחרון
שרציתי.
עצרתי את עצמי. לא נתתי לעצמי להגיע לשפ.
אני כנה כאן.

יש לי סקס במערכת היחסים שלי
מדי פעם. איתו.
אבל לא מספיק. ולא מספיק טוב.
וזה מתסכל אותי כל כך
מינית ובכלל

אז אני כותבת כאן. בבלוג הזה.
מתוסכלת מינית ואבודה.

בגלל זה אני שותה מלא

אני