סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הנוף בסוואנה שלי

מילים מילים ואת משמעותן, יבוא לו גל ישטוף אותן.
לפני 17 שנים. 28 באפריל 2006 בשעה 13:40

היא חדשה בעולם השליטה, מאד מבולבלת, מאד חוששת, ולא התנסתה מעולם. אינה יודעת להגדיר את עצמה, שולטת, או אולי נשלטת. הצעתי לה, לבחור צד. היא בחרה, נשלטת. בקושי רב בחרה, לא לגמרי שלמה עם הבחירה, חוששת מאד. כבר נפגשנו, אפילו הייתה אצלי בבית. לא עשינו כלום מעשי כמובן. הזהירה אותי, שלא מוכנה שיצליפו בה, אמרתי לה שזה לגיטימי מאד, להציב במסגרת חוזה הגבולות, את ההצלפות בתור גבול. אמרתי לה שהיא עוד תבין את הפונקציה שבכאב, שאני אלמד אותה.
המשחק המקדים של הקשר הזה, היה ארוך מאד, יותר מחודשיים. במהלך התקופה הזו, היו לנו הרבה שיחות, ואני מכיר לא רע, את המקום שממנו באה לסצינה הבדסמית. היא כמובן, באה מהכיוון הקינקי, אבל גם, היו לה פנטזיות, בעיקר בתור שולטת, למרות שלא ידעה להגדיר זאת כך, שהן בגדר בדסם, לעילה ולעילה. למדתי אותה היטב, למדתי את הפנטזיות הכמוסות שלה, את אלה שהתקשתה לספר לאף נפש חיה, כל שכן, להרשות לעצמה, להתמסר לנשוא הפנטזיות שלה. המעבר למעשה, היה כרוך אצלה, בכל כך הרבה מעצורים. מעולם לא הכרתי אדם כלשהו, עם מעצורים כה רבים. היא הופכת בדברים כה הרבה, לפני שמרגישה שלמה עם מה שרוצה לעשות. אני נתתי לה את הזמן, לא האצתי בה, הייתי שם. אני בגישה, שאין טעם להאיץ, החוזה מתחיל לטעמי, בבקשה מפורשת של הסאבית, ליחסים אלו. אני חיכיתי לחוזה, בסבלנות. ידעתי שיגיע, אך זה לקח ים של זמן.
זהו, הגיע רגע האמת. ביקשתי ממנה, שלושה דברים: 1. לכתוב פנטזיה של הסשן הראשון, כשהיא רואה אותי מול עיניה שם. 2. לשחק את המשחק הבטוח בשליטה שלי. 3. להכין רשימת גבולות שלה. היא ביצעה בנאמנות את המטלות, למרות שהבינה לחלוטין, שהיא מתחילה את נסיעתה במסלול הזה. מרגישה קושי, בוויתור על הצד השולט הקיים בה. מרגישה קושי, בהתמסרות שלה, בכניעה לרצונותיי. היא הבינה מצוין את שקורה, מודעת לתהליך שהיא עוברת, תוך התנגדויות רבות מאד, תחושות לא קלות, ולבטים מאד קשים.
דיברתי על הסשן שיהיה, הסברתי לה, שהיא באה עם הרצון לסשן, הגדרת הגבולות שלה, ומילת הביטחון, וזהו. כל השאר בידי, כלום לא נותר בידיה. היא צריכה לעשות כל מה שאבקש ממנה, או להפסיק. הבהרתי לה, שאני אשאל אותה כל הזמן: ירוק, צהוב, אדום ? ושכך, אקבל ממנה משוב, על תחושותיה. אמרתי שאשאל זאת, בכל פעם, שלא אהיה משוכנע, שאני יודע בוודאות את המקום שהיא נמצאת. הסברתי לה, שהיא צריכה להגיע סומכת עלי, שאדע, עד כמה ללחוץ עליה, לדחוק את ההתמסרות שלה. הסברתי לה, שאני אדע מתי להפסיק, בדיוק לפני הרגע שלא יכולה יותר. הסברתי על החשיבות שבדחיקה הזו של הגבולות. הסברתי שיכולה תמיד לעצור, אם מרגישה שעברתי, בעזרת שימוש במילת הביטחון שלה. רק אדום מותר לה לומר, צהוב, זה רק כתגובה לשאלה מפורשת ממני. הסברתי לה, שבמהלך הסשן, היא לא מבקשת כלום, רק מתמסרת לרצונותיי.
הגבולות שלה היו רכים מאד. בלי הצלפות, אך עם מצבטי פטמות, כן שעוות נרות, אך בלי כוחנות מוגזמת, בלי השפלות. כמובן בלי פיפי וצואה. מוצצת, אך לא בולעת. כן בטוסיק. קשירות כן, כיסוי עיניים כן. כמובן בלי כל הדברים היותר קיצוניים מזה. זהו זה בערך.
אני לקחתי משם. היא הגיעה ברכבת, לתחנה לידי. אני באתי לאסוף אותה. הגעתי לפני הזמן, היא ירדה, יצאתי לקראתה, סימנתי לה בעיני לבוא. עיניה, הביעו, מבט של איילה, שנלכדה מול פנסים של מכונית. חיבקתי אותה בחום, ונישקתי אותה על הלחי. החזקתי אותה כמה דקות, ככה עומדים ליד האוטו. היא רעדה, רעידות קלות כאלה, שמרטיטות את כל גופה, אזור אחרי אזור. החזקתי אותה ככה, חבוקים, עד שהרעידות נפסקו. אמרתי לה שהכל בסדר, שאני לא אעשה לה שום דבר שיעשה לה רע. שאהיה רך ועדין אתה. ליטפתי את שיערה. אחרי כמה דקות כאלה, שנדמו כנצח, היא נרגעה. טוב נו לא ממש לגמרי, אבל הפסיקה לרעוד. נרגעה טיפה.
כ- 10 דקות נסיעה עד לביתי. מוסיקה מתנגנת באוטו, האוטו משייט לו כמו מעצמו, בנהמה חרישית. בתחילה ישבה מתוחה בכסא, אך לאט לאט נשענה, שמה ראשה על משענת המושב, מתמסרת למוסיקה המרגיעה. נכנסנו לביתי, גופה התקשח, בשביל הכניסה, ובפסיעה המשותפת שלנו עד לסלון, עיניה מתחילות להתרוצץ בארובות עיניה, ונדמה לי אפילו, שגם הרעידות חזרו. היא חששה נורא, לא ידעה איך זה יתחיל, ומתי.
הנרות דולקים בכל הבית, ריח מגוון של קטורות ממלא את האוויר, שעת ערב מוקדמת. היו כ- 30 נרות גדולים כאלה, בשלל צבעים, היו גם פמוטים, נרות שבת, ערב רב וצבעוני. התאורה שיצרו הנרות הייתה רכה, מלטפת. ריח הקטורות נישא באוויר, משכר. שמתי מוסיקה, שקטה. שאלתי אותה אם רוצה קפה, ענתה בחיוב. סימנתי לה לבוא איתי, היא פסעה איתי למטבח. נרגעת אט אט. מבינה שיש עדיין פאוזה, לפני שנתחיל. שיש לה זמן להסתגל. נתתי לה את הזמן. עיניה, סוקרות את חלל הבית, מנסה לשער לעצמה, מה הולך לקרות, ואיפה זה יקרה. נכונה להתמסר, אבל רועדת כולה. אט אט נרגעת, מתמסרת לתאורת הנרות, לריחות, למוסיקה, לטעמו של הקפה, נוגסת בעוגה.
פתאום, אחרי כמה דקות, אמרתי, טוב די, מוכנה ? הרעידות החלו שוב, עיניים מתרוצצות, ואז, אחרי מספר שניות, ענתה כן, כשגרונה ניחר. שאלתי: כן מה ? היא נרתעה, ראיתי את הגלגלים מסתובבים במהירות שיא בראשה, את הרעידות ההולכות ומתגברות. אמרה: כן אדוני, ברכות, בכניעה. משלימה עם גורלה. ביקשתי ממנה ללכת לחדר השני, שמונחת שם, חולצת התעמלות פשוטה כזו, ביקשתי שתוריד את החולצה, שתישאר עם החזייה, ותשים את החולצה שהכנתי לה. היא אמרה, כן אדוני והלכה לבצע את המוטל עליה בצייתנות. שמחה שיש לה עוד טיפה זמן, לפני הלא נודע. ידעתי, שהיא לא תעמוד, בעמידה עירומה לפני, היא לא בשלה לכך. היא תתפרק לי בידיים.
חזרה. סימנתי לה להתיישב, על כורסת קריאה/טלוויזיה גדולה כזו, מעור לבן, היא התיישבה בחשש. ניגשתי להביא את שקית החבלים שלי, ניגשתי אחריה, לקחתי בעדינות יד אחת, ועוד אחת, וקשרתי אותן יחדיו לאחור, לאחרי המשענת. היא רעדה, רואה את שריריה רוטטים בעצבנות. ליטפתי את שערה, את ידיה, את כתפיה, הרגעתי אותה. הרעידות לא הפסיקו, אך נחלשו. עברתי לחזית הכורסא, לקחתי רגל אחת, בעדינות, בנגיעות עדינות, מפסק רגל אחת, לגמרי. קשרתי את כף הרגל, עם המגף השחור, ועיגנתי אותה היטב. הרגל השנייה, משוחררת. בכל העת הזו, היא מתבוננת בי, פיה יבש, מנסה ללקק את שפתיה, לבלוע רוק, אך אין, פה יבש לגמרי. הרטיבות של נשיותה, מתחילה לדלוף, להרטיב עד כדי כך, שמתחילים להרגיש רטיבות בתחתוניה. ממש רואים אותה. לקחתי בעדינות את כף רגלה השנייה, מחזיק בעקב המגף, ועיגנתי גם אותה לצד השני, לאחר שפיסקתי את ירכיה, בעדינות. היא עדיין עם חצאית, גרביונים, מגפי עקב בדסמיות, ועם חולצת ההתעמלות שלי, כשמתחתיה חזייה שחורה, בולטת על הרקע של החולצה הלבנה, החצי שקופה. היא מתנשמת בכבדות, חזה המפואר, נלחץ לחולצה הגברית, דרך החזייה. עיניה עדיין לא מכוסות. מתבוננת בי בחשש. מנסה לצפות מה עומד לקרות, מה בכוונתי לעשות. ליטפתי את ראשה, הרגעתי אותה. זה היה קרב אבוד, ירכיה רעדו, עיניה התרוצצו בארובותיהן, נשימתה סערה, היא הייתה נסערת ביותר, בלשון המעטה. הבטתי לה בעיניים, בשאלה, היא רצתה להמשיך.
פסעתי משם, לחדר אחר, היא עוקבת אחרי בעיניה, מנסה לנחש מה אני הולך לעשות. חזרתי עם מספריים גדולות. עיניה נפתחו בתימהון, ומייד פחד תפס את מקומו של התימהון. לא הבינה, לא מצליחה לנחש, מה אני הולך לעשות איתן. נשימותיה התחזקו. חזה עולה ויורד בפראות.

ההמשך יבוא....

Madame T​(שולטת) - ככה להשאיר אותנו באמצע הסיפור? לא יפה....
המשך בבקשה.....
לפני 17 שנים
צ'יטה​(שולט) - סבלנות יקירתי, שליטה עצמית וסבלנות.
;-)
לפני 17 שנים
לא סתם אישה​(נשלטת){octopus} - כתוב יפה :)
ו...מתי ההמשך יבוא..? :)
לפני 17 שנים
צ'יטה​(שולט) - בכתיבה כרגע. כל הפרקים ייכתבו עד סוף היום הזה.
אוהב להכאיב, אבל אני בכלל לא סדיסט.
;-)
לפני 17 שנים
Lady Izadora​(שולטת){השד} - היום תשבור את השיא נכון?
לפני 17 שנים
צ'יטה​(שולט) - לא עוסק בזה היום. זה היה אתמול. כל יום, יום חדש.
}{
לפני 17 שנים
Madame T​(שולטת) - עובדת על זה, אתה יודע...
לפני 17 שנים
צ'יטה​(שולט) - בטח יודע
}{
לפני 17 שנים
ליידי רין​(לא בעסק) - ריתקת אותי ללא ספק.
עלילה עמוסה בבליל מיוחד וצימאון לעוד,,
<אלוף אחד>
לפני 17 שנים
צ'יטה​(שולט) - (מסמיק)
שאקבל כזו מחמאה מכותבת כמוך
אויש
לפני 17 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י