אני מרגישה את העובי, לא דק במיוחד, גם לא עבה, האורך חשוב, כי זה הולך לעטוף את כל כולך.הדוק, צמוד ,לבוש מלא של חבל מגולגל , יצירת אומנות. המגע הגס, החורך, הליפוף האיטי, סיבוב אחר סיבוב, באיטיות מענגת, בסבלנות מרטיטה. זה מתחיל בכף הרגל, ונגמר בנשמה. זה מחבק אותך מכל כיוון. זה מחניק את הנשימות שלך, ומאוורר את הצורך במחשבה. זה מסתלסל סביבך. קושר אותך.נע סביב הגוף שלך. משאיר סימנים כואבים של שייכות. כל סנטימטר שעובר מהחבל אל גופך, מגַמד אותך, לתוצאה הרצויה. מנגינה נוגעת, והסבל נמשך. הידיים צמודות ככה, מאחורי הגב. רק העיניים שלך מציצות, מאחורי מסכה שמעצימה הכל. אתה הופך ליצירה שלי,יצירה אהובה. וזו רק ההתחלה, החוסר אונים הזה. השיתוק המרעיד שנע במעלה הגוף, בסינכרון מושלם עם כל ליפוף. כל תנועה סיבובית של החבל. כל מגע אקראי. כל שניה שעוברת באיטיות מייסרת. ואז כמו שאמרת לי לא פעם, שהתחושה של החבל היא כיסוי מושלם. לכל הפגמים שאני לא צריכה לראות. לכל החורים שאתה לא מצליח למלא. לכל השריטות, לכל הצלקות, ואתה לא מבין דבר אחד חשוב, שאת אלו הדברים אני בדיוק רוצה לראות. וגוף מכוסה, משאיר את הנשמה גלויה. ואתה מחובל (עטוף בחבל...:)) מכף רגל ועד ראש, באותו החוט הארוך, וכולך גלוי לפני כמו ספר פתוח. חשוף, קרוע, מבותר, ואתה הולך להתמלא בסיפוק האדיר שלי.בצורך שלי בך, מזויין כהלכה. כואב בהנאה. ואתה לא יכול לנוע, רק אני מזיזה, מנחה, מכוונת. אל תדלג על שום פינה, אתה חור שימושי. כלי אהוב. תמצוץ. תשאב. תלקק עד שתרגיש במקום הנכון. הכי למטה. הכי נמוך. הכי שלי. הכי עמוק. הכי הכי.
אתה מרגיש?
נהדר, עכשיו אפשר להתחיל..
