***השגיאה במקור...
אין צורך להכריז בקול - השריקה החדה של השוט באוויר עושה זאת בלי מילים. כי זה לא הכאב הצורב שמצריך דמעות, זו לא הבושה. זו לא תחושת ההשפלה להיות כך מוטל מולי. כורע. זה לא המקום הטבעי תחת רגליי. כנוע. זה לא הערום הפיזי. אלו לא הסימנים שיעברו עוד שעתיים. זו לא התחושה הפרדוקסלית של חיוּת, כשכל נים בגוף משותק מכאב. זה לא הגב ששורף. ולא החור שנבעל. זו לא הבעירה בכפות הידיים והרגליים. זו לא תחושת המושפל. אלה לא השניות הנקיות לפני כל הצלפה בהם הכל נרגע. ולא השניות הנקיות של אחרי, בהם הכל עולה באש. הכל חורך. הכל מתערבב לטורנדו של כאב. זו לא הסגידה. הרצון לספק. זה לא הגוף. זו לא ההשלמה עם היותך רכוש או כלי. אלו לא המילים שנצרבות בעור חי. ולא הנשיכות הכואבות. בלי די. זו לא הקריעה הפיזית ולא הנתינה המוחלטת של הגוף. ולא זה לא הגוף.
זה מה שיושב בתוך הנשמה.זו המַראה לתוך מה שקראת לו אפלה. זה מה שהיה פעם קודר ועכשיו מואר. זה מה שלא יכל להגליד ועכשיו עובר חיטוי. זה מה שנשאר. מזוקק. מולבן. זה מה שגירד כ"כ הרבה זמן. זה הנשל שנשר. השכבה האחרונה. זה הזיכוך. זה מה שעכשיו נקי. זה מה שחשוף. זה מה שעכשיו שלם. זה צלקות שקהו. שריטות שמולאו. חורים ששוטחו. זה להיות של. זה להיות שייך. זה להיות מוכל.
וזו הסיבה שבכית.
