יומני מרלין

אתמול נפגשנו אחרי הרבה זמן שלא התראינו. אני והחברה לשעבר של החבר שלו. הם נפרדנו כבר לפני יותר משנה. והיא חסרה לי בחבורה הזו. אני והיא די באותו הראש. התקרבנו בעדינות כשהם היו יחד אבל אתמול כל המחסומים הוסרו. הוא הכיר מישהי מהר מאוד ומתחתן בסוף החודש. והיא רווקה הוללת שרוצה קשר ורוצה נישואים ורוצה ילדים. היא סיפרה לי על הגברים שהיא פגשה ושהיא פוגשת (והשתדלתי לא לזיל ריר יותר מדי...). היא סיפרה על חיי המין החדשים שלה, שלא היו לה קודם, איתו. סיפרה שהוא א-מיני ושעברו חודשים לפעמים בלי. שהוא לא רצה ואם היא לא יזמה אז לא קרה כלום. אני לא במצב הזה אבל היו כמה קווים דומים מאוד במערכת יחסים שהיא תיארה למערכת יחסים שלי - התסכול המיני, המחסור, הרצון, האהבה, הנעימות, הביטחון, החברות. היא הייתה שם ויצאה מזה. אמרה שבלילות היא לא הצליחה לנשום. אמרה את מה שכבר ידעתי. שבחוץ זה לא נראה כמו שזה בפנים. הזמינה אותי לבוא איתה למסיבה מטורפת ואמרתי לה שאני רוצה, אבל עדיף שלא. עדיף שלא אהיה עכשיו בחברת גברים. היא צחקה ואמרה שהיא ראתה את זה אז כשיצאנו והתחיל איתי חבר של מכר שלה, ושהיא תשמור עליי. צחקתי גם ואמרתי לה שצריך חזק. שאני רוצה בערך כל אחד עכשיו. לא היא ולא אף אחד יכול לשמור עליי ככה עכשיו. היא לא יודעת שאז כשיצאנו, בזמן שהיא דיברה עם הדורמן הבחור הזה נישק אותי ונגע בי בשירותים. היא לא תדע. אבל אני יודעת שעליי לעמוד בהבטחה שלי לעצמי. לא להגיע לסיטואציה שבה אתפתה. אני לא צריכה הרבה בשביל שזה יקרה. קצת אלכוהול (גם בלי) והחרמנות המבעבעת גואה ואז הכוס והגוף מחליטים בשבילי. זה נגמר מבחינתי. ככל שאצליח לעמוד בזה.