זה בלוג סיכום

היום, מסיבות שטרם ירדתי לעומקן,

אני נותן למוסיקה לשאת אותי.

למעשה, אני מפסיק להתנגד

לנטייה זו של המוסיקה.

ולכל שיר ובית

מוצמדת תגית של זיכרון

לפעמים מאושר,

לעיתים לא.

וכך אני מוצא עצמי

משוטט בדרך ארוכה ומפותלת

בין קליפורניה הנתונה בחלום,

לבין ניו אורלינס.

אני נושא את אחי על כתפי,

בין הבית המתוק בשיקאגו,

לבין השרב הגדול שזה עתה תם.

ואני מחייך, ומביט בך,

במצחך שעטור זהב שחור.

במבטך אני רואה שאת יודעת

שאין אוהב אותך יותר ממני,

ומי מצחיק אותך כשאת עצובה.

ואנחנו משוטטים במשעול הזיכרון,

שלפעמים הוא מאושר,

ולעיתים לא.

מביטים בחומה

נוצצים על יהלומים,

מתפעלים מעולם נפלא.

Wish you were here.