כותב. סתם כותב.

אין בכלל ספק

שאני אוהב אותך לרגלי,

כורעת,

זוחלת,

מביטה למעלה בהערצה מהולה באהבה.

אין ספק שאני אוהב לחוש את המכה על עורך

לשמוע את הצליפה,

לראות האת סימנים,

להריח את תשוקתך.

אין ספק ממש,

שאני אוהב לשמוע את תחינותייך,

נאקותייך,

להרגיש אותך רטובה סביב הזין שלי.

אין ספק שגם,

אני אוהב לחבק אותך אלי,

ללטף,

לנשק,

ולגרום לך להיות מאושרת.

מורכב, לא?

אני לא העיקר.

אני לא יכול להיות העיקר,

במיוחד כשאני כופר בעיקר.

בעיקרון.

אף אחד לא יכול להפוך אותך למאושרת,

לפני שאת תאהבי את עצמך.

גם לא אני.

היום,

וגם אתמול,

ובכלל בשנים האחרונות,

לא מתים מאהבה.

מסרטן מתים,

מזקנה מתים,

ממלחמות,

פשיעה,

טרור,

תאונות,

בערות,

דת,

מתים.

מאהבה - לא.

כשאני כותב

שאני מפשיט אותך,

מכופף אותך מעל השולחן,

מפשק את רגלייך

ו...

ברור לי שאת לא חושבת על שלש נקודות.

לא ברור לי על מה את כן חושבת...

אם אני נמצא בחדר,

בו אני האדם החכם ביותר,

ברור לי שאני נמצא

בחדר הלא נכון

זה לא קורה לעתים קרובות,

ובוודאי לא ביום ראשון,

אבל עני מותש,

נטול אנרגיה,

אפילו המחשבה על הים לא משפרת את המצב.

הולך למיטה.

כשלא ידעתי - האמנתי.

עכשיו, כשאני יודע יותר,

אני מאמין פחות.

אני אוהב את...

הים.

אני שונא את....

החול.

ולכן,

בים אני ניכנס יש למים ושוחה,

עד סף טביעה.

הנה עוד הבהרה,

שלא משנה כלום,

לאף אחד.

יש לי המון

מגרעות ענק

וכשלונות קטנים.

אבל,

על כל המון כשלונות קטנים

יש לי הצלחת ענק.