אנחנו מדברים כל כך הרבה, מחליפים מסרים מהירים, איטיים, ארוכים וקצרים בלי לעצור לרגע ולבדוק עד כמה הם בכלל תואמים למה שאנחנו חווים עמוק בפנים.
כמה פעמים תפסתם את עצמכם ברגע כשמישהו מנסה להגיד לכם משהו, בונה את קו המחשבה שלו מתוך אוצר הדימויים שלו, מתוך הרגשות שלו.. ואתם תופסים את עצמכם על זה שלא באמת מקשיבים לו, אלא כבר מגלגלים בראש וריאציות לתגובה?
קרה לכם פעם שהרגשתם שהמילה היא תחליף זול לתחושה שלכם? שהתחושה כל כך עשירה ברבגוניות שלה, נוגעת בכל כך הרבה רבדים, מדגדגת כל כך הרבה פינות שונות של הנפש וכששואלים מה אתה מרגיש , יוצא לך "התרגשות" או איזו מילה אקראית אחרת שלא מעבירה אפילו עשירית מהקרנבל שהולך אצלך בפנים.
זה כמו לנסות להכניס ים שלם לתוך קופסת גפרורים - להביא את הקופסה הרטובה והמצ'וקמקת הזאת לחבר שלא ראה אף פעם ים בחיים ולהגיד לו בגאווה "הנה, תראה - זה ים!"... נכון, לא שיקרת.. הבאת לו ים... האם הוא הבין מה זה ים באמת?
שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת מילים. אוהבת שפה יפה וטעימה, אוהבת משחקי מילים.. מעריצה אנשים שיודעים להשתמש במילים כמו ציירים מוכשרים בצבעים. אוהבת לשתות ספרים בלגימות גדולות, להתבונן בדימויים שנוצרים אצלי בראש בעקבות שימוש במילה זו או אחרת, אוהבת לקשקש על אה ודא. אוהבת לכתוב..
אך כשמדובר ברגשות, כשמדובר בחוויה ברגע זה ועכשיו - אני נהיית אילמת. ברגעים מרגשים וממלאים אני אף פעם לא מצליחה לתרגם את עצמי למילים בלייב טיים. רק אחרי זה, כשהרגע חולף וההשפעה שלו מתחילה להתפוגג אני יכולה להביע וורבלית את מה שקרה פה הרגע. לכן, כשטוב לי אני שותקת, כשרע לי - אני שותקת. ולא, אני לא מתנתקת מהסביבה ולא נסגרת. אני נוכחת, הכי נוכחת שיש, פשוט לא מרגישה צורך במילים. ברגעים כאלה מבט לעיניים של בנאדם קרוב, חיבוק מכל הלב - שווה פי אלף מכל מילה שיכולה לצאת מפי בנסיון לשתף בחוויה.
גם במיטה אני שותקת. במקום האינטימי הזה, ברגע של חיבור של שני אנשים שכה מרגש וממלא (אחרת אין מה לעשות שם בכלל)- אני צוללת לתחושות, צוללת לתוך החוויה המשותפת הזאת, צוללת לתוך הפרטנר שלי ואין לי שם מקום למילים. הדיאלוג הכי כנה ואמיתי מתקיים ברגעים האלה במבטים שחודרים עמוק, בידיים שיודעות לספר כל כך טוב ומדויק מה אני מרגישה ורוצה ברגע זה. כל נסיון להוציא מעצמי מילה פשוט גונב באותו רגע מהקסם שנוצר. אחרי זה... אחרי זה, אחרי ששנינו עברנו מסע קסום, מרגש, סוחף וממסטל, אני יכולה להתחיל לדבר.
ולא, לא קל לי עם זה. הסביבה רוצה לשמוע ממני מילים. לפני, בזמן ואחרי. חוקי המשחק במציאות שלנו מחייבים להיות וורבלי... להסביר את עצמך, לגרות את המוחות במילים וצירופיהן. השותפים שלי לחוויות רוצים מסרים זמינים ומהירים, הקרובים רוצים לדעת מה עובר עלי ברגע זה ועכשיו, הפרטנר שלי רוצה אותי וורבלית במיטה, ואני בתוך השתיקה שלי.. שתיקה מודעת ונוכחת, אך שתיקה...
Oh, lord, מתי כבר נוכל לתקשר בטלפתיה?!
