אני מסוגלת לספוג הרבה יותר כאב ממה ששיערתי.
וזה כואב, כל כך כואב, להיות על ברכי על הכורסא האדומה שלי (מי ידע שהיא תהיה יעילה כל כך) רכונה מעבר לגב שלה,
הפלאג האדום ממלא את התחת שלי
הזין שלך עמוק בגרון שלי אתה מצליף בלי רחמים ואני רטובה עד שיטפון.
אני מתפתלת, זה לא בשליטתי. כל צליפה של השוט חורטת פס צורב בעור וחסר שלי אוויר
ואז מגיע תורו של הצינור. כן צינור, עגול וחלול ועבה. כל צליפה שלו משאירה כתם של אש, מאדימה את העור ומיד מכחילה אותו
וזה כואב.
השדיים מקבלים את המנה שלהם, נסטרים נמעכים, מוצלפים
ולרגע אין לי אוויר באמת כי היד שלך מכסה את האף והשפתיים ואני מאלצת את הבהלה להירגע, הרי שום רע לא יאונה לי
והדמעות מטפסות מטפסות אבל לא יורדות. לא אוהבת לבכות מהכאב, מעדיפה לספוג אותו ב(סוג של) גבורה.
באמת שאני יכולה להתמודד עם הכל.
אבל הרוך...החלק שבו הזרועות שלך נכרכות סביבי, מהדקות בחיבוק חזק.
הנשיקה מלאת החיבה הזאת על הראש או המצח
זה הרגע שהלב שלי מתכווץ עד כאב
הידיעה הזאת שאני יקרה לך היא כמו הרגע הראשון הזה שיוצאים החוצה וקר מאד, הנשימה הראשונה ממלאת את הגוף באוויר קר וצלול כל כך שזה כואב ומופלא בו זמנית.
אבאלה אהוב אני אף פעם לא אתרגל לתחושות שאתה מעורר בי, אף פעם לא אקבל אותן כמובנות מעליהן.
תמיד הן יהיו כמו הרגע הראשון והצלול הזה