מוח פוזיטרוני

אתמול, אחרי כמה ימים של התכתבות, דיברנו בפעם הראשונה בטלפון. וודאי עוד אחזור לשיחת הטלפון הזו בפוסטים הבאים, אבל האמת היא שלמרות שעברו רק 24 שעות, היא די מעורפלת לי. כשהסחרור עבר והנשימה הוסדרה, התברר שספינת הזיכרון התנפצה על סלעי הלחץ שליווה את חלקה הראשון של השיחה, ההתרגשות שנשארה גם אחרי שהיא הצליחה לפוגג את הלחץ, הדריכות לא להחמיץ שום דבר ולמצוא את התגובה הטובה ביותר והמאמץ לעמוד בקצב שלה. בין שברי העץ שצפו על המים בלט גלגל הצלה ועליו מילים שנאמרו בשלב כזה או אחר בשיחה: "אני יודעת בדיוק מה שאני עושה". ואני מאמין לה. ואני סומך עליה שהיא תלמד אותי במהירות כפולה ומשולשת מזו שבה אני אלמד את החלקים שהיא תאפשר לי להכיר; ושהיא תנווט את הקשר הזה – תנווט אותי – לחוף מבטחים.