אף פעם לא הייתי מאלו שמנשקים ורצים לספר על זה (מה לעשות - מעדיף את הגרסה האנגלית, העדינה יותר). גם לא מאלו שמלטפים להם את העורף עד שהם הופכים לשלולית על הרצפה, ורצים לספר על זה; או מאלו שמעסים למישהי את הגב התחתון והאינפרה-תחתון ורצים לספר על זה; ואפילו לא מאלו שמקבלים ספאנקינג ורצים לספר על זה.
לא שיש לי בעיה עם אלו שמספרים, כמובן - במיוחד עם האציליות והמוכשרות שבהם, ובפרט אם הן מחזיקות את הרצועה שמחוברת לקולר שלי - זה פשוט פחות הסגנון שלי.
אז על מה בכל זאת אני כן רוצה לספר? על שלושה דברים: על קולות, על ציפה ועל צמר גפן.
קולות:
המטאפורה של נגינה על אדם, כדרך לתיאור הפקה מיומנת של תגובות, היא מטאפורה שחוקה לעייפה. אבל מה לעשות שזו לא מטאפורה? היא הפיקה ממני את כל המנעד שלי - מלחישות ודיבורים, דרך גרגורים, אנחות וגניחות בעוצמות שונות ועד לשאגות, מתברר.
והמנעד הרגיל שלי (בהנחה שכל אלו הם חלק ממנו) לא מגביל אותה. וכך, היא הצליחה להפיק ממני גם שתיקה. עצמונית. ללא גאג. ואפילו להפיק ממני כמה קולות שבקעו דווקא מהגרון שלה.
ציפה:
המים נושאים את משקלי. עיניי עצומות. אני מוקף בבטן, חזה, ידיים, רגליים, צוואר ולחי. יקום שלם שבו רק היא ואני.
ליתר דיוק: יקום שלם שהוא היא, ובו רק אני.
איך מרגיש אדם, שכך היקום נוהג בו? המילים עטוף, מוגן ואהוב אינן מספיקות לתיאור החוויה. הוא מרגיש כמי שלקח חלק ביציקת המשמעות האידאית לצלילים הללו.
צמר גפן:
חמשת קוראיי (כן, כן, יש גידול בתפוצה) יודעים, שהיא נזהרת איתי מאוד, מאיזושהי סיבה. שומרת עליי.
אז הפעם היא פתחה קצת את האריזה, וחילצה אצבע קטנה מבין שכבות הצמר-גפן שבהן היא עטפה אותי. ועם תום השימוש - החזירה, כמובן, וארזה יפה בחזרה.
ומה שרציתי לומר הוא, שזה לא סתם צמר גפן. זה צמר גפן מתוק.
