שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Alatar

בין השורות
לפני 6 שנים. 15 ביוני 2017 בשעה 18:07

את יודעת, אני כבר לא ילד. מה את צוחקת? כלומר, מבחינות מסוימות אני כבר לא ילד עוד מלפני התיכון, ומבחינות אחרות אני עדיין די ילד עכשיו, אבל מבחינה כרונולוגית, אני כבר לא ילד. ויש יתרונות בלא להיות ילד. יש תשובות שהגיעו רק אחרי תקופות ארוכות מאוד של שאלות, יש יותר קבלה ופחות דיכוטומיות, יש סיפוק קטן כשנתקלים במשבר ויודעים שלוּ היה מתרחש לפני 10, 15 או 20 שנה, הוא היה מרגיש יותר אבסולוטי, יותר דרמטי, ועכשיו, גם עם כל הקושי והחרא, יש גם את הקול שאומר לך שרוב הסיכויים שזה לא סוף העולם, ושגם זה יעבור מתישהו. יש דרך הסתכלות על החיים שמגיעה לא רק מתוך נסיון, אלא חשוב יותר – מתוך פרספקטיבה, וההבדל ביניהם הוא תהומי. אבל גיליתי שלפחות אצלי, השנים מגיעות עם קבעון מסוים – כלומר, חזרה למקומות ולתבניות שהתרגלתי אליהם. ועקרונית, אני לא אוהב קבעון, לא נוח לי אפילו עם המונח "קבעון", כי קבעון פירושו, בסופו של דבר, זה להפסיק לחפש (ולמצוא) דרכים לשיפור עצמי.

 

עכשיו, זה לא כאילו שלפני 20-25 שנה הייתי שונה ב- 180 מעלות ממה שאני עכשיו. שוקינג, אני יודע. מזל שאת שוכבת פה לידי, אחרת היית נופלת מההלם. אני חושב שלפני 20 שנה היה בי סוג אחר של גמישות התנהגותית ומחשבתית - כלומר צורה אחרת בה חוויות חדשות נחוו, נקלטו ובאו לידי ביטוי, מאשר עכשיו. וכשאני חושב על זה לעומק, אני מגיע למסקנה שהגמישות מהסוג הזה לא נעלמה, אלא התחלפה בגמישות אחרת - זאת שדיברתי עליה קודם, ועדיין החוסר בסוג הספציפי הזה של הגמישות מציק לי. אז מדי פעם אני משתדל להוציא את עצמי באופן אקטיבי מאזור הנוחות שלי, לעשות דברים שלא באים לי בקלות, לחשוב בצורה שלא באה לי באופן אינטואיטיבי. אז לפעמים זה לא נגמר הכי טוב, לפעמים מדובר בחוויה שמחזקת אצלי את מה שחשבתי קודם, ולפעמים, כשכל הכוכבים מתיישרים, אני מוצא משהו שמשנה אצלי משהו, וכך אני מצליח להתפתח, ובתקווה, להשתפר.

 

אבל זו לא משימה קלה, את יודעת, והזמן שעובר לא הופך אותה לקלה יותר. לפעמים קל יותר לשחרר קבעון, לערער על אזור הנוחות ביחד ו/או כתוצאה ממישהו אחר, או ליתר דיוק ממישהי אחרת. ווינק ווינק, נאדג' נאדג'. יש את השיר הזה ששרה דפנה ארמוני (וזה שאני זוכר את השיר בַּבּיצוע של דפנה ארמוני, או בכלל יודע מי זאת דפנה ארמוני אולי מראה קצת שאני באמת כבר לא ילד), שהפזמון שלו הולך "אני שקעים לכל קמריך, אני ימים זורמים אליך", את בטוח מכירה. דיברנו לא מעט על התאמות, זוכרת? מקומות בהם אני רוצה שתתאימי את עצמך אלי, אבל המקומות האלה בהם דווקא הקמרים שלי לא מוצאים את השקע הנכון אצלך, המקומות שנדרש זמן וחיכוך כדי ליצור את השקע אצלך, ואת השחיקה אצלי, המקומות בהם אני צריך להתאים את התנוחות שלי ושלך - הם אלה שמחברים אותי חזק יותר אליך, הם אלה שמשפרים אותי. וכן, אני יודע שזה נשמע מלוכלך, זה בסדר.

 

וזה עניין של איזון, כי אם נמשיך עם אותה המטפורה, צריכים בכל זאת להיות גם לא מעט שקעים לקמרים. והקטע שאצלך, לא רק שיש את הגמישות הזאת - גם קצת מהסוג הראשון אבל בעיקר מהסוג השני, אלא שאיתך זה בדיוק במידה. את – את מותאמת לי בדיוק במידה ואת מאתגרת בדיוק אותי במידה, מוציאה אותי לפעמים מאזור הנוחות שלי בכזאת סבלנות, וזה מרגיש כל כך נכון ומגיע באופן כל כך טבעי, שזה... מה את מחייכת, מה? כן, כל כך טבעי שלוּ לא הייתי יודע אחרת, הייתי חושב שככה זה תמיד.

 

אז מה היתה השאלה שלך? מה אני מוצא בך? בין השאר גם את זה. אה, ויש לך גם יופי של תחת. וציצים. מממ... ציצים...


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י