כבר יצא לי לשמוע לא מעט קריאות פליאה מאנשים ששומעים שבעלי "מרשה לי" לשכב עם אחרים.
יש האומרים בתגובה שהם לא היו מסוגלים לדמיין את זוגתם עם גבר אחר, ויש שאף מוסיפים לומר שהם היו מעדיפים להיפרד מאשר לאפשר לה דבר כזה.
ואני באמת מנסה שלא לשפוט, שכן מערכות יחסים זה עסק לא פשוט ואי אפשר ממשפט וחצי להתיימר להבין דינמיקה כה מורכבת בין שני אנשים.
אבל זה מעורר בי התנגדויות מסויימות.
אנחנו לא חד קרן פלאי וקסום. טוב, אנחנו ספציפית כן 😄 אבל זה לא תמיד היה ככה, לא נוצרנו "שונים" מכל אחד אחר.
את מה שאנחנו היום השגנו בעבודה קשה. בהתמדה. בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, שכללו גם דמעות אבל גם לבסוף קתרזיס, ותחושה של הכלה והבנה. אם כבר, האהבה שלנו רק גדלה בעקבות כל התהליך הזה.
זה נכון שקנאה זה רגש טבעי ואף אוטומטי ואי אפשר להתכחש אליו - אבל כן אפשר לעבוד עליו.
זה דורש הרבה מאוד אמון. ולא רק אמון שבן הזוג שלך לא ילך מאחורי גבך ויעשה דברים שלא היית מסכים להם, זה אמון בשקל. זה דורש אמון בבן הזוג שלא יפסיק לאהוב אותך בעקבות מעשיו. שיבין מה הגבולות שלו (בהקשר מערכת היחסים) ולא יחצה אותם. שידע לזהות אם הוא פוגע בך, או אם אתם מתרחקים, ויקח צעד אחורה. זה האמון שאומר שאתה יודע שאתה תמיד תבוא ראשון, לא משנה מה יקרה. זה אמון שאי אפשר לשבור בקלות. שעושה אותנו חזקים יותר ביחד מאשר כל אחד בנפרד.
אז אני לא אומרת שדרך חיים כזו מתאימה לכל אחד. כלל וכלל לא. יש גורמים נוספים שנכנסים למשוואה - חינוך, נורמות חברתיות, אישיותם של בני הזוג וכו'.
אבל פעמים רבות אני תוהה לעצמי אם אותם אנשים שזו כן הייתה יכולה להיות דרך חיים טובה ומאושרת עבורם, פשוט ויתרו בדרך. כי קל יותר להתפשר, או לשבור לחלוטין.
זו שאלה פתוחה עבורי.
אם יש לכם דעה בנושא, אשמח לשמוע אותה (:
