החולשה שלי ללאה גולדברג היא בלתי נגמרת, אני אוספת כל פיסת מידע על חייה כמו ארכיאולוג שאוסף רמזים לחיים שהיו כאן לפנינו, ממש כמו את השיר הבא שכתבה לאה בחיים שהיו לה לפנינו. ולמרות שהוא לא נכתב על מדינת היהודים ארץ אהבתי המופלאה והנדירה, אני תמיד מייחסת לה אותו.. כי ככה מתחשק לי וככה אני מרגישה, בדיוק כמו שיר שנכתב לאהוב של איזו משוררת ואני מרגישה כאילו כתבתי אותו לאהובי שלי.
כבר שלושה ימים שאני שומעת את השיר הזה ובוכה ובוכה ובוכה, וכל פעם שמה לי אותו מחדש כדי שירוקן בי את מאגר הדמעות, מאגר הדמעות מרחמיים עצמיים מטופשים ודמעות של הודיה על אהבה טובה שמחזיקה לי את הלב שלא אפול. וביום הזה שהיה, דמעות של הודיה על המלאכים בחיי שמוכיחים לי שיש אמת שלמה באמונה הגדולה שמלווה אותי בכל נשימה, שחברים של אמת תמיד יהיו שם לצידנו ויתנו לנו להרגיש מלכים גם כשנסתובב בעולם בלי בית וכתר.
כבר שלושה ימים אני מקשיבה לו ובוכה ובוכה ובוכה, עד שנגמרות הדמעות או עד שאני נרדמת..
מכורה שלי, ארץ נוי אביונה -
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.
אך שבעה ימים הורדים פורחים,
ושבעה ימים הטללים זורחים,
ושבעה ימים חלונות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,
וכל קבצנייך שמחים.
מכורה שלי, ארץ נוי אביונה,
למלכה אין בית למלך אין כתר.
רק שבעה ימים חגים בשנה
ועמל ורעב כל היתר.
אך שבעה ימים הנרות ברוכים
ושבעה ימים שולחנות ערוכים,
ושבעה ימים הלבבות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים בתפילה,
ובנייך בנותייך חתן כלה,
וכל קבצנייך אחים.
עלובה שלי, אביונה ומרה,
למלך אין בית, למלכה אין כתר -
רק אחת בעולם את שבחך אמרה
וגנותך חרפתך כל היתר.
ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה -
אלקט ואשמור למזכרת.
ומעיר לעיר, ממדינה למדינה
אנודה עם שיר ותיבת נגינה
לתנות דלותך הזוהרת.
