סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 3 באוגוסט 2018 בשעה 13:29

בחוות הרכיבה (63)

 

 

 

 

 

כשהגעתי לפגישתי הבאה עם אנדרה, לא ידעתי אם הוא שוב יזמין אותי לשכב מתחת לדלת השירותים שלו, או שהוא ימציא דרך יצירתית אחרת לדובב אותי. מה שקרה בפועל, היה לא זה ולא זה. להפתעתי, אנדרה דחק בי לסיים את הטיפול.

 

"חשבתי," גמגמתי, "שהמטופל הוא זה שבוחר לסיים את הטיפול... שאני זה שאמור להגיע להבשלה כזו... לא שאתה מעיף אותי."

 

"אני לא 'מעיף' אותך. תבין, ספי," אנדרה זע באי נוחות כשהוא אמר זאת, "אין טעם בטיפול שהופך להיות שיחות שיתוף בלבד. נכון שאתה חווה כאן דברים, ונכון גם שהשאלות שלי מחדדות לך סוגיות מסויימות, אבל..."

 

"אבל מה?"

 

"אבל אני לא מרגיש שאנחנו מתקדמים טיפולית. אתה לא ישן טוב יותר. החרדות שלך לא פחתו. אבל כל זה פחות חשוב. מה שמשנה לי הוא שהבנתי שאני עצמי מבולבל איתך ... לא ברור לי להיכן אני רוצה לכוון אותך...."

 

"מה זאת אומרת, אנדרה? זה די ברור: תכוון אותי לכך שאשן טוב יותר בלילה, ושלא יהיו לי חרדות."

 

"כן אבל זה לא כל כך פשוט. בהתחלה ניגשתי אליך כמקרה פוסט-טראומטי. יש כללי אצבע די ברורים בנוגע לכיוון אליו אני אמור הייתי לחתור, לו זה היה המצב..."

 

"נו?"

 

"אבל אתה לא בדיוק נופל בקטגוריה הזו... קראתי אתמול שוב את הסיפור שלך מתחילתו עד סופו... מה שכתבת באינטרנט... קראתי גם חלק ניכר ממה ששאלו אותך שם וממה שהשבת... אפילו התייעצתי עם קולגה – מה שאני לא עשיתי כבר די הרבה זמן..."

 

"נו?" לא הייתה בי סבלנות לתאוריו אודות יסודיותו המקצועית.

 

"ספי, נכון שעברת טראומה, אבל זו שהתעללה בך בעצם מאוד אהבה אותך וגם אתה אהבת אותה..."

 

"אז מה? אז בגלל זה אתה לא יכול לטפל בי? על פי הניתוח שלך, גם הדוד שאנס את אליענה אהב אותה והיא כנראה נהנתה מזה. בה היית יודע לטפל, לא?"

 

"כן, אבל המקרה שלך שונה משלה..."

 

"במה?" הרגשתי שאין לי אוויר. בדקתי אם המזגן בקליניקה שלו פועל. המזגן פעל.

 

"לו הייתי מטפל באליענה, היא היום לא הייתה אוהבת את הדוד שלה, וגם לא הייתה חושבת שהיא הייתה אמורה לאהוב אותו או להנות ממה שהוא עולל לה אז... אבל אצלך... אצלך זה שונה..."

 

"שונה במה?"

 

"תבין, ספי, אני לא יכול לטפל בך על זה שאהבת מישהי בעוצמה רבה ... בכל מאודך, אם להשתמש בשפה שלך... אהבה היא לא מחלת נפש... כל מה שעשית נבע מהקרבה ומניסיון אותנטי ונוגע ללב לראות אדם אחר... לא חיפצנת אותה... לא ביטלת את הצד הנפשי שבה... וכשהבנת מה ארע לה בעברה, ניסית להיות שם עבורה... מה אתה רוצה? ש'אטפל' בזה? שאהפוך את האהבה הזו שלך לפתולוגיה?"

 

לא ידעתי מה לומר. הוא השתיק אותי לחלוטין. לא! חשבתי, לא יכול להיות שהוא צודק!

 

"אבל מה עם הפגיעה שלה בי?" לא האמנתי שאני צריך להסביר לו את זה, "העינויים, ההשפלות, ההנדוס מחדש שלי, כאילו שהיא אלוהים שרשאי להחליט מה תהיה המיניות הבאה שלי, ההתעמרות הפיסית והרגשית, המשחקים הפתייניים עם אירן ועם ז'אן פול. מה עם כל זה?" כמעט צעקתי עליו את המשפטים האחרונים הללו. לרגע הייתה לי תחושה שזו מתיחה סרת טעם... שתכף הוא יגיד לי שהכל היה תרגיל טיפולי.

 

"אתה רוצה לדבר עליה? בסדר. אז גם אצלה..." אנדרה ניסה לבחור את משפטיו, "נכון שהיא ביצעה בך פשע, אין ספק בכך. זה היה פלילי, כי היית קטין והיא לא, וגם אילו היית בוגר, היא פגעה בך באופן העמוק ביותר שניתן ולאורך זמן רב."

 

"אני מנחש שתכף יבוא 'אבל'." אמרתי לו.

 

"כן. אבל." אנדרה לא השפיל את עיניו כשהוא אמר זאת. "אבל גם היא אהבה אותך, ובצורה עמוקה."

 

"אתה חושב?"

 

"אני בטוח... יותר מזה, לאורך כל התקופה שתיארת, נשמע לי שאהבתה אליך גברה."

 

האירוניה בכל זה הכתה בי: הרי בתחילת הטיפול, אני זה שהתעקש על כך שאליענה אהבה אותי, ואנדרה הביט בי בסלחנות טיפולית... להאזין לו מגן עליה פתאום הרתיח אותי... זיעה צמיגה הצטברה על עורפי.

 

"אם היא אהבה אותי, למה היא שכבה מולי עם אחרים?"

 

"עם מי היא שכבה? עם אירן? אירן הייתה הגוף שדרכו היא שכבה איתך! אתה הרי לא חמור. אתה מבין זאת. עם מי היא עוד שכבה? עם ז'אן פול? הרי מי היה הנבגד בכל זה? הוא! הוא הרי לא דמיין בכלל שיש צד שלישי לקשר בינה לבינו. הוא לא ידע שאתה שם מתחת למיטה. הוא לא ידע שכשהיא מדברת איתו בטלפון וצוחקת מהבדיחות שלו, היא באותו זמן מזליפה עליך את השתן שלה עם משפך אדום. הוא לא ידע מה זה עושה לך לסחוב את המצעים מוכתמי הזרע שלו ושלה, והעונג שזה מסב לה לשחק בך באופן הזה. אתה דווקא ידעת. הוא לא. אתה מבין ספי? גם ז'אן פול היה אמצעי קשר בינך לבינה."

 

קמתי מהכורסא החומה שלו. רציתי ללכת. אני שונא מטומטמים...

 

"ז'אן פול," הפטיר אנדרה בבוז ואני התיישבתי בחזרה בכורסא, "ז'אן פול היה אביזר מין שלכם. ויברטור. זה מה שהוא היה!" אנדרה האדים, וירק את המלים שלו כמו חרצנים. "היא בעצם ויתרה עליו... בגדה בו איתך... אתה לא מבין? היה לה בן זוג כשהיא הכירה אותך, והיא התחילה לרמות אותו. היא בעצם עזבה אותו כדי לשמר ולהעמיק את הקשר איתך."

 

איש מכוער. חשבתי לעצמי על אנדרה. גם כשהוא לא אדום, גם כשהוא סתם משוחח, יש בפנים שלו משהו לא נעים. על אחת כמה וכמה שהוא מתחיל להשתנק ולדבר בהתלהבות...

 

"אתה ממש מחמיא לי עכשיו אנדרה. יוצא שהייתי גבר גבר בכל זה... אליענה שוכבת עם אחרים, אבל הרומן האמיתי הוא איתי. איך לא שמתי לב? איך לא ראיתי שאני כאן המאהב!" ניסיתי ללעוג לו, אבל לא הצלחתי לחייך כמו שרציתי.

 

"עזוב 'גבר', אבל כן, אתה היית המוקד. משלב מסוים—לא בהתחלה, נכון, אבל משלב מסוים—אתה בהחלט היית המאהב: כל מה שהיא עוללה לך, מאלף ועד תו, היה שפת אהבה שלה אליך."

 

"לא מחקר פילוסופי? לא נקמה על התעללות מינית שהיא עברה?"

 

"לא."

 

"איך אתה יודע?"

 

"ככה. אני יודע." תורו לצעוק. "אתה מבין באלגוריתמים נכון? אני מבין בזה!"

 

לא ניסיתי להתווכח איתו. ידעתי שהוא ימשיך.

 

"אמת, היא ערכה עליך מחקר פילוסופי שהיה מאוד משמעותי עבורה. ככה זה התחיל. אבל היא לא הביאה בחשבון כיצד המחקר הזה יבנה אותה מחדש, כיצד זה יחלץ מתוכה אכזריות נוראית. ככה זה המשיך. היא גם ממש לא חשבה שהאכזריות שלה קשורה לפגיעה המינית שהיא עצמה עברה, ושהמשחקים איתך יתחילו לשכפל את המבנה הפסיכולוגי שלה, כשאתה הופך למין גרסה מוכחשת שלה, ואירן לגירסה בריאה, לנערה שאליענה הייתה כמהה להיות."

 

הוא עצר כדי לנגב את משקפיו.

 

"ואז ... ואז היא הבינה שאתה גם מוכן להקריב את עצמך בשביל המחקר שלה, וגם מוכן ללוות אותה, להיות הפצע הכי עמוק שלה, הפצע שבו היא מתעללת אבל גם הפצע שאיתו היא כל הזמן משוחחת... הרי בגלל זה שכבת שם מתחת לרמפה..."

 

"אני לא מבין אותך, אנדרה. איבדתי אותך. בגלל מה שכבתי שם?"

 

"שכבת שם כי היסכמת... היסכמת להיות הפצע שלה. הדבר שהיא בזה לו. הדבר שכלוא, הדבר שאסור לו להנות בזמן שהוא רואה אחרים מתענגים, הדבר שמנסה ללכוד פרורי אהבה בפיו למרות שהוא נפצע ומדמם... אבל ממשיך לכתוב לה שירים... לכן כל מה שאתה חווית בתור קור ממנה היה בעצם אהבה אליך... היא לא יכלה שלא להגיב להקרבה שלך... לאהוב אותך על כך. היא לא רק הבינה זאת, היא חוותה את זה..."

 

"מה היא חוותה?"

 

"מטמורפוזה הפוכה לשלך: אתה הפכת מאדם, לחי, לצומח ולדומם, נכון?"

 

"נו?"

 

"אז אצלה זה עבד הפוך: היא התחילה בתור דומם, ואתה שחררת אותה, החזרת אותה להיות אדם!"

 

"אתה דפוק אנדרה. נשבע לך שאתה דפוק! אתה שומע אותי מספר לך במשך חודשים על דברים איומים ועל ההשלכות שלהם על החיים שלי. פתאום אתה מייפה את זה? מה, השתלט עליך איזה פרץ רומנטי? בוא, חתיכת סתום, אני אתן לך עוד קצת רומנטיקה: תחשוב על זוג שעומד על גרם מדרגות בלילה יפה. שניהם לבושים באופן אלגנטי. הוא במין מוקסינים, מכנסיים צמודים וחולצת כפתורים. היא בשמלת ערב קצרה, גרביונים, ונעלי עקב—אתה מקשיב לי אנדרה? אני מתאר לך תמונה עכשיו, כן, טמבל? תצלום שהיה אצלי שנתיים, כך שהיה לי המון זמן להביט בו, בסדר? רומנטיקה עאלק, אני אתן לך רומנטיקה--"

 

"ספי, אין לך מה להמשיך..."

 

"למה? למה? אני דווקא רוצה להמשיך... אז תשמע קטע, אנדרה: היו אצלי שתי תמונות של הרגע הרומנטי הזה. אחת מזווית צילום רחוקה יותר, בה רואים אותם סתם מתחבקים במין חיוך של לפני נשיקה. הצילום הכי רומנטי שאתה יכול להעלות על הדעת. טוב? אבל היה גם צילום אחר, כאילו, צילום שלא יצא טוב—כך אירן הסבירה לז'אן פול—צילום שתופס רק את הרגליים שלהם, פחות או יותר עד המותניים. ובצילום הזה, אם מסתכלים בו טוב... אתה שומע, אנדרה?"

 

"כן... ספי...שומע..."

 

"תקשיב לרומנטיקה: רואים מתחתם מין חלון כזה זעיר, עליו מונחת נעל העקב שלה. ואם תסתכל ממש טוב, תוכל לראות שפתיים שמנשקות מלמטה את העקב של הנעל שלה... כאילו מנסות להקיף את העקב, לינוק אותו אליהן... אתה שומע?"

 

"אני שומע, ספי."

 

"אתה מבין או רק שומע מה שאני מספר לך? אתה מבין שהרגע הזה היה מתוכנן לחלוטין? התמונה ה'נכונה' והתמונה 'הלא נכונה'? אתה מבין שקיבלתי הנחיות מדויקות מתי להסיט את העציצים הקטנים מעלי, ומתי לזחול למעלה, להתמתח ולהגיע עם פני אל החלון כך שאהיה בדיוק מתחת לנעלה כשהיא מנשקת אותו? אתה מבין שהיא רצתה שזה יהיה מתואם: הנשיקה שלה איתו והנשיקה שלי עם קצה עקבה – סליחה, מופרד, מופרד מקצה עקבה דרך החלון, אתה קולט? אתה מבין שהיא גם דאגה שהתמונה 'הלא טובה' תגיע אלי?"

 

"אני מבין ספי."

 

"אתה תופס מה שאני מספר לך? פסיכולוג חרא דפוק אפס. אתה חושב שמה שאני מתאר לך זאת אהבה? חתיכת מפגר."

 

"אתה יכול לקלל אותי עד מחרתיים ספי. אתה גם יכול לחפש פסיכולוג אחר. אני מזכיר לך שבאת אלי בעקבות המלצות."

 

"המלצות שמסתבר שהיו שוות לתחת! אמרו שאתה מטובים בארץ... אז אמרו!"

 

"אני לא יודע איך מודדים מטפלים. אני פסיכולוג מוערך אני חושב. אני עושה הדרכות. מתייעצים איתי... אני-"

 

"אני לא כאן כדי לדבר עליך!" צרחתי. הרגשתי שאני מאבד את הבלמים. נשמתי עמוק.

 

"ספי, אל תתרגז. אני צריך להיות נאמן למה שאני חושב. אני מאמין שתמצא מטפלים אחרים, אולי מנוסים פחות, שבאמת ישבו ויחזיקו לך את היד במשך שנה שנתיים, ויעזרו לך לדובב את הכאב שלך."

 

"ומה? זה קטן עליך לעשות משהו כזה, אנדרה?"

 

"לא. אני פשוט לא מאמין בהתבכיינות."

 

"במה???" הייתי קרוב להפיכת השולחן שלו.

 

"התבכיינות."

 

"חשבתי שמותר לבכות בטיפול. שזה אפילו חשוב."

 

"לבכות זה חשוב. להתבכיין זה משהו אחר. אתה לא בוכה. אתה מתבכיין."

 

לא טרחתי לענות לו. הוא לא יראה יותר את קצה האף שלי.  

 

"אני מסביר לך ספי, שההשפלות הללו היו שפת האהבה שלה אליך, ושאתה דיברת איתה בחזרה באותה שפה: הכאב שלך וההשפלה שלך היו הדיו באמצעותו כתבת לאליענה את האהבה שלך."

 

"זה לא אהבה. חמור!"

 

"למה? כי אין שם כינורות? ארוחות רומנטיות? טיולים בשקיעה? כי היא לא נתנה לך פרחים? כי לא נגעתם? כי התחברתם באופן אחר? תסביר לי, ספי, למה, לכל הרוחות, זו לא אהבה?"

 

שתקתי. לא היה לי משהו נוסף לומר לו.

 

"הייתה שם אינטימיות, ודאגה, וחיבור במקום העמוק ביותר אחד של השני, ורצון להיות יחד, וסוג של סקס מתווך. תסביר לי, אתה הרי מחונן, נחשב לעילוי בתחומך, למה כל זה לא נופל תחת אהבה?"

 

המשכתי לא לענות לו. איחלתי לו מוות איטי.

 

"ספי, מה שחווית הייתה אהבה מאוד גדולה ומאוד עוצמתית. כמו הרבה אהבות גדולות, הייתה שם גם מנת ייסורים, ובמקרה שלך גדולה מהרגיל. אבל הרבה אהבות גדולות מכאיבות, ולהרבה אהבות גדולות יש השפעות קשות בהמשך החיים. ואני ממש לא מתכוון לטפל בך על זה שחווית משהו כזה."

 

בדקתי שוב אם המזגן פועל. המזגן פעל.

 

"ברומאו ויוליה היה צריך לטפל? הם הרי התאבדו אחד בגלל השני. זה אומר שהמצב שלהם היה פתולוגי? לא!"

 

חשבתי שכשאצא מכאן, אלך לסרט. לא משנה מה יציג... אולי גם אוכל משהו קודם לכן. 

 

"לא נסיים את הטיפול היום. נקיים עוד כמה פגישות. אבל אני רוצה שתבין מה הכיוון שלי." הבטתי בו. שוב פעם חשבתי שאולי? אבל לא, זה לא היה ניסיון מתוחכם לדובב אותי באופן אחר. היה משהו כן מאוד בדבריו.

 

"ומה עם זה שאני לא ישן אנדרה? שכבר שלושים שנה אני לא ישן?"

 

הוא הביט בי בלאות:

 

"תלמד לסרוג. תקרא. תנצל את שעות הלילה למשהו מועיל."

 

"ומה עם התקפי החרדה שלי שקשורים לסוסים?"

 

"אתה עגלון? העבודה שלך מחייבת אותך להיות במגע עם סוסים? אל תידחף לסוסים, ולא יהיו לך התקפי חרדה!"

 

קמתי ללכת. לא בדקתי אם השעה הסתיימה. אנדרה לא ניסה לעצור אותי. כשהגעתי לדלת הסתובבתי אליו. עיניו היו נעוצות בי. פניתי לצאת.

 

"איקרוס, לא? כך היא כינתה אותך," אמר אנדרה כשגבי אליו, "היא שאלה אותך אם אתה רוצה להיות איקרוס, דהיינו, מישהו שחווה יותר משאר בני האדם, מישהו שרואה את השמש הכי קרוב שאפשר, אבל גם מישהו שמשלם על כך את המחיר. זו הייתה ההסכמה המפורשת בינך לבינה. נכון או לא נכון?"

 

"נכון." לא רציתי להביט בו.

 

"אז תענה לי בכנות ספי: אתה הרי רואה מה מתרחש בין אנשים שאוהבים אחד את השני – אני לא מדבר על כישלונות, אלא על סיפורי ההצלחה. האם אליענה באמת אפשרה לך לראות את השמש מקרוב, לאהוב יותר מאיך שאחרים מסביבך אוהבים?"

 

"כן" עניתי לדלת. הייתי צריך להרים את קולי ולחזור על התשובה, כי בפעם הראשונה שעניתי לו נפלטה לי לחישה שבורה.

 

"אז תשלם את המחיר, ספי. תשלם את המחיר ותשתוק!"

Shuli - אני אף פעם לא יבין איך אהבה אמיתית לא מנצחת נגד כל דבר אחר בעולם.
אנחנו חיים בעולם מפגר לגמרי.
לפני 5 שנים
hrgiger - תמיד כתוב טוב. הפעם נגע בי במקום עמוק במיוחד.
תודה.
לפני 5 שנים
פלייפול - מה לעזאזל....אני מקווה שזה תרגיל טיפולי כלשהו, כי דבריו נשמעים כמו קישקוש לא קוהרנטי, אוסף של משפטים שלא קשורים זה לזה. הוא לא רוצה לטפל בך כי הוא לא מאמין בהתבכיינות? מה?!..אתה לא מצליח לישון בלילה, אז תנצל את הזמן לסרוג? ומה זה הקשקוש הזה על איקרוס - "זכית (עאלק זכית) לחוות משהו נדיר, אז תשלם את המחיר ותשתוק" ?... נשתבשה עליו דעתו?

או שהפוסט הזה הוא בדיחה, או שאנדרה מנסה לזעזע אותך, או שהוא צריך להחזיר את הרשיון.
לפני 5 שנים
קוקו הכלבלב - מפתיע ומגיע לרמות חדשות כל פעם מחדש .
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה על התגובות-- העובדה שמה שקורה לי נוגע בכם, בין אם זה כעס, בין אם זה רגש אחר, מאוד יקרה לי. אני עובר ימים מבלבלים... התמיכה שאני מקבל כאן משמעותית עבורי מאוד. תודה.
לפני 5 שנים
JesseSY​(נשלט){המלכה קייט} - סווריןן היקר, אני חושב שאנדרה צודק.
פלייפול, לא ממש ברורה לי המשיכה שלך (אם בכלל יש כזו) ל״תחום״ והאם אתה באתר למטרות שהן מעבר לקריאת הבלוג, בכל מקרה, לדעתי אתה מפספס ובענק (גם פיספסת בעיני עם ראשל שלדעתי ולתפיסתי היא שולטת בתשלום מהטובות שיש בתחום ובאמת מבינה את הנפש של הנשלטים שלה ומעניקה להם את מה שהם רוצים / צריכים / מייחלים לו / מפנטזים עליו ולכן גם היא היתה, כפי שהסיפור מרמז, בעלת לא מעט אמצעים כספיים וחייתה חיי נוחות כי אנשים מצליחים הגיעו אליה למצוא פורקן לפנטזיות הכמוסות שלהם) וגם כאן, כל מה שאנדרה אומר, בשורה התחתונה זה שמה שהיה בין סווריןן לאליענה הוא סיפור אהבה (קינקי, פרוורטי, לא מקובל, מתעלל, מצלק, מכאיב, שונה, בעייתי עד מאד ועוד כל ״קומפלימנט״ שלילי שאתה רוצה ויכול לתת לו) ושאליענה אהבה את סווריןן והוא אותה, גם אירן וגם ז׳אן פול היו לגמרי צד שלישי לסיפור האהבה הזה והיו ״כלים״ בידיים של אליענה שלאור מה שחוותה בעברה לא באמת יכלה בעיני להעניק לעצמה את האהבה שסווריןן כלכך רצה ויכל לתת לה, אם היא רק היתה מרשה לעצמה קצת להיפתח ולקבל את כל מה שסווריןן באמת יכל להעניק לה, אם היא רק היתה מרשה לעצמה לגעת בו, מגע איתה, חיבוק, נשיקה - שניהם היו היום במקום אחר לגמרי בעיני ועם זאת לאור מה שהיא עברה קשה גם לשפוט אותה או לשים את עצמך ״בנעליים שלה״ וסווריןן גם אהב אותה בכל ליבו ובכל מעודו והראה את זה בכל יום מחדש. וכן, שניהם חוו חוויה שמעטים ״זוכים״ (לטוב ולרע) לחוות ומראש ״תנאי העסקה״ היו ברורים, היא קירקה, הוא איקרוס וזה אופי הקשר. אני מניח שיש פה כמה וכמה נשלטים שבמידה והקשר היה גם מכיל, חם, אוהב ודו-צדדי היו מאד שמחים להתחלף עם סווריןן ולחוות לפחות חלק מהחוויות שהוא חווה, אז לכל מטבע יש שני צדדים וגם לצד הרע (והיה שם הרבה מאד רע כי את הצלקות הנפשיות שלה היא העבירה ובגדול גם לסווריןן שספג אותם עבורה) היה גם לא מעט טוב ואהבה, שונה, מיוחדת וגם מאד מאמללת ואני חושב שבזכות זה רבים מאיתנו חוזרים לקרוא פרק אחר פרק ומלווים כאן את סווריןן במסע שלו חזרה על נבכי הזיכרונות.
אני לכשעצמי מאד סקרן לשמוע איך הסיפור המשיך וסווריןן, אני מקווה שתמצא בתוכך את הכוחות להמשיך ולשתף אותנו בין אם זה יהיה חלק מההליך עם אנדרה ובין אם לכשהטיפול יסתיים, מאד מעניין אותי לאן עוד הקשר התפתח ואיך הוא בא לסופו (ואולי אפילו מה קרה אחר כך...).
הדבר היחיד שלא ברור לי ואני לא פסיכולוג ולא מטפל הוא האם (ואני מניח שיש) יש טיפול פסיכולוגי שעוזר לנשים (גברים) מוכות / שעברו התעללות מבני/ות זוגם, אני מניח שגם שם יש לא מעט סיפורים שיש בהם אהבה בין בני הזוג ועדיין אחד מבני הזוג מתעלל בבן הזוג השני וייתכן וזה הכיוון שאנדרה צריך לקחת, אם זאת, אני באמת לא מספיק מבין בזה לצערי בשביל לתת פה עצות בעניין, אני כן חושב שאנדרה חשוב לך וחשוב לתהליך שאתה עובר ואני מקווה שהוא כן ימצא את הדרך הנכונה להמשיך איתך ועם זאת אני מסכים עם הניתוח והפרשנות שלו לרצף האירועים ולמניעים הפסיכולוגיים שלך ושל אליענה.
וכתמיד, תודה על השיתוף ועל הכתיבה המדהימה, חיבוק וירטואלי גדול ובתקווה שתמצא בתוכך את השקט והרוגע שאתה מחפש לעצמך.
לפני 5 שנים
פלייפול - תגיד,הבנת את הסיטואציה בכלל? סוורין פנה לטיפול בגלל שהוא סובל מנדודי שינה וסימפטומים נוספים, והמטפל אומר לו שהוא בכלל לא צריך טיפול, כי מה שיש לו זה נורמלי, בהתחשב במה שעבר. זו תשובה של שופט, לא של רופא או מטפל! אתה באמת לא קולט את גודל האבסורד?

לא הגבתי כלל לתובנות שאנדרה העלה בתחילת ובהמשך הפוסט - הן מעניינות כשלעצמן, ואולי אף נכונות. בכ"א, הבנתי לגמרי את דבריו וכוונתו. התגובה שלי כוונה לדברים האחרים שאמר - שסווריןן מתבכיין, ושהוא צריך להשלים עם הסימפטומים שלו ולקבל אותם, כי הם המחיר שעליו לשלם על כך שחווה תחושות כה עזות, שמתי-מעט זכו לחוות.

אולי דוגמא תעזור כאן: תאר לך מישהו שהגיע להישג מיוחד. תחשוב על מארי קירי, שגילתה את הרדיום, אך שילמה על תגליתה בסרטן בו חלתה כתוצאה מהחשיפה הממושכת לקרני גמה. תחשוב שהיא פונה לרופא, והוא אומר לה "מה את מתבכיינת, העפלת לגבהים השמורים רק למעטים, זכית בשני פרסי נובל, אז אמצי את הסרטן באהבה...".

אגב, אם אתה מגיב לי, בבקשה עשה מאמץ וחלק לפסקאות. אני מבין שזה מאמץ גדול מבחינתך, אבל פשוט קשה לקרוא את מה שאתה כותב.

כמובן, לפני שאשכח, אני מתנצל על כך שהמשיכה שלי לתחום אינה ברורה לך, אך לא ברור לי מה הקשר לאיכות או תקפות המסקנות שלי.








לפני 5 שנים
סווריןן - לי את ופלייפול אנא אל תריבו כאן. אני מאוד מעריך את התגובות של שניכם. במובן מסויים אתם מנסחים באופן חד את שני הקולות שרצים לי בראש בנוגע לכל זה. אני מעדיף לא לנסות ולהתנסח מעבר לכך ... משהו בי מגומגם מדי בימים האחרונים
לפני 5 שנים
JesseSY​(נשלט){המלכה קייט} - סווריןן היקר, אני אכבד את בקשתך ואין לי שום כוונה לריב עם אף אחד, עם זאת חשוב לי להגיד שבעיני אנדרה לא אומר לך שאתה לא צריך טיפול בבעיה, אנדרה אומר לך שהסימפטומים של ה״בעיה״ הם נדודי שינה וכיוב׳ ויחד עם זאת ה״בעיה״ היא שהיית מאוהב עד מעל הראש במישהי שגם אהבה אותך (ובעצמה עברה התעללות שצילקה אותה לכל החיים) וזה משהו שלתפיסתו כמטפל שלך לא צריך לטפל בו ואם הוא יטפל בתחושות האהבה שחווית בשביל ״להעלים״ את הסימפטומים, הוא בעצם כמטפל יכול לגרום לך לא פחות נזק מזה שאתה חווה כבר עכשיו. ככה אני לפחות מבין ותופס את הדברים שהוא אמר לך גם אם הדברים לא נאמרו בצורה הכי ברורה או הכי קוהרנטית וכמטפל אחראי הוא לא רוצה לקחת אחריות על משהו כזה וחושב שזה לא נכון לעשות טיפול כזה. ייתכן שאני מפספס ולא מבין ועם זאת, ככה אני קראתי את הפגישה האחרונה בינכם, אני אישית מעדיף אנשים שאומרים את האמת בפנים, לא משנה כמה כואבת או קשה לעיכול האמת הזו בעיניהם וגם אם אנדרה לא היה ממש מעודן (אם לנקוט בלשון המעטה), עדיין בבסיס התפיסה שלו מה שאתה מבקש ממנו הוא בעצם למחוק את רגשות האהבה הגדולים שחשת כנער (ואולי עד היום) לאליענה בשביל שתוכל לישון טוב יותר בלילה והמחיקה הזו היא משהו שהוא כמטפל מעדיף שלא לעשות. אני כשלעצמי מסכים עם התפיסה שלו וחושב שהיא אחראית ונבונה ועם זאת אני מקווה שהוא ימצא בארסנל הכלים שלו כמטפל דרך אחרת לטפל בסימפטומים ולתת לך יותר מנוחה נפשית, גם אם הוא לא יכול לטפל ב״מחלה״ עצמה שבעיניו אינה מחלה כלל וכלל.
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י