צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני שנה. שני, 10 בספטמבר 2018, בשעה 06:49

בחוות הרכיבה (79)

 

 

 

 

הקטע הבא לקוח מתוך עזבונו של ספי ויטס. למרות שהיה ברור לו שבכוונתי לפרסם את החומר, נעתרתי לתחנוניו והתחייבתי להוסיף לדברים את בקשתו המפורשת להימנע מקריאתם. כידוע, המנוח תיאר בהרחבה בעבר פרשיות מבזות ומשפילות שהוא שיתף עימן פעולה. עם זאת, האפיזודה הבאה מהווה שפל מסוג אחר מבחינתו. המידע חולץ ממנו בכפייה (לתחושתו), והוא מקווה שמוקירי זכרו, פשוט יסרבו לקרוא על 'מכלאה 3'...

 

לא ניסיתי לערער את ביטחונו במוסריות הבריות. אני יודעת היטב שהלהט המציצני של בני אדם גובר על מצפונם, וגם אם הביעו בעבר אהדה רבה למצוקותיו של ספי, הם לא יתאפקו, ויקראו גם את הביזוי האחרון הזה ללא היסוס, למרות שברור להם שהוא הפציר בכל מאודו שלא יעשו כן.

 

המכלאה האמורה כבר הוזכרה בחטף על ידי ויטס עצמו בעבר הרחוק. פיסית, מדובר בחלל קטן וסגור, שנבנה לצד יתר האורוות, בו נהגו להחזיק סייחים צעירים לתקופות קצרות, וזאת בזמנים בהם עדיין התבצעו הרבעות בחווה. סוס היא חיה חרדה, על אחת כמה וכמה כשהסוס צעיר. המכלאה תוכננה כך שניתן לבודד את הסייח ממראות חיצוניים מאיימים מבחינתו, ולהזינו מבלי לחשוף אותו למטפליו. על כן למכלאה 3 הייתה דלת מיוחדת, משובצת במספר אשנבים קטנים בגבהים משתנים, בעלי בריחים חיצוניים. זאת כדי לאפשר למטפלים להשליך חציר פנימה או להשחיל את זרועם האוחזת בבקבוק הנקה. כשספי היה בחווה, ייעוד זה של מכלאה 3 נזנח מזמן, והחדר הושמש למחסן עבור שמיכות רכיבה.

 

נקודה נוספת שכבר הוזכרה על ידי ספי עצמו, היא שהאירוע שהתרחש במכלאה, היה גם הפעם היחידה באותו קיץ בו אליענה נגעה בו ממש. היא הסירה את כפפתה, וליטפה את לחיו בכף ידה החשופה.

 

 

שנה טובה ומתוקה למי שקראו אותי בחצי השנה האחרונה!

 

פיראנדלה.

 

*

 

 

"נמאס לי ממנו," אמרה אירן באנחת ייאוש, "שתביני שהוא משקיע בי המון תשומת לב, מכל מיני סוגים, אבל כשמגיעים לתשוקה, הוא יבש כמו צנון!"

 

"תירגעי, חמודה. אם את ברצינות מחפשת עצה ממני, את צריכה להיות קצת יותר תקשורתית. אני חייבת להבין קצת יותר מה קורה בינך לבין דיוויד." אליענה התבוננה באירן משועשעת, נכונה לקבל על עצמה את תפקיד האחות הגדולה ובעלת הניסיון.

 

אירן לא השיבה לה מיד. מבטה שוטט בחדר ולבסוף נח עלי. עסקתי באותם רגעים בצחצוח שורת זוגות הנעליים שהמתינו לי לצד הארון — נעליים ומגפונים של אליענה אבל גם מוקסינים ונעליים חגיגיות יותר של ז'אן פול. כשאירן הסתכלה עלי, היא עצמה רבצה על הכיסא שליד שולחן הכתיבה, ואילו אליענה ישבה ברגליים משולבות על השולחן עצמו, שעונה לאחור על זרועותיה.

 

אבל הוא ביקש שלא תיקרא/י את זה...

 

     למעט נוכחותי והפעולה המבזה בה הייתי שקוע, זר שהיה מתבונן בנערות היה רואה לא יותר משיחת חברות. ז'אן פול יצא לעיר הסמוכה לסידורים שונים, כך אמרה לי מוקדם יותר אליענה, אז היא ניצלה את ההזדמנות לזמן אותי לצורך מלאכות שהצטברו בבקתה. עם זאת, בגלל שהזדמן לי לראות אותה ואותו ביומיים הקודמים, היה לי ברור שחתול שחור עבר בינם. ז'אן פול נראה כעוס, והקדרות על פניה של אליענה רמזה שהשניים רבו קודם. לא שהעזתי לשאול את אליענה בנוגע לכך. מזה זמן רב פשוט ביצעתי את שנדרש ממני. ניקיון של פנים הבקתה שלה היה פעולה שכבר השלמתי עשרות פעמים בעבר, כמו גם ניקיון נעליה. החידוש היה צחצוח נעליו של ז'אן פול, שהנחתי שאליענה תציג מאוחר יותר בתור מחווה אוהבת שהיא עצמה ביצעה עבורו. אבל זה לא ממש שינה לי. האפשרות להיות בקרבת אהובתי בשעות היקרות הללו שהוא נעדר בהן, הפכה את היום לטוב מבחינתי.  

 

ההפתעה היחידה הייתה הופעתה של אירן. לאחר ימים ארוכים של ניתוק קשר כמעט מוחלט מצידה, אירן הפציעה במפתן, מנצלת את העדרותו של ז'אן פול כדי לחלוק עם אליענה את מצוקתה.

 

"חשבתי שהחלטת לנטוש אותנו סופית," הקניטה אליענה, "שנראה לך שאנחנו מופרעים מדי לטעמך..."

 

"אני עדיין חושבת כך." אירן לא נבהלה. "אבל יש לי לבטים שאני מרגישה שאני יכולה לברר רק איתך. אם זה לא מתאים לך שאשאל אותך, אבין ואלך."

 

"בסדר, בסדר..." אליענה מיהרה לפייס אותה. "את הלכת ממני, לא אני ממך. את יכולה לשאול מה שאת רוצה. אני דווקא שמחה שבאת לכאן."

 

"יופי." אמרה אירן והביטה בי, "גם לי זה נעים פתאום להיות כאן שוב עם שניכם..." ואז הוסיפה, "ולראות את ספי ... ככה..." היא חייכה אלי כשהיא אמרה זאת. לא החזרתי לה חיוך, והמשכתי במלאכתי.

 

השתררה שתיקה. קולות הצחצוח היו הדבר היחיד שנשמע.

 

"לא ארשה לך להצליף בספי, אם לזה את מחכה." אמרה לה אליענה בחיוך, אחרי שעקבה אחרי מבטה.

 

"לא. לרגע לא חשבתי... טוב אולי רק לרגע."

 

השתיים צחקו. המתח בינן נשבר.

 

"ז'אן פול כבר יודע עליו?" שאלה אירן, מנידה את ראשה לכיווני.

 

"השתגעת? הוא לא ממש יודע מה נעשה מסביבו. אם הוא בכלל יזהה אותו, הוא יספר לך שספי עובד בחווה, ושניתן להזמין אותו לעבודות מזדמנות בתשלום."

 

אירן צחקה.

 

"את רוצה שהוא יכין לך תה? קפה?"

 

"לא... לא. זה בסדר."

 

את/ה! כן את/ה! מדוע את/ה קורא/ת את זה??? הוא ביקש,  ספי ביקש, שלא תעשה/י זאת...

 

"טוב," אמרה אירן במין החלטה, "העניין הוא כזה: כבר שכבנו כמה פעמים, דיוויד ואני, ולמרות שפעלתי על פי ההנחיות שלך, ולמרות שדיוויד נראה טוב בעיני, אני לא מצליחה לגרום לכך שמה שהוא עושה לי יהיה יותר מסתם נעים. ניסיתי כמה פעמים לדחוף אותו לכיוון שקצת מזכיר את ספי-"

 

"באמת?" חייכה אליענה, "מה עשית?"

 

"לא משהו מיוחד... נשכתי אותו קצת... נשכבתי מעליו ואמרתי לו לא לזוז... אמרתי לו שאם הוא לא יספק אותי אז אאלץ להעניש אותו..."

 

"יפה. נו?"

 

"ושום דבר. הוא לא הגיב לזה בכלל. הוא הסתכל עלי כאילו שדיברתי בשפה שהוא לא מכיר."

 

"תעיפי אותו!" פסקה אליענה, " כמוהו יש הרבה, וכמו שאני תופסת אותך, הצורך להכאיב ולהשפיל מאוד עמוק אצלך, ולא יחלוף מעצמו."

 

"באמת? לוותר עליו?" אירן הרימה את כפות רגליה לקצות הכיסא וחיבקה את ברכיה. "אבל אני די מחבבת אותו."

 

"זה לא מספיק." קבעה אליענה. " צריכה להיות שם גם תשוקה."

 

השתיים שתקו. אירן כססה את אחת מציפורניה. אליענה ניסתה כיוון שונה:

 

"תראי, אם הוא לא מתחבר למה שאת אוהבת, את תמיד יכולה לנסות ולהיות פתוחה למה שהוא אוהב."

 

אירן נשפה בקוצר רוח.

 

"החיים הם לא תכנית כבקשתך, אירן. מה, למשל, הוא אוהב לעשות?"

 

"משעמם. אמרתי כבר. פסגת השאיפות המינית שלו היא שאני ... את יודעת..."

 

"שתמצצי לו?"

 

"כן. לא היה לי נעים להגיד. איך ידעת?"

 

"סיפור ידוע! רבים מהבבונים רואים בזה את שיאו של הסקס. ו-?"

 

"ו- מה?"

 

"מצצת לו?"

 

"כן. זה לא היה לי נעים, אבל זה היה כל כך חשוב לו, אז... את יודעת..."  

 

"לא. אני דווקא לא יודעת."

 

"מה זאת אומרת?"

 

"אליענה?"

 

"מה, את אף פעם לא..."

 

"לא." המהירות שבה אליענה אמרה זאת הסגירה תחושה שהיא מסתירה משהו. הפסקתי לרגע לנקות את אחת מנעלי הסירה שלה, והבטתי בה. גם אירן חשה שחבויה כאן נקודה טעונה.

 

"מה?" שאלה אירן, ושנינו הבטנו באליענה.

 

"אני אף פעם לא ... אמצוץ..." אליענה כמעט לחשה זאת, ונדמה שבאחת, הביטחון בו ייעצה קודם לכן לאירן נעלם.

 

"רגע... זה קשור ל-"

 

"כן, אירן, זה קשור לדוד שלי. יש דברים שאיני יכולה לעשות עוד לעולם."

 

שתיקה סמיכה השתררה בחדר.

 

"ושלא תחשבי שז'אן פול לא לוחץ עלי כל הזמן בכיוון הזה."

 

"באמת?"

 

"כן. באמת. זה לא משנה כמה טוב לנו יחד במיטה."

 

היא עצרה כאן ושלפה ממחטה מקופסא שהייתה על שולחנה. היא משכה באפה. עיניה היפות היו לחות.

 

"זה כבר הפך לאובססיה אצלו."

 

"למה?"

 

"כי הוא אומר שלא יכול להיות שאני אוהבת אותו," כאן עצרה כדי לקנח את אפה, "שאילו זה היה הפוך, לו הוא היה יודע שיש משהו שיענג אותי מאוד, הוא היה מאושר לעשות אותו עבורי. המציצה הארורה הפכה עבורו למין מבחן בנוגע לאהבה ביננו."

 

"רגע, הוא לא יודע כלום על הדוד שלך?"

 

"הוא יודע. בקווים כלליים."

 

"וסיפרת לו שאת לא יכולה לעשות מה שהוא מבקש בגלל משהו שעברת עם הדוד שלך?"

 

"בערך. כן. אז הוא התחיל לחפש דרכים שאעשה זאת בלי שזה יזכיר לי את מה שהיה."

 

"מה זאת אומרת 'דרכים'?"

 

"למשל, עם הדוד שלי זה תמיד היה כשהוא שכב על מיטה והביט בי... אז ז'אן פול הפעיל המון חשיבה יצירתית כדי לבקש ממני לנסות ולו רק פעם אחת לעשות את זה מבלי שיש ביננו קשר עין ומבלי שהוא שוכב..."

 

היא שלפה ממחטה חדשה.

 

"מאוד מתחשב מצדו," אמרה אירן בלעג. "איך למשל?"

 

"הרעיון האחרון שלו, לדוגמא, הוא איזה חדר נטוש שהוא מצא באורוות. את מכירה את המחסן של השמיכות עם הדלת המוזרה?"

 

"את מתכוונת ל'מכלאה 3'?"

 

"ככה קוראים לזה? אז כן. זה."

 

"נו? איך זה קשור?"

 

אליענה היססה. היא כנראה לא תכננה לחשוף כל כך הרבה בפני אירן.

 

"הוא הציע שנבוא לשם אחרי הרכיבות, כשהמקום ריק. שאני אהיה בצד הפנימי, והוא יעמוד בחוץ."

 

"עדיין לא הבנתי." הקשתה אירן.

 

"את זוכרת את הדלת? יש שם מין חלונות מיוחדים כאלה..."

 

"גדול!" קראה אירן וספקה כפיה, "הוא רוצה להחדיר את הזין שלו מצד אחד של הדלת, ושאת תמצצי לו מהצד השני, ושלא יהיה בינך לבינו קשר עין???"

 

"בדיוק."

 

"פרס נובל ליצירתיות מגיע לו..." אירן ניסתה לרסן את תגובתה בגלל מצוקתה הברורה של אליענה, אבל התקשתה בכך. "אבל עדיין תוכלי לראות אותו, לא?"

 

"לא. הוא בדק את זה. במיוחד אם זה קורה בערב כשחשוך."

 

"אהה." אירן הופתעה, גם מנחישותו של ז'אן פול, אבל גם מכך שהיא באה להתייעץ ומצאה את עצמה עוסקת בקשיים של אליענה. "לפחות דיוויד לא מגיע עם רעיונות כאלה..." ניסתה להצחיק.

 

"זה לא מצחיק אירן." יבבה אליענה. "הוא מתיש אותי עם זה. אני לא מוכנה לזה, והוא הופך את זה למבחן ליחסים. הוא מוכן להיפרד ממני בגלל השטות הזאת. למה את חושבת שהוא לא כאן עכשיו?"

 

"מה, רבתם?"

 

"כן."

 

"בגלל זה?"

 

"כן."

 

"אידיוט... מה, זה עד כדי כך חשוב לו?"

 

"מסתבר..." אליענה הייתה כבר בממחטה השלישית שלה. לא ראיתי אותה במצוקה כזו בעבר.

 

אירן קמה ללכת, והחלה לשרוך את נעליה. "טוב. צר לי עליך, כי נראה לי שאת באמת אוהבת אותו. מנחם לגלות שאצל כל הזוגות יש בעיות, אפילו אצל אלה שנראים מושלם, כמוך וכמו ז'אן פול."

 

"תודה." מלמלה אליענה, כשאירן יצאה.

 

"חבל שאת לא יכולה למצוא מישהי אחרת שתכרע שם מהצד השני של הדלת ושתמצוץ לו במקומך." היא צחקה.

 

"חבל באמת." צחקה אליה בחזרה אליענה. היא המשיכה לחייך אחריה כשאירן יצאה מהחדר. היא חייכה גם כשאירן כבר סגרה מאחוריה את הדלת. היא אפילו המשיכה לחייך כששנינו שמענו את צעדיה של אירן יורדים במדרגות ומתרחקים.

 

    מבטה נע באי שקט בחדר, עד שלבסוף הוא פגש את מבטי.

 

היא הפסיקה לחייך.

 

--סוף--

לפני שנה. שישי, 7 בספטמבר 2018, בשעה 08:43

בחוות הרכיבה (78)

 

 

 

לא אלאה את עצמי ואתכם בפרוט מדוקדק של תגובותיו של ספי להמשך גרסתי לשיחתו עם אליענה באותו ערב, מחוץ למשטרה. הוא קרא על האופן בו היא התכוננה בקפדנות לשיחה איתו, על ההתייעצות שלה עם עורך דינה, ועל מסקנתה, שלטובתה, כדאי לה למנוע מהתלונה להתברר בהליך משפטי. הוא שמע על החלטתה להעמיד פנים שהיא בידיו, ולנסח ולמסור לו 'הודאה' ריקה, שלא תהיה שום בעיה לסגת ממנה אחר כך במידת הצורך.

 

   כשספי קרא את שכתבתי, הוא נע בין אדישות לבין תוגה. תחילה הוא העמיד פנים שמה שאני כותבת לא נוגע בו. אבל הרי היו לי שנים רבות ללמוד אותו, ולדעת מה מפעיל את חרדותיו. חילצתי ממנו אנחות כשתיארתי את האופן בו אליענה תמרנה את השוטרים כך שההמלצה לזנוח את התלונה תבוא מהם ולא ממנה.

 

     יבבות ממשיות מצידו הגיעו מאוחר מאוד: כשסיפרתי לו על השיחה במסעדה מנקודת מבטה: האופן בו היא ליבתה את חמלת היתר שבו, דמעותיה המזויפות דרך שימוש בחומר מגרה, החשש שלה שהשיחה איתו נגררת יותר מדי זמן, ועלולה לשבש דייט לוהט במיוחד שהיא ציפתה לו בכיליון עיניים וקבעה לאותו ערב...

 

     הסתבר לו שמה שהוא תפס כהצצות פזורות דעת מצידה מחוץ לחלון, היו עבורה ניסיונות לפזול ולראות מה השעה בשעון שבמגדל שמעל התחנה. מה שהוא חווה כסערת רגשות שלה וניסיון נואש מצידה לרסן נחשולי צער, תואר מנקודת מבטה של אליענה כמאבק אדיר להחניק את פרצי הצחוק שאיימו למוטט את עמלה כשנאלצה להעמיד פנים שהוא אהבת חייה.

 

שאבתי סיפוק מיוחד רק בסוף, שהוא נכנע לחלוטין לדמעות. זה התרחש כשהוא הגיע למשפט הבא:

 

"התובנה שאפשרה לי להחזיק מעמד לאורך כל הדרך, ולהצליח להונות את הטיפשון, היא שאם עמדתי בכך בעבר, אנצח גם עשר שנים מאוחר יותר: מי שהטלתי עליו את מימיי בעבר ושכנע את עצמו שהשתן הוא גשם, יספר לעצמו כל דבר גם היום, ולו רק כדי לשמר על קמצוץ תקווה שמה שהיה ביני לבינו הוא בעצם סיפור אהבה. אם אצליח פשוט לשוחח אתו ולומר לו שאהבתי אותו, הרי שגם בלי להיות שחקנית גדולה, דמיונו הפרוע כבר יעשה את העבודה וישלים את כל היתר."

 

קשה לתאר בפני אנשים שמזדעזעים מכאב רגשי של הזולת, עד כמה מענגת הייתה ההתמוטטות שלו מולי. אני בטוחה שאליענה הייתה מייללת מהנאה, לו הייתה חוזה בי מעוללת לספי בדיוק את מה שהיא ביצעה בו לפני שלושים שנה. אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות, ספי שאליענה מחקה והרכיבה מחדש היה זאטוט בן שש עשרה. הגבר שריסקתי הוא אדם מבוסס ובעל מעמד. אבל שבירה רגשית היא שבירה רגשית, ולא יכולתי שלא לחוש אחווה על-זמנית ביני לבין אליענה – כאילו שכשאני מתעמרת בו כך, אני ממשיכה צוואה רוחנית שלה...

 

אני מחייכת מהמחשבה שהיא ואני אחיות לדרך...

 

 

אתוודה שאפילו כותבת מוכשרת כמוני לא מוצאת בקלות מלים שלוכדות חדווה. חדווה, כן, חדווה: עליצות כזו, גילת-לב לנוכח משהו שמתרחש מולך. במקרה שלי מדובר על התייפחויותיו של אדם בוגר כתוצאה ממשהו שכתבתי. על כל הצלחותיי בעבר ככותבת, אין תחליף למשוב בלתי אמצעי. לחזות באופן ישיר בפלא הזה: תגובה גופנית של נפש אחרת למלים שחיברתי...

    

זה מקסים אותי כל פעם מחדש... אומר זאת כך: דמיינתי שהצלפתי בגברים עד זוב דם, שייסרתי אותם במצבטים, שבעטתי, שסטרתי, שחשמלתי ושנשכתי. אבל אין, אין, אין, דבר שמרטיט את קרבי ולבי יותר מאומללות נפשית שהצלחתי ליצור. האיש פשוט התאבל מולי, ביכה את מה שנלקח ממנו ולעולם לא ישוב. הוא חדל להיאבק על אמיתות הגרסה שלו. הוא התמסר אלי, והתפרק לגורמים תוך כדי.

 

הטיפש אף הצליח להרשים אותי בנכונותו לשהות באבלו. הוא לא בלם את הדמעות. רעד. בכה. עצר. בכה שוב. כל הזמן הזה עזרתי לו דרך זה שסיפרתי לו על הדייט שלה, ועל המהירות בה היא שכחה את כל השיחה הזו.

 

כשזה הסתיים, ציוויתי עליו לכתוב את שארע במכלאה 3.

 

כך תכננתי לעשות מראש, וכפי שצפיתי, הוא עשה זאת מיד, בלי להתווכח.

 

הוא ביקש שלא אפרסם את הדברים כאן. חייכתי לנוכח הנאיביות שלו. בוודאי שאעלה את הדברים כאן. הוא חשב שמי שקראו אותו בחודשים האחרונים יסרבו לשתף פעולה איתי, ולא יקראו משהו שהוא מפציר בהם במפורש שלא יקראו. תגידו אתם: כה מתוקה, התמימות הילדית הזו שלו, הלא כן? ברור שתקראו...

 

אז כך: אעלה את הדברים בקרוב, כמתנת ראש השנה לכל מי שעקב עד כאן. זו תהיה מתנה מתוקה... כיאה לתשורה לשנה החדשה...

 

באשר לספי? את ספי ויטס לא תשמעו כאן יותר...

לפני שנה. רביעי, 5 בספטמבר 2018, בשעה 11:04

בחוות הרכיבה (77)

 

 

 

סיפור עם חיוך ומעוף, חייב להימתח בין נקודת התחלה, מעין אמצע, ו(מה לעשות?) גם סוג של סוף.

פואטיקנית בשיעור קומתי, שלא תכתוב לחינם אף לא בית זערורי בעטי,

יודעת שבכל חיבור קיימת נקודת אל-חזור, בה גם הססגוני ביותר הופך אפור,

תשוקת היצירה חיש הופכת לשגרה, ואז חובת הסופר הביקורתי למחוק את שברא.

כך שעל אף חיבתי אל ביש-המזל לא אתלונן, שבקרוב אאלץ להשמיד את ספי המסכן.

פרסתי בפניכם את חייו של אדם חביב (אפילו נחמד), שבגלל אהבת-יתר בעצם אבד.

מי מאחיו כאן שאכזר דיו לייחל, שגם את יתר סבלותיה של אותה נפש שבירה אגולל,

תנוח דעתו: כבר חיברתי את האמתלה, דרכה אאלצו להעביר את שהיא עוללה לו במכלאה!

לפני שנה. ראשון, 2 בספטמבר 2018, בשעה 17:19

בחוות הרכיבה (76)

 

 

 

מסכנון שלי. ממש נעשית עצוב ממה שהכרחתי אותך לכתוב. אני ממש רואה שכואב לך. Mon petite

פיראנדלה, רדי ממני. קיבלת מה שרצית, לא? תארתי את כל מה שהיה בין אליענה לביני במשטרה. מבחינתי סיימנו.

אולי מבחינתך, חמוד שלי. אבל אני עדיין לא סיימתי איתך. תראה, אתה ממש דומע ממה שכתבת.

אני לא דומע.

אתה כן.

שיהיה. מה את רוצה עכשיו?

עכשיו אתה תשמע את הסיפור הזה שוב פעם.

לא הבנתי. איזה סיפור?

את מה שהיה שם, אבל הפעם תשמע את זה מנקודת מבטה.

לא הבנתי.

אוףףף, כנראה שהכאב גורם לך להיות קשה תפיסה. תכף תבין. תכף זה גם יכאב לך הרבה יותר. הרי חשדת שיש לי תכנית...

תארתי לעצמי

כן. אולי. אבל מיד גם תרגיש את זה.

לא רוצה.

חה חה חה. וודאי שאתה לא רוצה. אבל אני רוצה... ואני קובעת! חוץ מזה, אני רוצה שתראה מה מסוגלת לעשות סופרת אמיתית עם החומרים האלה.

...

אתה מוכן? ספי?

כן

אז הנה אני מתחילה...

 

*

 

לקח לי מעט זמן להבין את נושא המכתב שקיבלתי מהמשטרה. השם 'ספי ויטס' לא אמר לי הרבה. הייתי אמורה לצאת באותו ערב, כך שהנחתי את המכתב בצד, וחזרתי אליו רק למחרת (בכל זאת, משטרה). כשקראתי אותו בפעם השנייה בסבלנות, נזכרתי בכל. חיוך התפשט על פני כששבתי להרהר באותו קיץ קסום בחווה. 'ספי ויטס'. עכשיו נזכרתי בשמו של האומלל שהתעללתי בו ללא סוף באותו קיץ... אוי... כמה יפים הנעורים, כשניתן לעשות דברים מבלי לתכנן, ולהיסחף אל הרפתקה ללא בלמי הזהירות שמביא הגיל.

 

"נזכרת להתלונן? עכשיו?" שאלתי את המעטפה כאילו שהיא מסוגלת להשיב. ניסיתי להיזכר במראה שלו, ולא הצלחתי... "גורלם העגום של פנים בנאליות" חשבתי לעצמי, והמשכתי לקרוא:

 

"התלונה מתארת פעולות הקשורות בשבירה רגשית, התעללות פיסית קשה, אינוס, פגיעה מכוונת ושיטתית בדימוי העצמי של המתלונן, תוך ביזוי שלו מול אחרים, וסיכון חייו לפחות פעם אחת. על פי התלונה, עולמו של המתלונן קרס באותם חודשיים, והוא סובל מתסמינים קשים עד היום."

 

היה לי ברור שהתלונה רצינית, אבל מפאת הפומפוזיות שלה, לא יכולתי לבלום את צחוקי ("עולמו קרס", "סובל מתסמינים קשים", אפילו עכשיו, בדיעבד, קשה לי לכתוב זאת מבלי לחייך). נחשול זיכרונות מרטיטים הציף אותי. שנים שלא חשבתי על כך שהצלחתי להפוך מישהו לחפץ, לעץ, לחלק ממבנה, ולגרום לו לשוב כל פעם מחדש כמו חיה מאולפת רק כדי לזכות להשפלה קשה עוד יותר. המשעשע מכל היה המשחק שערכתי עם עצמי בשלב מסוים – הניסיון לבחון אם יהיה רגע בו הוא עצמו יוותר, כמו גם ההבנה שהתשובה לכך היא שלילית. גבולות הגזרה היו גבולות הדמיון שלי. לקח לי המון זמן למצות את היצירתיות שלי. אבל כשלבסוף הגעתי לנקודה בה לא יכולתי לדמיין משהו משפיל יותר לעולל לו—אני אפילו לא זוכרת מה הייתה נקודת השיא—העפתי אותו.

 

פיראנדלה מספיק. זה לא התרחש ככה.

 

שכרון כוח. בעצם באותו קיץ הבנתי לראשונה את המונח הזה. 'שכרון'. בדיוק! הייתי שיכורה, משייטת לי בספרות של עונג. למדתי את עומק כוחי כאישה, ולאן אני מסוגלת לקחת נפש נטולת הגנה. בשלב מסוים, האתגר היה להגיע לגבול חדש ולפרוץ אותו. ואני לא חושבת שהותרתי גבול לא פרוץ. "תודה לך ספי ויטס!" קראתי בקול למעטפה ונישקתי אותה.

 

פיראנדלה, די!

 

נזכרתי שהיו לא מעט קשיים טכניים. וגם היה לי אז חבר. אבל מרגע שזיהיתי את החולשה המיוחדת של הילדון הזה, שהתבונן בי במבט כלבי מיוסר רוב אותו הקיץ, פשוט לא יכולתי לחדול. לא יכולתי! במיוחד כשהוא היה נשבר, ובוכה מולי, אה... כן! פתאום נזכרתי שהייתי מאלצת אותו לבכות מעל כפות רגליי!!! מרשעת שכמותי! היה ברשעות הזו משהו ממכר... את יודעת שאת לא אמורה לעשות זאת, את נוכחת בכאב העמוק שלו, ובמקום להפסיק, את מייסרת אותו עוד יותר...

 

מה שאת כותבת כל כך מופרך, פיראנדלה, שאת לא מצליחה להכאיב לי. רק שתדעי לך שאם זאת כוונתך, את נכשלת בגדול. אליענה לא חשבה כך, ולא דיברה כך. זה הדיבור שלך, לא שלה.

 

למשל כשנתתי לו להמתין רועד מקור במשך שעות על שטיח הכניסה לבקתה שלי, או כשפקדתי עליו לנקות את חדרי ולעשות זאת בכל מאודו—אוי, הזיכרון של מלים כאלו: 'בכל מאודו', רק כשאני שומעת אנשים מתפללים אני נזכרת בהן—ואז כשהוא ליקק את תחתית בית השימוש שלי וחזיתי בעומק השפלה שלא חשבתי שניתן להגיע אליה.

 

תקשיבי, פיראנדלה, לפחות שהקריקטורה שלך תהיה סבירה. היא הרי עשתה זאת כחלק ממחקר.

 

וההברקה הזו, לשכנע אותו שכל ההתעללות הזו היא חלק מפרויקט מחקר פמיניסטי... שהוא משתתף במשהו שאני בודקת.... איך? איך לא פרצתי בצחוק רם בכל פעם שהוא בלע את השקר הגס הזה?

 

היא הרי שלחה לי את המחקר הבדוק, וגם את היומן מחקר שלה.

 

ואז לשבת ערב ערב בחווה ולכתוב את זה בהבעה רצינית מולו, ולהפוך את הקשקוש הזה לעבודה ממשית... מצד אחד, זו הפכה להיות דרך מעולה להעביר את שעות הערב באותה חווה שכוחת אל, וכך גם למצוא זמן לתכנן את ההשפלות הבאות, ייעד שהפך מסובך יותר ויותר. מצד שני, אחרי חודשיים, היה לי כבר טקסט ארוך למדי, שרק הערות שוליים חסרו בו. גם הטיפשה השנייה, איך קראו לה? אילן, לא אירן! גם היא האמינה שאני מין חוקרת כזו. כמה טמטום יש בעולם... בסוף אפילו שלחתי לו את זה, לא? אולי. נדמה לי שכן. עם הערות לכאורה של בודק! נפלא!!

 

מאיפה יצאת? מאיזה ביוב הגחת?

 

הוא היה מאוהב בי מעל הראש. ויטס הזה. פתאום חוזרים אלי כל האיסורים שהטלתי עליו. למשל, שאסור היה לו לגעת בי. שמרתי נגיעה! חודשיים הוא שרת אותי כמו עבד. מה לא עשיתי לו? הוא היה כל כך מגורה כל הזמן. הייתי מתקלחת לידו, ואסור היה לו להביט בי. הייתי פורסת עליו מגבת, מתיישבת עליו כמו על שרפרף, ומתמרחת. בשלב מסוים אסרתי עליו אפילו להגיע לזיקפה מזה! (אלוהים יודע איך תירצתי לו את זה... לכל הוא האמין, הפתי). וכשהשנייה נכנסה לתמונה, זה באמת הפך מופרע לגמרי. גם אותה הייתי צריכה לגייס, למרות שהיא כל כך נהנתה מלהכאיב לו, שהיא הייתה קונה כל שטות. היא לפחות הייתה יפה, אז יכולתי לשכב איתה קצת. הוא פשוט הגעיל אותי.

 

מה קורה לך עכשיו?

ספי?

מה את רוצה

אוף, אתה חיוור פתאום. אבל תן לי את הכאב הזה שלך. אני חייבת לדעת מה קורה אצלך בפנים עכשיו. תן לי גם את הכאב הזה שלך. לא נותרו לך עוד הרבה כאבים לתת.

למה אתה שותק? אוף, זה יפה בעיני, הצער הדמום הזה שלך. עכשיו אפילו רועדת לך השפה... אני ממשיכה:

 

היה לי אז חבר... אונרי... לא, לא! אונרי היה אחר כך... ז'אן פול! זהו. והכרחתי את ויטס להסתובב בחווה עם תמונה שלו, ולהגיד לה דברים. אני אפילו לא זוכרת מה. והוא עשה זאת, הכסיל! הוא תמיד קיווה שאני מרגישה אליו משהו. היכולת שלו להתעלם לגמרי מהמציאות הייתה מדהימה. הייתי משוחחת מולו בטלפון עם ז'אן פול. פעם אפילו הזלפתי עליו שתן במשפך ודיברתי בטלפון עם ז'אן פול, והנפש המסורה הזו חזרה אלי כמו יו יו. הוא באמת האמין שיש משהו כובש בכניעה שלו. רגע, עוד התקף צחוק. אני חייבת להירגע...

 

ספי? אתה עדיין כאן? מתת כבר אלי? ספי השתתק... הוא ממש בסוף... עוד קצת והוא נעלם... נסה לבכות מתוק שלי... תן לדמעות לנשור מעצמן.... כמו בשיר על נורית והתפוח.

 

מה עוד היה שם.. אה... כן... סיפרתי למפגרים האלה שעברתי התעללות מינית... וגם לזה הם האמינו!!!

 

באמת הגזמתי לגמרי. לא צוחקים על דברים כאלה. אבל דבר הוביל לדבר וגם את זה המצאתי. פתאום הטמבלים ריחמו עלי! חשבו שאני קורבן, וגם את הלימון הזה סחטתי היטב מולם.

 

והנה. מגיע לי! לכל דבר יש תוצאות. התלונה הזו. מה לכל הרוחות עושים עם התלונה הזו? ספי ויטס: כלבון מחמד רעשני. אבל אם לא תזהרי, גם כלבלב משחק מסוגל להדביק אותך בכלבת! פרצה שחובה לחסום.

 

mon petite? מה קרה? אין לך הסתייגויות? אוי, אתה שוב פעם עצוב... הנה הן באות... הדמעות... תן להן לצאת... ואני בינתיים אמשיך עוד טיפה... כי עכשיו זה נעשה גם לי נעים... ואנחנו כמעט בסוף הדרך שלך... עוד מעט אתה תיפסק...

לפני שנה. שישי, 31 באוגוסט 2018, בשעה 17:01

בחוות הרכיבה (75)

 

 

 

 

לרגע ארוך פניה של אליענה לא הסגירו שום הבעה. אבל ידה שערסלה את כוס היין רעדה. היא השפילה את מבטה. תנועות זעירות של סנטרה העבירו את מה שהיא ניסתה לכבוש.

 

 

אפילו אני הייתי מתרגשת ממה שאמרת... על זה שאתה עדיין כוכב לכת והיא השמש. אתה באמת יודע להגיד לאישה בדיוק את מה שהיא רוצה לשמוע... מתוק שכמוך, זה כאילו שאישה כותבת אותך...

פיראנדלה, הבטחת שלא תתערבי, לא?

סליחה! ברח לי. נשבעת!

את לא כותבת אותי, נבלה. זה רק נדמה לך. את ארסית מדי. אין לך לב.

בסדר... בסדר. מה שתגיד.

אני לא יכול לכתוב ככה!

ביקשתי כבר סליחה. מה אתה רוצה ?שארד על ארבע ואתחנן?

תקשיבי, זה כאילו ששייקספיר מנסה לכתוב על רומיאו ויוליה, ומישהו עובד אצלו בבית על הביוב...

הגזמת עכשיו. הגזמת לגמרי. ביוב? אני כמו ביוב?

בכל פעם שאני שומע אותך אצלי בראש, זה כאילו שחשפו מכסה מעל משהו מצחין.

יו... איזה איש מגעיל אתה. מאיפה הבאת משפט כזה עכשיו? שייקספיר אלק. כולה אתה סוטה מכוער שגר שבוע מתחת לבית השימוש של בחורה מרוב שהוא סמרטוט. אפס דוחה שכמוך. אני לא מאמינה שאני כותבת אותך.

גם הדיבור העילג הזה שלך...

אתה יודע משהו? אני לא נעלבת ממך. אחרי הכל, אתה דמות בדיונית.

את דמות בדיונית!

אתה!

טוב, זה נעשה ילדותי. אני לא ממשיך עם זה.

תכתוב מיד! אני לא שואלת אותך! לא תכתוב, לא תישן. הבנת?

...

הבנת?

הבנתי...

אז קדימה. אני מחכה. וכדאי מאוד שתרגש אותי כי הרגזת אותי מאוד עכשיו. מאוד!

 

 

 

לקח לאליענה זמן רב להשיב לי. מבטה התרוצץ על השולחן, כאילו שיש על המפה הצחורה מערבולות נסתרות. לבסוף היא לגמה מהיין ואמרה:

 

"השאלה, ספי, היא מי משנינו הוא כוכב הלכת, ומי השמש."

 

הבטתי בזרועה השזופה, שנחשפה מעט. כל מבט אליה עורר זיכרון חדש, כמו הבוהק של זרועה מעלי אז, כשהיא השליחה אלי מחלונה כמו אל כלבלב את קונדומיו המשומשים...

 

"את מנסה להחמיא לי עכשיו? שתדעי לך, שהעובדה שאני יושב איתך, לא אומרת שאת לא הולכת לבית סוהר."

 

"לא חשבתי אחרת." היא הישירה אלי מבט אפור, נמרי.

 

"מנסה להחמיא לך? זה מה שאתה חושב שאני עושה? שיקרתי לך אי פעם?" הפריע לה שאני מייחס לה חנופה תועלתנית.

 

"לא." השבתי. זה היה נכון. היא עשתה לי הכל חוץ מזה.

 

"אז מדוע שאתחיל דווקא עכשיו?"

 

"טוב."

 

שתקנו. אולי לא הייתי צריך להיות כאן.

 

"אז אם זה לא היה חנופה, תסבירי לי בבקשה באיזה מובן דווקא אני השמש שלך?"

 

לא הייתי בטוח שהיא רוצה להשיב.

 

"אתה יודע איפה אני גרה ספי?"

 

"לא."

 

"מה למדתי אחרי שהייתי בסורבון?"

 

"לא."

 

"עם מי הייתי?"

 

"לא. ותסלחי לי שלא התכוננתי לבוחן."

 

"לא קשור לבוחן. אתה למדת [היא מנתה את המגמות שלמדתי] בתיכון [אמרה את שם התיכון] והתגייסת ל [שם היחידה] אחר כך למדת ... ובמקביל עבדת ב... הצטיינת בתואר הראשון, וסיימת גם .... התקבלת מיד ל... בצבא היו לך שתי חברות [ידעה את שמותיהן] עם .. עברת לגור ביחד. בלימודים נפרדתם ואחרי חצי שנה יצאת עם ... היית בזוגיות חדשה במשך שנתיים עם ..."

 

חייכתי. "שכרת בלש פרטי?"

 

"בוא נאמר שעקבתי אחריך." 

 

"באמת?"

 

"באמת."

 

"אתה מבין? לא תמיד ברור מי השמש ומי כוכב הלכת."

 

 

"מה תרצה להזמין?" זו הייתה המלצרית שקטעה אותנו.

"מים"

"אה... בסדר... אבל אני רק מחויבת לומר שיש אצלנו הזמנת מינימום."

"מה המינימום?" שאלה אליענה

המלצרית נקבה בסכום. אליענה שלפה שטר, ונתנה אותו למלצרית.

"עכשיו תביאי לו מים."

המלצרית עזבה במבוכה.

התגעגעתי לעוצמה הבלתי מתנצלת הזו שלה.

 

 

"העלבת אותה לדעתי."

 

"אה כן?" היא שאלה זאת בחוסר עניין תהומי.

 

חייכתי.

 

"מה יצא עם המחקר שלך? סליחה, שלנו."

 

"כלום."

 

"באמת? לא שינית את העולם?"

 

"לא. לפחות לא בינתיים."

 

המלצרית שבה עם המים.

 

"אני מניחה שמצאת דרך לקרוא את התגובה של הפרופסור שלי על הפרויקט. הוא לא האמין שזה היה אמיתי. גם אם כן, מה שיותר עניין אותו היו הרגליים שלי. הוא לטש אליהן עיניים בלי סוף. לא באמת הקשיב. ניסיתי אחר כך לפנות עם העבודה למספר אינטלקטואליות פמיניסטיות, אחת בסורבון, ושתיים בארצות הברית. כולן הגיבו פחות או יותר באותה דרך."

 

"הערכה לתעוזה המחקרית שלך?" הברך שלי קפצה ללא הרף.

 

"רד מהעוקצנות, ספי, זה לא הולם אותך." הסמקתי, נזוף. "תמיד היית רגש טהור, תניח את הציניות לאחרים." היא עצרה להביט בי, שני אבני ספיר מושלכות אלי כמו אל תוך באר. "נתחיל מכך שהן היו מאוד לא מרשימות. מה שבאמת הטריד אותן היה מי כתבה עליהן מה, מי קיבלה מינוי איפה, מי פרסמה היכן. בורגניות כאלה של חיי הרוח. המהפכנות שלהן הייתה אולי פעם משהו אמיתי, אבל במשך הזמן הפכה למניירה."

 

היא נשמה עמוקות. היה בה כאב על גורל המחקר ההוא, בו השקיעה את כל כולה.

 

"והמחקר?" ניסיתי לקלף מעלי את העוקצנות, "דווקא הן היו אמורות להעריך אותך."

 

"לא, לא הייתה הערכה. הן התרחקו ממני כמו מאש. הבינו מה ניסיתי להראות, כמובן, וגם למה זה חשוב, אבל הן חשבו שיש לפמיניזם מספיק שונאים גם כך, ושאסור לתנועה לאמץ מחקר מקומם כל כך."

 

"אולי חבל שלא בדקת איתן את כל זה מראש. אולי זה היה חוסך לך ולי את כל זה. בטח לי."

 

עיניה פגשו את שלי.

 

"ואז?"

 

"ואז מה?"

 

"איך היו נראים החיים שלך אז, ספי? היית באמת רוצה לא לפגוש אותי? היית רוצה שמה שהיה ביננו לא היה קורה?"

 

לא השבתי לה. לא ידעתי מה לומר. זו שאלה שהתעוררה בי בעבר, אבל תמיד נמנעתי מלהשיב עליה. כך עשיתי גם הפעם:

 

"שנינו יודעים שאת לא רק ערכת בי מחקר פמיניסטי, אליענה."

 

היא לגמה מהיין. משהו נצץ אלי. מבטי נלכד בשפת הכוס שנגעה כך בשפתיה.

 

"את הוכחת את התזה שלך הרבה לפני שהתחלת לייסר אותי ממש."

 

היא הקיפה בכפות ידיה את רגל כוס היין שהייתה מונחת על המפה הלבנה. מבטה נעוץ בכוס.

 

"שחררת אצלי משהו. ספי. אני ערה לכך. אני לא יודעת למה בדיוק. יש לי השערות. ברור לי שלא יכולתי לעצור את זה."

 

הייתי צמא. היה לי קר. ואז, בנימה העניינית ביותר שלה, הגיע גם זה:

 

"התאהבתי בך במהלך תרגיל התמסרות. אני לא חושבת שאתה תזכור את זה, כי היית על סף אובדן הכרה..."

 

החזרתי לה מבט שואל, מאשש את קביעתה.

 

"אירן הצליפה בך על פי הנחיות שלי. בשלב מסוים פשוט חזרתי על המילה 'תשע' והיא ביצעה. אתה היית אמור לזחול בחזרה אל השרפרף להמתין שנצמיד אליך את הרטייה עם מי המלח והחומץ, להתחנן להצלפה נוספת, זאת כדי להוכיח את עומק התמסרותך אלי. אתה זוכר את זה?"

 

"לא." הפה שלי היה יבש. לא רציתי לשמוע את זה.

 

"כן. אני לא מופתעת... בכל אופן, בשלב מסוים פשוט לא הפסקתי והמתנתי לרגע שבו אתה תעצור את זה, וזה לא קרה. בשארית כוחותיך זחלת אל השרפרף מתחתי, וביקשת להוכיח את דבקותך. היה ברור לי שאם ארצה בכך, אוכל להמית אותך, ושתחזור גוסס אל השרפרף... אפילו אירן היססה. דיממת נורא."

 

"עכשיו אני נזכר במשהו. חשבתי שקראת לזה תרגיל דבקות, לא זכרתי את המילה התמסרות."

 

היא הישירה אלי מבט שואל. מדוע עסקתי עכשיו בכינוי המדויק של התרגיל? היא לא ניסתה להבין, והמשיכה:

 

"פתאום עומק הרגש שלך נפרש מולי. המוחלטות של האהבה שלך, והאופן בו היא רק מיילדת אצלי עוד ועוד אכזריות... ולמרות שגם קודם ראיתי את העוצמה שלך, פתאום האופן בו אתה משלים כך עם גורלך, גורל שבאפשרותך למנוע, עורר בי משהו שלא הכרתי..."

 

קולה רעד.

 

"ואז הגיעה אותה פעם שהיית לביאה ורצית להרביץ לדוד שלי. את זה אתה זוכר?"

 

"כן."

 

"ואז ידעתי שאני שלך. לתמיד. כי באת אל הפצע בתוכי ולא נרתעת. והיית בי. איתי. עבורי."

 

לא ידעתי מה אני עושה כאן. לאן אני ממשיך. זוג אוחז ידיים פסע מחוץ למסעדה.

 

"אמרתי לך פעם שיש ביננו ברית ספי. זה עדיין נכון. היום אתה מבקש להכאיב לי. אין בעיה. אעזור לך. אתן לך להכאיב לי כמה שרק תרצה."

 

שתי דמעות ענק השתחררו מזוויות עיניה.

 

"תרצה להצליף בי?"

 

"לא."

 

"לאנוס אותי?"

 

"לא."

 

"לרצוח אותי? רוצה שאתאבד?"

 

"לא."

 

"בית סוהר? בסדר. שיהיה בית סוהר." היא הביטה דרך החלון. "מה אמרו לך השוטרים?"

 

"שאשפיל את עצמי אם זה יגיע למשפט. אהפוך לבדיחה."

 

"לא צריך משפט. העורך דין שלי הסביר לי את זה. נגיע להסדר טיעון. ברגע שאני מודה בכל, שופט מאשר את זה. אם הקלדניות לא מחליטות להדליף לעיתונאים, אף אחד לא אמור לדעת."

 

הכנות שלה טלטלה אותי. נאבקתי בדמעות שלי שאיימו לצאת. אני לא עומד לבכות מולה ויהי מה.

 

"אני לא רוצה להכאיב לך, אליענה."

 

היא חדלה לדבר, ונשמה עמוקות. היא הייתה נסערת.

 

"את עדיין נורא יפה." ידעתי שאני לא אמור לומר זאת. וודאי לא אני, האיש שהגיע לכאן הערב כדי להרוס את חייה.

 

היא הסתכלה אלי מבעד לצעיף דמעות.

 

"אה כן? כי אתה עדיין נורא לא." היא ירתה זאת, צוחקת ובוכה באותו זמן.

 

"צר לי שאני לא יפה כמו ז'אן פול." אמרתי. "מה איתו דרך אגב?"

 

"מי?" שאלה, לרגע לא מבינה, "אה, אני לא יודעת. הוא נעלם אחרי אותו קיץ."

 

"בטח היו אחרים."

 

"כן. כמה. כלום לא החזיק. הרי את כל המחקר שלי עשיתי בגלל האופן בו גברים מתוסרטים. לא היה לי כוח לשחק את המשחק, להיות מה שהם רצו שאהיה, נערצת ואז שנואה."

 

"בטח גם היה לך קשה למצוא מישהו שיספוג את האכזריות שלך."

 

"לא. זה דווקא היה קל מאוד. היו שניים כאלה. הם גם אפילו היו מהחוגים שלי בסורבון. ראשל אמרה לי שחצי מהלקוחות שלה מגיעים ממדעי החברה והרוח בסורבון..."

 

"ומה? זה לא הלך איתם?"

 

"לא... לא בגלל שלא אהבתי את זה, פשוט בגלל שידעתי איזה שד הם משחררים אצלי, ושאני לא אדע לכלוא אותו  בחזרה."

 

"אז ... לא היו לך קשרים אחרים, משמעותיים? לא גרת עם מישהו?"

 

"גרתי עם כל מיני... אבל היה רק אדם אחד שגר בתוכי באמת."

 

היא הביטה בי.

 

"מישהו מכוער?" שאלתי

 

"כן."

 

"כמה מכוער?"

 

"מאוד. מזכיר חרק. גם עילג. משעמם. לא מצחיק."

 

"מה, כלום אין בו?"

 

"כלום."

 

"אפילו לא תכונה חיובית אחת?"

 

"לא. בעצם כן: הוא טוב במתמטיקה. אבל זה הדבר היחיד."

 

"בטח מאהב מעולה..."

 

"לא. לא נראה לי. הוא נראה לי יותר כמו מישהו שעושה אהבה עם תכנית פעולה, קודם א, אחר כך ב, ובסוף ג."

 

המשחק מיצה את עצמו.

 

"ולא חשבת לנסות ... להיות איתו? הרי לפחות לך יש המון תכונות חיוביות... תוכלי לפצות על כל מה שאין בו."

 

"אי אפשר."

 

"למה?"

 

"כי אחרי מה שעבר בינו לביני, נותרה קרקע חרבה. שום דבר טוב לא יוכל לצמוח שם. רק חרדונים ונחשים. אני בטוחה בכך. הוא רק ישנא אותי יותר."

 

"את בטוחה?"

 

"בטוחה. אחרי שישקע האבק, הוא ואני רק נאמלל אחד את השנייה."

 

שתיתי את שארית המים.

 

"אתה דווקא ניסחת את זה יפה קודם."

 

הבטתי בה משותק.

 

"צדק והשמש. אבל הטרגדיה האמיתית של כוכב לכת, ספי, היא לא שהוא עלול לשכוח שהוא כוכב לכת, אלא שנגזר עליו רק ללוות את השמש, מבלי לגעת בה ממש, כי אם הוא יתקרב אליה יותר מדי, הוא יתרסק."

 

היא שוב הביטה דרך החלון.

 

"במשך כל חייו הוא נידון לשייט סביב הדבר שמעניק לו חיים."

 

כשהיא אמרה זאת, היה נדמה לי שגופה קורס פנימה. לרגע חשבתי שהיא מתעלפת, כי היא החווירה. היא לא נענתה לחולשת גופה, וניערה את עצמה, זוקפת את גווה בניגוד לרצונו:

 

"שיהיה לך רק טוב ספי."

 

היא רוקנה את היין. קמה, ויצאה מהמסעדה. היא לא הביטה לאחור.

 

לא ראיתי אותה שוב.

לפני שנה. שלישי, 28 באוגוסט 2018, בשעה 16:40

בחוות הרכיבה (74)

 

 

 

 

אליענה היססה. היא נראתה לי נמוכה יותר. אולי כי אני גבהתי במשך השנים שעברו. אולי פשוט כוחה מולי פחת, ואנשים חוזרים פתאום לגודלם הטבעי. לא היה בי פחד ממנה. מין שקט חלול. עיניה התחמקו ממבטי. היה רגע בו ראיתי את פגמיה. חשבתי שהיא בעצם לא כל כך יפה. אבל אז, כשהיא הישירה אלי מבט, הבנתי שהביטחון שהרגשתי היה רעוע, כי חזרתי לטבוע בתוך שני אגמי טורקיז.

 

אתה מתוק... תמשיך...

פיראנדלה, תעופי לי מהראש. עכשיו! אני לא יכול לכתוב את זה אם אני שומע אותך.

בסדר. בסדר. אני שותקת. אני מבטיחה!

אף הגה!

נשבעת!

 

 

"אתה בטח לא רוצה לדבר איתי." לא הייתי בטוח אם אליענה שואלת או קובעת זאת.

 

שתקתי.

 

"ספי," היא המשיכה, "אני לא רוצה להכאיב לך. אם אתה לא רוצה לדבר איתי, זה בסדר."

 

"אני יודע שזה בסדר." עניתי. "לא ביקשתי אישור ממך שזה בסדר."

 

אליענה השפילה את מבטה. היא נראתה מבולבלת. שוטר מזוקן נכנס דרך הדלת למבואה בה עמדנו. הוא הביט בנו והמשיך פנימה, עובר בין שנינו אל תוך המסדרון. אליענה הסתכלה על גבו המתרחק.

 

"תראי," אמרתי, "לא באתי לכאן כדי לתרגל איתך שתיקה רבת משמעות."

 

שפתה ריצדה. כתפיה שחו. כאילו שהמשפט הלעגני שאמרתי חבט בבטנה. היא פנתה אל דלת היציאה. רציתי לאסוף אותה אלי. ידעתי שכואב לה. אבל לא אמרתי מילה. הנחתי לה להתרחק מעט.

 

"רצית להגיד לי משהו?" שאלתי בניסיון להישמע חסר עניין.

 

היא עצרה ופנתה אלי. המבט שלה היה מזוגג.

 

"לא..." קולה היה לא יציב. החולשה שלה בלבלה אותי. פתאום שכחתי מי כאן הקורבן. "בעצם רק זה." היא תיקנה את עצמה ופשפשה בתיק היד שלה. "רציתי לתת לך את זה." היא אחזה בידה מעטפה חומה.

 

"מה זה?" שאלתי.

 

"מכתב... אתה לא חייב לקרוא אותו עכשיו."

 

"מכתב התנצלות ממך?" חייכתי, "את חושבת שככה תורידי אותי מהתלונה?"

 

היא הביטה בי כאילו שהיא לא מבינה משהו.

 

"זה לא מכתב התנצלות, ספי."

 

"לא?"

 

"לא. אין לי על מה להתנצל."

 

"אה... בסדר. לתומי חשבתי." לא רציתי לרסן את הארסיות שלי. אבל מהרגע בו היא חייכה אלי, כבר לא היה בי שום כעס כלפיה.

 

"אני מצטערת על מה שקרה לך. אני לא מתחרטת על כך."

 

"אה כן? מה ההבדל?"

 

"להתחרט מניח שלו הייתי שוב באותו מצב הייתי נוהגת אחרת. להצטער זה להבין שהייתי פועלת באותה צורה, ולכאוב את המחיר." את ההגדרות הללו היא ירתה לעברי. החולשה נעלמה מקולה. חיתוך הדיבור הפילוסופי שלה היה בדיוק זה שהכרתי לפני עשור.

 

"תודה על השיעור בפילוסופיה. היה נדמה לי שכבר לימדת אותי מספיק פילוסופיה" ניסיתי להיות ציני, אבל מבטה כבר נח עלי בכל עוזו. זו הייתה טעות לאפשר לה להתאושש דרך פקחותה.

 

"אז מה יש במכתב? עדיין לא החלטתי שאני לוקח אותו ממך."

 

"כדאי לך לקחת אותו. הוא יסייע לתלונה שלך." היא אמרה. קולה היה עכשיו יציב.

 

המשכתי להביט במעטפה החתומה.

 

"אני כותבת שם שאני מאשרת שכל מה שמתואר ביומן המחקר שלי שכבר נמצא אצלך, אכן קרה. אני כותבת שהתרחשו עוד מספר דברים שלא מתוארים ביומן. איני מתארת מה הם, כדי לכבד את פרטיותך. אבל אם תבחר להזכיר אותם, אני אאשר שגם הם התרחשו."

 

לא ציפיתי לזה.

 

"המכתב מציין שאם תבחר להגיש תלונה, אוותר על האפשרות לביטול תלונה עקב התיישנות, במידה וסוגיה כזו תעלה, ושאעשה כל שבכוחי כדי להישפט."

 

לא היה שריד חולשה או חוסר בטחון בקולה. מי שדיברה איתי עכשיו, הייתה עשויה מפלדה.

 

"המכתב נכתב בניגוד לעצת העורך דין שלי. אבל הוא חתום עליו בתור עד, כך שמשפטית המכתב מהווה הצהרה תקפה לכל דבר."

 

לא ידעתי מה להגיד.

 

"השילוב של המכתב הזה והחומרים של העבודה שלי שכבר שלחתי אליך לפני כמה שנים, אמורים להספיק לך. אם במקרה השמדת את העותקים ששלחתי אליך, אשלח לך חדשים. היית קטין. על פי עורך הדין שלי, תלונה מצידך מגובה בחומר הזה והודאה ממני, תוביל לכך שאכנס לבית סוהר לכמה שנים."

 

"לכמה?" היה ברור לי שאני שואל שאלה אווילית בהינתן מה שהיא אומרת לי. אבל לא יכולתי לכבוש את סקרנותי הקטנונית לדעת גם זאת.

 

"הוא לא ידע להעריך בדיוק... אין לזה תקדימים ברורים..." היא כאילו הסבירה לי כאן משהו טכני וכלל לא חשוב מבחינתה..."זה תלוי איך השופטים יתפסו את האונס שלך, ואת מידת שיתוף הפעולה שלך עם מה שהתרחש... אבל הוא לא חושב שזה יהיה פחות מחמש שנות מאסר בפועל."

 

קווצת שיער השתחררה מהסרט האדום וחצתה את מצחה. רציתי להחזיר אותה למקומה.

 

לא רציתי שהיא תלך לכלא.  

 

"עכשיו יש לך הכל ספי. אני בידיך. תעשה מה שאתה מבין."

 

"טוב." לא רציתי שהיא תלך, לא לכלא, ולא ממני.

 

"זה מה שרציתי להגיד לך. זהו."

 

נזכרתי מדוע כל זה קרה לי דווקא איתה. החד פעמיות שלה.

 

נלחמתי במה שהבנתי שקורה לי... אידיוט קל דעת... קוביית קרח ששכחה מה היא, ויצאה להביט בשמש.

 

"ראיתי שמהצד השני של הרחוב יש מין מסעדה." היא אמרה מבלי להביט בי. "אני הולכת לשם לשתות משהו."

 

"לא הבנתי. את מזמינה אותי?"

 

"אם אתה רוצה." עיניה הביטו בי. עשר שנים נעלמו. הייתי שוב בשומקום. "נראה לי שסיימנו את החלק המגעיל. אז אם מתאים לך לדבר, אני שם."

 

היא אמרה זאת ויצאה. עקבתי אחריה במבטי. נזכרתי פתאום בחבל שהיא קשרה פעם לחזה שלי, כשהיא הובילה אותי קשור לסוסה, צוחקת אלי שאני מחובר אליה בליבי.

 

כשנכנסתי למסעדה, כעבור כמה דקות. היא כבר הייתה יישובה בשולחן צדדי, עם כוס יין מולה. ניגשתי אליה. התיישבתי. אליענה לגמה מהיין והביטה בי.

 

לא ידעתי מה לומר. גם אז, באותו קיץ בחווה, אף פעם לא ניהלנו שיחה רגילה. סתם שיחה. הכל התקיים בינה לביני בממד אחר.

 

אליענה שברה את השתיקה.

 

"על מה אתה חושב?"

 

"על צדק."

 

"אתה מחפש צדק?"

 

"כן. קצת. אבל לא חשבתי על הצדק הזה."

 

"אז על איזה צדק?"

 

"על הכוכב. על הכוכב צדק."

 

אליענה חייכה.

 

"מה פתאום חשבת עכשיו על הכוכב צדק?"

 

 "חשבתי על זמן ההקפה שלו." ראיתי שהיא הסתקרנה. "את יודעת כמה זמן לוקח לצדק להקיף את השמש?"

 

"לא. אבל יש לי תחושה שאתה בטח יודע."

 

"יותר מאחת עשרה שנים."

 

"באמת? לא ידעתי. המון זמן." היא נתנה לשיחה להוביל את עצמה, שפתיה מתחילות להתעקל אל חיוך.

 

"כן. המון זמן."

 

שתקתי. נתתי לה לשאול.

 

"ומה פתאום חשבת על זה?"

 

"חשבתי שבגלל שזה לוקח לו כל כך הרבה זמן... לצדק... הוא בטח לפעמים שוכח."

 

"שוכח מה?"

 

"שהוא בעצם כוכב לכת."

לפני שנה. ראשון, 26 באוגוסט 2018, בשעה 16:51

בחוות הרכיבה (73)

 

 

 

 

יצאתי למסדרון. היססתי. המוח אמר לפנות שמאלה, להסתלק מיד מתחנת המשטרה מבלי לפגוש את אליענה. אבל לגוף היו רעיונות משלו.

פנית ימינה?

פניתי ימינה.

לא יכולת שלא לדבר איתה... רומנטיקן שלי.

מסתבר...

ספר לי מה היא אמרה.

היא—

עצור! לא, אני רוצה את זה הרבה יותר לאט.

מה את רוצה, פיראנדלה?

קח אותי למסדרון.

סתם מסדרון. בסתם תחנת משטרה.חמישים צעדים עד שהגעתי אליה. אולי אפילו פחות.

ספי...

טוב. בסדר. הרגליים שלי נעו כאילו מעצמן. הלב שלי דפק כל כך חזק עד שחשבתי שאפשר לשמוע אותו מבחוץ. הפה שלי היה יבש... ככה זה טוב?

יופי... תמשיך.

לא ראיתי אותה עשר שנים. לגמרי לא הייתי מוכן להיפגש איתה שוב. חשבתי שזה יתרחש רק בבית משפט, מאחורי כתפו של עורך דין. לא ככה. לא מיד. לא לבד. הייתה לי בחילה. היה באוויר ריח חזק מדי של צבע טרי.

את באמת רוצה את כל הפרטים האלו? קודם אמרת שאני מייבש לך את המוח...

לא... לא.. עכשיו זה בסדר. תוסיף כל פרט שתרצה. אני מתה על זה... הרגע שלפני...

את... את רוצה שאחכה לך רגע?

לא. אידיוט! אני מתה על זה. זה לא אומר שזה מגרה אותי. מה נראה לך? שאני כל הזמן רק רוצה לאונן?

לא. סליחה. פשוט לא –

פשוט תסתום כבר ותתאר את ההליכה שלך במסדרון! דביל!

טוב... אז הדבר הראשון שראיתי מרחוק היו הרגליים שלה. היא בעצם ישבה על ספסל שהיה שקוע בקיר, אז אותה לא ראיתי. רק את הרגליים שלה.

תתאר לי אותן...

הן היו משולבות. גרביונים שחורים. קצה חצאית ירוקה כהה שמגיעה קצת מעל הברך. מגפונים אפורים.

וידעת שזאת היא רק דרך הרגליים?

את עושה צחוק? את יודעת כמה שעות רבצתי מול הרגליים הללו?

סליחה. שכחתי. בטח: הרי היית אמור להגיע עם המצח שלך למרחק של שלושים סנטימטר מקצה נעלה כשהיא נוקשת באצבעות... והיא חזרה על זה המון פעמים... ובדקה עם סרגל... וכל הפעמים שצחצחת לה את המגפיים... ושהיית על שמונה מולה... אוףףף עכשיו אני שוב מתגרה. אבל אל תעצור. תמשיך.

את בטוחה?

כן... אני אתאפק עכשיו. נו... תמשיך.. אתה מתקרב ואז מה?

התקרבתי עוד. הייתה לי עדיין אפשרות לפנות לאחור. שקלתי ברצינות לעשות זאת. אבל—

אבל הגוף בשלו. תמשיך!

כן הגוף בשלו. כל צעד שלי חושף מולי יותר ממנה עד שהיא נגלתה לי כולה... ואז נוצר מין רגע כזה שאני רואה אותה מהצד, והיא עדיין לא יודעת שאני שם.

וואו... תתאר לי את זה...

זה היה מוזר...

מוזר, איך?

ספי! תאיץ! אין לי כוח להפסקות האלה שלך...

תראי, הייתי אמור לשנוא אותה, לתעב אותה, לכבוש את האלימות שלי כלפיה. הרי הגעתי למשטרה. רציתי שהיא תישפט. רציתי שהיא תיענש...

אבל לא זה מה שהרגשת...

לא

מה הרגשת?

...

עזוב מה הרגשת. מה ראית?

דבר ראשון ראיתי את השיער שלה. השחור החלק הזה, שאור הניאון שמעליה נתן לו מין ברק כחול עמוק.

אסוף או פזור?

אסוף במין סרט אדום ענקי, ונופל הצידה. הוא הסתיר כמעט את כל לחיה. אבל עדיין ראיתי את סנטרה מהצד, עם החום הזהוב כהה של עורה...

שזופה? גם בחורף?

אליענה תמיד הייתה שזופה...

תמשיך...

ומתחת היא לבשה מין בלייזר אפור מעל השמלה הירוקה.

מה היא עשתה?

קראה

מה? ז'ורנל כזה?

אימא שלך קוראת ז'ורנאלים פיראנדלה. וגם את. לא אליענה. אליענה אף פעם לא קראה משהו כזה.

טוב מה אתה מעליב? מה כבר אמרתי? רק ניחשתי מה היא קראה.

אין לי כוח יותר. פיראנדלה. נשבע לך. אין לי כוח אליך.

מה קרה לך פתאום?

תקשיבי, את עוזרת לי והכל. באמת. אני ישן לילות רצופים, ואין לי חרדות. את עושה לי טוב.

נו? אז מה קפץ עליך עכשיו?

לא יודע... יש בך משהו ... לא אני לא אגיד, את תעלבי.

לא איעלב.

מבטיחה?

נשבעת לך. יש בי משהו מה?

וולגרי. יש בך משהו וולגרי.

חרא! אפס מאופס! סוטה שכמוך!

ידעתי שתיעלבי.

בי יש משהו וולגרי? בי? אתה ליקקת תחתית של אסלה, ובי יש משהו וולגרי?

כן. בך! עם האוננויות האלה שלך. ועכשיו עם הז'ורנלים...

מה? בגלל שאני קוראת ז'ורנלים לא יאה לך להתכתב איתי? אתה קולט כמה אתה מטומטם??? שאני אזכיר לך שליקקת גלידה מכפות הרגליים של חברה שלה? שאזכיר לך שהיא הקפיצה אותך מהרצפה כמו דולפין מאולף ונתנה לך אספרגוס בתור פרס? או שהיא הפכה אותך לנחש שהיא מעכה עם מטאטא? לא יאה לך להתכתב איתי? לך?? לך שכיבסת זרע של החבר שלה מהמצעים שלה, לך לא נוח להתכתב איתי?

בסדר. בסדר. פעם הבאה, אני פשוט אשתוק.

אני לא מאמינה... אני וולגרית...

די. תירגעי.

תגיד לי רגע, מר אנינות. מי צריך את מי, אני אותך או אתה אותי?

אני אותך. אני אותך.

מדוע? בוא תזכיר לשנינו.

כי את הסיכוי האחרון שלי לשרוד.

אז תסביר לי עכשיו—כי הרי מוח כולם אומרים שיש לך—תסביר לי מה פתאום החלטת עכשיו להעליב אותי. בא לך שאני אעלם? רוצה לחזור לאנדרה?

לא! בבקשה אל תלכי.

תתחנן!

אני מתחנן. אל תלכי.

שים עשרה אטבי כביסה על הזין שלך למשך חמש דקות!

בבקשה ממך!

עכשיו!

הנה... הנה אני שם...

הנה... הנה... יופי... זה נעים לי עכשיו. תכף תרגיש את הכאב הרבה יותר חזק... תן לעוד כמה שניות לעבור... כן, אני אוהבת שהפנים שלך מתעוותות ככה... מעניין אם תוכל להחזיק מעמד בלי לילל... אם הייתי יכולה להיות לידך עכשיו, הייתי מזיזה אותם קצת... בעצם, למה שלא תזיז אותם קצת אתה? הנה אתה כבר אדום מכאב... אוף זה נעשה לי נעים עכשיו... בוא, תמשיך לכתוב!

ככה?

ככה!

אני אנסה... אבל קשה לי להיזכר ככה.

אתה שוב מתווכח? אם לא תצליח, אאריך לך את משך הזמן עם האטבים. אתה מבין?

אני מבין.

אז קדימה! מה היא קראה?          

ספר. זה היה ספר שהיה מונח פתוח על הברך שלה, וכף יד שזופה הייתה פרושה מעליו. אני זוכר את החום מעל הלבן.

ואז?

ואז נעצרתי. היא הרגישה בנוכחותי, והפנתה את פניה אלי.

איך היא נראתה?

...

ספי?

יותר יפה מאי פעם...

באמת? תעזור לי לראות אותה...

 היא חייכה אלי את חיוכה המלא, צחור השיניים. עיניה היו ירקרקות תכולות באור הזה. 'היי ספי'' היא אמרה, כאילו שאין כאן יותר מסתם מפגישת מחזור של חברים וותיקים, כאילו שהיא לא יודעת שאני כאן כדי לנסות להכניס אותה לבית סוהר להמון שנים.

ואתה? מה אמרת?

לא אמרתי. קודם כל, לשמוע את קולה ... זה היה כאילו מישהו נוגע במיתרים פנימיים אצלי ששנים לא פרטו עליהם...

זה יפה... ריגשת אותי עכשיו... אני מרשה לך להוריד שלושה אטבים...

תודה לך...

נו? ואז? אל תייבש אותי.

הגוף שלי נרתע לאחור. היא בדיוק קמה אלי. לא ידעתי אם היא רוצה ללחוץ לי את היד, או לחבק אותי. הגוף שלי זז אחורה...וכשהיא ראתה את תגובתי, אז גם היא הפסיקה לחייך.

מוזר...

מה מוזר?

חשבתי פתאום למה התכווצתי ככה מולה. אני זוכר שלא נרתעתי באופן מידי כל כך בגלל שהיא הכאיבה לי בעבר... נכון שחשבת שבגלל זה נרתעתי?

נכון. אז? למה נרתעת?

כי... כאילו שהגוף זכר שאסור לי לנגוע בה... שהופנם אצלי איסור על מגע איתה... אפילו לא מגע מקרי...

אהה... שכחתי שהיא אף פעם לא נגעה בך. רק דרך כפפות או גרביים או נעליים או מגפיים. שכחתי את זה. אתה יודע, זה גם יפה... כאילו שהגוף שלך שמר לה אמונים... אתה יכול להוריד עוד שלושה אטבים. מגיע לך.  

תודה... כן... היא באמת לא נגעה בי. חוץ מ... עזבי.

חוץ ממה?

חוץ מפעם אחת.

איזה פעם? נגעה בך איך?

ליטפה לי את הלחי וגם את המצח. היא עשתה זאת עם כף ידה החשופה,  ואמרה לי 'mon amour' ו-mon cheri''...

מה קרה שהיא נגעה בך?

ספי?

מה עשית שהגיע לך שהיא תלטף אותך ככה?

ספי? נשבעת לך שאני הולכת לשבוע אם אתה ממשיך לשתוק.

היא ישבה על שרפרף ואני הייתי על ארבע...

כן... ו?

וזהו. את ההמשך לא אספר לך! מצדי את יכולה לעזוב אותי!

אתה תספר כל מה שאגיד לך לספר.

לא את זה!

גם את זה...

את תראי שלא

אתה תראה שכן!

שוב פעם השתתקת? תגיד לי רק דבר אחד. הנה, אני אהיה טובה אליך: אתה גם יכול להוריד את שאר האטבים.

תודה לך...

עכשיו תגיד לי רק דבר אחד, ויותר אני לא אשאל.

מה?

הפעם ההיא שהיא ליטפה אותך ככה...

נו?

זה היה ב'מכלאה 3'?

ספי?

ספי?

כן...

 

לפני שנה. שישי, 24 באוגוסט 2018, בשעה 05:59

בחוות הרכיבה (72)

 

 

 

 

זה קרה בערב חורפי. ספי זוכר—

 

כתוב "אני זוכר"

מה, את כאן איתי? עכשיו?

אני איתך כל הזמן. שכחת?

טוב... אבל למה בגוף ראשון? זה יקלקל את הכל

זה לא יקלקל כלום. כשאני מצווה עליך, זה בסדר. אתה לא באמת תחזור להיות אתה.

אהה... אני מבין

אתה אף פעם לא תחזור להיות אתה... אתה זוכר? אתה זוכר ילדון מתוק מה שאליענה אמרה עליך פעם? שאין לך לאן לחזור?

זה היה נכון אז, כשהייתי בן שש עשרה.

חה חה חה, טפשון, זה היה נכון לכל החיים שלך... גם לעכשיו.

....

נו? למה אתה מחכה? השתתקת? אוי, נעשית עצוב פתאום... מסכנון... נעים לי שאתה ככה, נפול פנים. זה כאילו שהרגש שלך הוא איבר שאני יכולה לדרוך עליו ממש ... עכשיו כתוב!

 

 

זה היה בערב חורפי. אני זוכר שהייתי עם מטריה. הייתי בן עשרים וחמש או שש. למרות שישבתי בתוך תחנת משטרה, הייתי רגוע. זו הייתה הפעם השנייה שלי בתחנה המחוזית. לא ידעתי שכשמגישים תלונה, שוטרים לפעמים מזמנים את מושא התלונה. מסתבר שטעיתי: אם השוטרים בתחנה חושבים שהתלונה עלולה להיות תלונת סרק, הם מפעילים נוהל שמטרתו לחסוך זמן לבתי המשפט. בגלל שהתלונה שלי הייתה, בלשונם, 'בלתי שגרתית', הנוהל הופעל, והם זימנו את אליענה לברור מקדים. מובן שלא יכולתי להיות נוכח ביום בו הזמינו אותה. ממני ביקשו להגיע לתחנה שוב, בתאריך מאוחר יותר.

 

ייבשת אותי עם כל הפרטים האלה...

אני מצטער שזה משעמם אותך פיראנדלה. אני מזכיר לך שאת זו שביקשת שאני אכתוב על העימות במשטרה.

בסדר... כתוב כבר... רק קצר, תמציתי. אתה מייבש לי את השכל...

 

    כשישבתי על הספסל באזור ההמתנה וחיכיתי להיכנס לחדר של החוקרים—וכשהצלחתי להתעלם מזונה מבוגרת וממי שככל הנראה היה הסרסור שלה שישבו מולי—הייתה לי תחושה עמומה ששאר השוטרים יודעים עלי. הייתה מין הסתודדות מחויכת בקבלה. אפילו נדמה היה לי שמספר שוטרים ירדו לאזור הקבלה במיוחד כדי להגניב אלי מבטים. זה לא נמשך זמן רב, כי מהר מאוד נכנסתי לדבר עם השוטרים. זה היה אותו צמד שוטרים שגבו ממנו את התלונה המקורית: אחד מבוגר משמעותית מהשני.

 

אלוהים... תן לי כוח... אני נרדמת כאן...

 

"נו?" שאלתי, מנסה לחלץ תגובה מהשניים. ראיתי שכל אחד מהם ממתין שהשני יהיה זה שידבר.

 

"תראה," אמר השוטר המבוגר, "היא הייתה כאן."

 

"כן. ו-?"

 

"היא בהחלט הותירה כאן רושם..."

 

"ועוד איך" הוסיף השוטר הצעיר בהרמת גבה. היה בדל חיוך על שפתיו שנעלם כשהשוטר הבוגר הפנה את גופו אליו.

 

"היא מרשימה. אני יודע." ידעתי שעלי לשמור על קור רוח. "רק... איך זה קשור לתלונה שלי?"

 

"לא. לא. אתה צודק, זה לא קשור..." אמר המבוגר.

 

"אולי קצת קשור." הסתייג הצעיר.

 

"איך זה קשור?" היה בו משהו מהורהר שהפריע לי.

 

הוא שתק, הרים את עפרונו, והחל לשרטט מעגלים על הדף שמולו.

 

לא האצתי בו. גם השוטר המבוגר המתין.

 

"תבין, מר ויטס, יש לנו בעיה עם התלונה שלך."

 

"איזה בעיה? היא הכחישה מה שאמרתי עליה? כי אם זאת הבעיה, יש לי הוכחות."

 

"היא לא הכחישה ולא אישרה. כלומר, היא אישרה שהיא הכירה אותך באותו קיץ, ושהייתה בינכם מערכת יחסים מיוחדת. על כל מה שמעבר לכך, היא הסכימה לדבר רק בנוכחות עורך דין. "

 

"'מיוחדת' אה? שיהיה. מיוחדת. כן.. באמת מיוחדת. אז מה הבעיה? לרגע לא חשבתי שהיא תבוא לכאן ותבקש עבור עצמה מאסר עולם. אגיש תלונה ונמשיך משם."

 

הצעיר המשיך לשתוק. המבוגר התערב:

 

"תראה, מר ויטס, אנחנו לא בטוחים שחשבת על כל זה עד הסוף."

 

התבוננתי בו. הייתה לו גבה אחת קטומה, כאילו שמישהו צרב אותה.

 

"למה לא? אתם חושבים שהמצאתי את מה שאמרתי לכם? אתם חושבים שזו תלונת שווא?" ניסיתי למנוע מקולי לרעוד.

 

"האמת? לא..." עכשיו גם הוא הביט בשולחן ולא בי. "לא היית ממציא משהו כזה. חוץ מזה, אנחנו היינו איתך כשדיברת: יש לנו די ניסיון לזהות שקרנים... ברור לי, לשנינו, שעברת שם משהו ... קשה."

 

נמתח ביננו רגע ארוך בו שניהם לא הביטו בי. הצעיר צייר את מעגליו, והבוגר התבונן בציורים של הצעיר.

 

"אז? אז היכן הבעיה?" הפריע לי שהם נמנעים מלפגוש את מבטי. כאילו שיש לי מחלה סופנית.

 

"הבעיה השולית היא עניין ההתיישנות. אתה מגיש תלונה על משהו שהתרחש לפני עשר שנים. תבין, משפטית יש כאן קושי, קושי שהוא אולי בלתי עביר."

 

"בסדר. בדקתי את זה," קטעתי אותו, "ואפשר אולי להתמודד עם הבעיה הזו."

 

"בדקת? איפה בדקת? אצל עורך דין?"

 

"מה זה משנה?"

 

"כלומר, לא היית אצל עורך דין..."

 

"לא. הלכתי לספריה ובדקתי את החוקים בעניין הזה".

 

"ככה... הלכת לקרוא ספרים בספריה..."

 

"אסור?"

 

"מותר... מותר..." הייתה לאות בקולו.

 

"בכל אופן, ההתיישנות היא כנראה לא קושי בלתי עביר בעברות מסוימות."

 

"אולי..." הוא הסכים איתי, ואז הביט בי בצער.

 

"אני מנחש שאתה רוצה להגיד לי שההתיישנות היא הבעיה השולית ושקיימת גם בעיה לא שולית..." הייתי חייב להאיץ בו. משהו בחדר התנהל בהילוך איטי.

 

"כן" הוא הנהן באיטיות.

 

"והיא?"

 

"והיא שאם תיכנס להרפתקה הזו, נראה לי, נראה לנו, שאתה פשוט תיפגע הרבה יותר. זאת ללא קשר למה שיקרה לה, גם אם נניח שהיא תיענש."

 

הייתי המום. שמעתי שהמשטרה פועלת כך, משכנעת אנשים לא לפתוח תיקים. קראתי על זה בעיתונים. עכשיו זה קורה לי...

 

"אתה אומר ... שלטובתי, כדאי לי לא להתלונן?"

 

"תעשה מה שאתה מבין, מר ויטס. אני לא נותן עצות. אם אתה רוצה להגיש את התלונה, לא נעמוד בדרכך."

 

"טוב..." הבטתי בשניהם. זה לא היה תרגיל. "אז תסביר לי למה אתה חושב שלא כדאי לי להגיש את התלונה."

 

"בקיצור נמרץ," התערב השוטר הצעיר, "כי תהפוך לבדיחה."

 

"אה כן?"

 

"כן." הוא הביט בי, "בדיחה שתרדוף אותך כל החיים, ואולי גם את הילדים שלך כשיהיו לך כאלה."

 

שקלתי כיצד להמשיך. לא חשבתי שבאתי להתייעץ עם השוטרים. אבל משהו בנימה שלהם הפך אותי לחשדן פחות. חשתי שהם מעוניינים בטובתי. השוטר הבוגר הניח את מרפקיו על השולחן, התקרב אלי, ואמר:

 

"תבין, מר ויטס, נכנסה לכאן אישה יפה. מאוד יפה."

 

"לא 'מאוד יפה'," קטע אותו השוטר הצעיר, "יפהפייה. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים כשהיא הייתה כאן."

 

הבנתי לאן הוא חותר.

 

"ומעבר ליופי שלה, יש משהו ממגנט בנוכחות שלה... הקול שלה... החיתוך דיבור שלה... אתה יודע זאת טוב יותר ממני."

 

ידעתי זאת טוב יותר ממנו. פתאום הוא הזכיר לי איך זה הרגיש... איך זה הרגיש להיות איתה... לשמוע אותה מדברת.. לפגוש את הירוק-אפור של מבטה.

 

"אתה בעצם תמצא את עצמך יושב בבית משפט, ו'מתלונן' על כך שמישהי נדירה ביופייה התעללה בך מינית במשך חודשיים."

 

הוא הפיל את העיפרון.

 

"אתה גם מזכיר ב'תלונה' שלך, שהייתה שם עוד מישהי לא פחות יפה שהייתה שותפה לכל זה."

 

שתקתי.

 

"אתה בטח מבין שהתגובה המידית של כל גבר שרואה אותה ושומע את הסיפור שלך, היא קנאה? צער אדיר על כך שזה לא היה הוא? רצון שהיא תתעלל בו מינית כאן ועכשיו? אפילו אני חשבתי כך, ואני שמעתי את התלונה שלך, ואני בכנות מאמין לך שפגעו בך..."

 

הבטתי בו. הוא לא חייך. רציתי לשבור לו את העיפרון.

 

"אתה ... הקשבת למה שתארתי לך?" שאלתי אותו. נשמתי עמוק, מנסה לפוגג את הזעם.

 

"שמעתי כל מילה שלך."

 

"שמעת או הקשבת? היא שברה אותי. מחקה את מי שהייתי. הפכה אותי לסמרטוט. הצליפה בי. קברה אותי באדמה והשתינה עלי. היא אנסה אותי, מחקה את האנושיות שלי. הפכה אותי לחיה. לחפץ. היא כלאה אותי בתוך מתקן עליו היא דרכה."

 

"שמעתי כל מילה."

 

"ואתה מקנא בי? על זה?? שאגיד לך מה אני חושב עליך?"

 

"אל תגיד. תחסוך משנינו. בוא לא נגיע כאן להעלבת שוטר בתפקיד."

 

"אני לא פוחד ממך, ולא פוחד להעליב אותך."

 

"עצור, עצור כאן." קטע אותי השוטר המבוגר. "תקשיב לנו, מר ויטס. ספי. מותר לקרוא לך ספי?"

 

"כן."

 

"ספי, תבין. אנחנו מאמינים לך. גם הבנו מה עשית בצבא. אנחנו מעריכים אותך. באמת."

 

"מה הקשר לצבא עכשיו? תגיד כבר מה שאתה רוצה לומר."

 

"דווקא בגלל זה, ספי, בגלל ההערכה שלנו אליך, העצה שלנו אליך היא שתחסוך מעצמך את השטות הזו."

 

"לא בא לי. תרשום את התלונה!"

 

"תגיד לי רק את זה, ספי, התייעצת עם מישהו? אצל עורך דין לא היית. בסדר. אבל יש מישהו אחר? חבר? חברה? פסיכולוג? בן משפחה?"

 

לא עניתי לו.

 

"אנחנו הראשונים ששמענו על כל זה?"

 

השרוך בנעל שלי היה רופף. פרמתי אותו וקשרתי אותו בחזרה.

 

"באמת? לא סיפרת לאף אחד?"

 

"אני לא חושב שזה עניינך את מי שיתפתי. אני מגיש תלונה. תגיד לי על מה אני צריך לחתום."

 

"ספי, ברגע שעיתונאים יעלו על אופי התלונה הזו, המשפט יהפוך לרכילות משעשעת עבור כל המדינה, ואולי אפילו מעבר לה. יצלמו את אליענה, נכנסת לבית המשפט, יוצאת ממנו. ואז תבוא גם תמונה שלך—ולא שאני רוצה להעליב או משהו, אבל... אתה יודע... אתה לא בדיוק דוגמן...—וילבישו על זה כותרת, כמו 'היפה והחיה' או משהו כזה."

 

"תרשום את התלונה!!!"

 

"ילעגו לך, ספי. וזה עוד לפני שיתחיל לדלוף המידע על מה שהיא עשתה לך... והוא ידלוף... שלא יהיה לך ספק! ובכל מקום אליו תלך, ידעו בדיוק מה היא עשתה לך... או שיחשבו שהתלונה שלך היא תלונת שווא, או שיחשבו שנתנו אגוזים למי שאין לו שיניים..."

 

"אתה כותב את התלונה, או שאני יוצא למפקד התחנה שלך ואומר לו שאתה מסרב לעשות זאת?"

 

"ותחשוב על הילדים שלך..." פתאום התערב השוטר הצעיר, "שבעוד שלושים שנה פתאום ימצאו כתבות בעיתונים על אבא שלהם, או שמישהו ישלח להם את זה. למשל את זה שהיא הפכה אותך לחיית קרקס, והעבירה אותך בחישוקים, או שהיא ירקה לך לתוך הפה, או שהיא הכריחה אותך להתפנות מולה... או הדברים שלא רצית לספר לנו, ולה אולי דווקא יתחשק לדבר עליהם במשפט.."

 

אוףףף, רק מלהיזכר בזה אני מתחילה להתגרות

צאי לי מהראש פיראנדלה! אני לא יכול לכתוב ככה!

בסדר...בסדר אני כבר הולכת. פשוט נזכרתי בקטע הזה שהיית לביאה, ושאירן הקפיצה אותך דרך חישוקים והצליפה בך כשטעית ואליענה הביטה בשניכם וכתבה את המחקר שלה-

עופי מכאן!

והמשחק הזה... איך היא קראה לו? 'משהו ממנה?' כשהיא ירקה לך לתוך הפה ובשבילך זה היה כמו לחם הקודש... חה חה חה. ענק!!

פיראנדלה, נשבע לך, אני מפסיק לכתוב עכשיו!

לא. לא mon petite. אני סתם מציקה לך. אבל אתה פשוט מפעיל אותי... כשעשית אז את הצרכים שלך והיא עודדה אותך לשחרר מולה ובכית... וואו אני ממש רטובה עכשיו...

אל תגידי לי... את בטח רוצה שאני אחכה לך רגע...

איך ידעת? כן, שתחכה רגע... כבר אחזור.

...

בסדר. תמשיך. נרגעתי.

אני שמח.

מה היה אחרי שהוא אמר לך על העיתונים ועל זה שזה עלול לרדוף את הילדים שלך?

 

הייתה לי בחילה. החדר פתאום ריצד מול עיניי. מישהו מהם הגיש לי מים.

 

"הבקשה היחידה שלנו, ספי, היא שתתייעץ עם מישהו. לא מאלתרים משהו כזה. לא בודקים לבד בספריה. תתייעץ לפני שאתה עושה משהו שאין ממנו דרך חזרה."

 

שתיתי את המים.

 

"ספי, המשטרה ובתי משפט אינם תמיד התשובה... לפעמים הם רק מחריפים את הבעיה"

 

הם מזגו לי כוס נוספת. התבוננתי בהם. הם באמת רצו את טובתי.

 

"יש... עוד משהו..." אמר המבוגר בהיסוס.

 

הבטתי בו.

 

"היא רצתה... לדבר איתך. היא ביקשה לבוא לכאן היום."

 

קמתי. התיישבתי. היה לי טעם מר בפה.

 

"היא פה???"

 

"כן."

 

"מה??? לא חשבתם לשאול אותי קודם?" קמתי שוב. התחלתי לנוע במעגלים בחדר. הייתי לכוד. טעות. לבוא לכאן. הכל היה טעות.

 

"אתה לא חייב לדבר איתה. היא בחדר המתנה ליד היציאה האחורית של התחנה. אם תצא מקדימה, היא לא תראה אותך. היא התחייבה לא ליזום שיחה איתך. זו לגמרי החלטה שלך אם כן או לא לדבר איתה."  

 

הפסקתי ללכת. הבטתי בשניהם.

 

"תקשיב ספי. קח את הזמן. אם תרצה להגיש את התלונה, תוכל. אין בעיה. תתקשר אלי בימים הקרובים. יש לך את המספר. לא תצטרך לבוא לכאן. לא תצטרך לחתום על כלום. כי יש לנו כבר את הכל. בסדר?"

 

הנהנתי, מרוקן. דקירה מוזרה בשכם. כשנכנסתי לחדר לפני מספר דקות הייתי איש צעיר. כשפניתי לדלת ואחזתי בידית, גופי הרגיש מהוסס וזקן.

 

"כשאתה יוצא מהחדר, תחליט לבד אם אתה רוצה לדבר איתה. אם כן, פנה במסדרון ימינה ולך עד הסוף. אם לא, פנה שמאלה, ותצא כמו שהגעת לכאן."

 

"טוב." מלמלתי.

 

"בהצלחה שיהיה לך, ספי."

 

יצאתי מהחדר. סגרתי מאחורי את הדלת. עמדתי במסדרון הריק.  

 

יש לך דפיקות לב? לחץ בחזה? אתה עומד להתעלף? רק מלהיזכר בזה? תראה אותך, מתוק, אתה חיוור כמו סיד רק מלחשוב על לפגוש אותה שוב... אתה חרד רק מלהיזכר על לחשוב לפגוש אותה שוב...

כן... אני לא יכול לכתוב עוד...

אל תפחד, חמוד שלי, אני איתך...

זה לא עוזר לי

זה יעזור אם תשחרר באמת... אם תסמוך עלי...

איך? מה לעשות? תגידי לי מה לעשות ואני אעשה

תתפוגג, ספי. תיעלם. תיעלם אל תוכי. תן לעצמך להפסיק להיות. תן לי לכתוב אותך.

נתתי לך כבר...

לא... אתה עדיין מתנגד... אתה עדיין שם. אני צריכה ... שתמות. שתמות באמת. שתמות אלי.

אני לא יודע ... לא מבין מה את רוצה

אתה דווקא יודע... אני רוצה שתהיה בדיה... שתמות אלי... החרדות ייעלמו... אם לא תהיה, לא יהיה ממה לפחד... אתה תראה... בדיוק כמו שגרמתי לך לחזור לישון... תסמוך עלי... תן לי לכתוב אותך... תפסיק להיות, mon petite.... תמות אלי...

לפני שנה. שלישי, 21 באוגוסט 2018, בשעה 15:37

בחוות הרכיבה (71)

 

 

 

 

 

'פיראנדלה' – כך היא "דרשה" שספי יכנה אותה. "הרי אני כותבת אותך, לא?" אמרה לו, "אז ראוי שיהיה לי שם."

ספי למד שעדיף להימנע מהתנצחויות עם פיראנדלה. הוא זכר במעורפל שהוא זה שכותב אותה. אבל מי שיצאה תחת עטו הייתה עריצה חסרת לב שהתעמרה בגופו ובנפשו, וזאת בתמורה לכך שהיא שיפרה באופן עקבי את איכות חייו. האם נכון מצידו להסכים להפוך את חייו לבדיה? האם הוא באמת מחלים, או שהוא רק מעמיק את תחלואיו? עד כמה הוא מוכן להעביר שליטה על חייו לפיראנדלה? ספי לא ידע להשיב על השאלות הללו. הוא היה ער לכך ששפיותו בסכנה. עם זאת, ייאושו מדרכי טיפול מסורתיות יותר, גרם לכך שלא ממש היה לו אכפת. "סיפור חייך היה חריג בכל קנה מידה." חשב." אין פלא שטיפול מסורתי לא בנוי לטפל במישהו כמוך. יכול להיות שבכוחות עצמך גילית דרך ריפוי משונה. לא דרך מיטבית, אבל גרועה פחות מכל חלופה..."

 

היום אתה תכתוב על העימות שהיה לך עם אליענה במשטרה.

למה?

ככה. כי ככה החלטתי.  

סתם ככה? אין אצלך סתם. בטח מצאת דרך חדשה לפגוע בי.

אוי, באמת, ספי. אתה כזה חשדן... תמיד אתה חושב שאני מתכוונת להרע לך.

מעניין. באמת מעניין למה אני חושב ככה...

טוב, עכשיו זה היה מגעיל מצדך. אין לי כוונה להזיק לך. בסדר?

אני לא מאמין לך.

טוב. בסדר. אולי קצת...

ידעתי...

יש לי איזו תכנית. אבל זו לא התעללות גדולה. אני מבטיחה.

אה כן? התעללות 'קטנה'... אין אצלך התעללויות קטנות. את תמיד מובילה אותי לבכי.

טוב מה אתה רוצה? כזו אני. אם לא טוב לך, תתבע אותי. חוץ מזה, חתיכת סוטה, מי רצית שיכתוב אותך, האימא תרזה?

בסדר... בסדר...

שתדע לך שאני רק נזכרת במה שעשיתי לך אתמול, ואני מרטיבה... אתה זוכר?

אני זוכר, ולא צריך שתזכירי שוב.

מה, זה לא היה מתוק? כל הקטע הזה של להיות בתוך הראש של אליענה כשהיא שוכחת אותך, או כשהיא תופסת את המשיכה שלה אליך כמשיכה חולה... אוףףף, איך שאתה יללת מזה... חכה רגע! שנייה, אני כבר חוזרת...

רגע! אל תלכי!

...

חזרת?

כן...

סיימת לאונן?

כן... אוף... השבירה הרגשית שלך פשוט מרטיטה אותי... יש משהו כל כך מגרה בהתייפחויות האלה שלך

נבלה! זונה! חולירע!

אבל הכעס שלך כל כך משעמם. אתה מותיר אותי אדישה כשאתה כועס. אתה גם מקלל כמו מתבגר.

אנדרה כבר אמר לי את זה. בא לך לחדש לי משהו?

אני לא כאן כדי לחדש לך...

אז למה את כאן?

כדי לעשות אתך עסקאות: אני מאפשרת לך לישון, ואתה מענג אותי. נכון?

נכון... בסדר.

אבל כדי שאמשיך עם זה, אתה חייב לציית לי.

טוב.

לא טוב. אתה חייב לחדול מהוויכוחים האלה שלך. תתמסר לתהליך.

אתמסר... אתמסר

מה הנימה הזו? נראה לך שאתה מתכתב עם אימא שלך? בא לך שאני אעלם?

לא! אל תעלמי, בבקשה.

למה לא? תוכל לחזור לאנדרה ולפתרונות שלו. או אולי לקבל עצות מ"החברים" שלך באתר. הם בטח יודעים מה טוב עבורך... כל אחד שם פסיכולוג על...

הבנתי. בסדר. בבקשה אל תלכי.

תבקש יפה!

פיראנדלה, מאוד חשוב לי שתישארי איתי.

דבר עלי! לא עליך, אידיוט! נראה לך שאכפת לי מה שחשוב לך?

פיראנדלה, אני שלך. עשי בי כרצונך.

אתה משתפר. תתחנן שאשאר. תשתחווה למחשב!

פיראנדלה, אני מתחנן שלא תלכי. אני מוכן לעשות הכל כדי שתישארי איתי. אני תלוי בך לגמרי. את יוצרת אותי. את נותנת משמעות לחיי. את מאפשרת לי לישון ולהיות שמח. את האלה שלי.

באמת? מתוק... אתה מתכוון לזה?

כן. נשבע לך. בלעדיך אין לי חיים.

ברור... אני הרי כותבת אותך, לא?

כן... כן... את כותבת אותי.

אוףףף ... זה נעים לי... להיות האלה שלך... אני שוב פעם מגורה... אולי... אולי אצווה עליך להתפלל אלי. מה אתה אומר?

לא יודע...

מה יש, לתמונה של ז'אן פול הרי התפללת פעמיים ביום, לא?

אל תזכירי לי... וזה היה לפני שלושים וחמש שנה.

לא להזכיר לך? למה לא? 'אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי'. אתה זוכר שאמרת את זה?

כן. אני זוכר

שאתה אוהב בכל מאודך את האהוב של אליענה, וזאת כדי שלא תנטור לו, ושלא חלילה תחשוק בה. זוכר?

...

למה אתה לא עונה, mon bebe, אתה זוכר שבכל פעם שכמעט עמד לך בגלל אליענה, היית מתפלל ככה?

די... בבקשה ממך.

מוציא את התמונה שלו ומתפלל אליו... כדי לבלום את הזקפה... עלוב שכמותך...

די!!!

אל תכעס. אני זו שצריכה לכעוס. מה? לאפס ההוא יכולת להתפלל ואלי, אל זו שכותבת אותך, זה מתחת לכבודך?

את צודקת. זה לא מתחת לכבודי. אעשה כל מה שתגידי לי.

יופי. אחשוב על תפילה הולמת עבורך. משהו שיבטא את אפסותך מולי. את השתעבדותך המוחלטת אלי. הרי אליענה הרגילה אותך למצב הזה, כך שהכל יהיה לך מוכר בעצם...

טוב...

אני שולטת בך כל הזמן

את שולטת בי כל הזמן

גם כשאתה לא כותב אותי אני שם

את אתי תמיד

בכל נשימה שלך

בכל נשימה שלי

 בכל תנועה שלך

בכל תנועה שלי

 אני אראה אותך

את תראי אותי

 

תראה איזה יופי. ציטטנו יחד שיר

כן... זה יפה...

כי אני סופרת

כי את סופרת

כי אני כותבת אותך

את כותבת אותי

כי אין לך קיום מחוץ לדמיוני

אין לי קיום בלעדיך

כי כשאחליט להפסיק לדמיין אותך, אתה תעלם

את נותנת לי חיים.

 

יופי... בדיה חביבה... תוכי נטול מוח שחוזר על מה שאני אומרת. עכשיו תכתוב אתה: שב וכתוב בדיוק מה שקרה בינך לבין אליענה במשטרה...

לפני שנה. ראשון, 19 באוגוסט 2018, בשעה 18:08

בחוות הרכיבה (70)

 

 

 

 

ספי פחד שהוא מאבד את שפיותו. נכון, היה מובן ברור בו איכות חייו השתפרה: הוא ישן כבר כמה לילות ברצף, והתקפי החרדה שלו נעלמו. הוא גם חש שקט פנימי, וזרמה בו חיות שמזמן לא הייתה בו. הליכתו הפכה קלילה. על פי תגובות הסביבה, נראה היה אפילו שחוש ההומור שלו התחדד.

 

     אבל המנגנון המוזר שאיפשר את כל זה, חייב אותו לחיות כאילו שהוא זר לעצמו. הדיבור הבלתי פוסק בתוך מוחו, דיבור שקודם לכן רק שיעשע אותו—המספר הפנימי שתאר לספי את פעולותיו כאילו שהוא קורא עליהן בספר—הפך לשגרה. ספי היה משוכנע שאדם זר שהיה מציץ אל זרם מחשבותיו היה מתפלץ ומציע לו בחום להתאשפז. על כן הוא נזהר שלא לשתף איש בנעשה בתוך ראשו. אפילו אשתו לא הייתה ערה לאופן בו ספי מספר את עצמו לעצמו, חווה את עצמו כבדיה...

 

     מה שהיה מביך עוד יותר, היו העסקאות שערך עם המפלצת שכתבה אותו. מדי יום הוא "כתב אל" המחברת הדמיונית שמבחינתה המציאה אותו. הוא בא אליה בבקשות שונות. הוא היה מתחיל לכתוב אותה, וחיש קל היא הייתה מקבלת חיות נוראית, ועצמאות בלתי צפויה, ותמיד לרעתו. היא הזכירה את אליענה, והתעמרה בו במתכוון דרך חיקוי של אופני הדיבור של אליענה. אבל היא הייתה גרועה עשרות מונים מאליענה – מתוחכמת, מרושעת, וחסרת מעצורים כמו אליענה, אבל בניגוד לאליענה, היא הייתה גם נטולת אהבה אליו.

 

    הם ערכו עסקאות: הוא קיבל משהו, ובתמורה—ותמיד נדרשה תמורה—היא התעללה בו. האכזריות שלה הייתה בלתי מתנצלת וארסית. למרות שספי זכר שהוא זה שכותב אותה ולא להפך, כשהיא החליטה לייסר אותו, היא הצליחה ליצור אצלו כאב שלא היה בדיוני כלל.

 

ספי הצמיד אטב כביסה לאשכיו והעווה פניו בכאב

נו?

מה נו?

עשה זאת!

כתבתי שאני עושה זאת. זה מספיק.

זה לא! תצמיד לעצמך אטב כביסה באמת!

בסדר. הנה, עשיתי זאת.

תגיד, אתה עושה ממני צחוק? אני יודעת בדיוק מה אתה עושה, אני הרי כותבת אותך, ואם לא תעשה בדיוק מה שאגיד לך, לא תתקיים ביננו שום עסקה. הבנת?

הבנתי. הבנתי. חכי רגע. הנה... אביא אטב כביסה.

תביא מראש כמה...

רגע, רגע, מרשעת. אני כבר חוזר.

חזרת?  

חזרתי. הנה, אפילו שמתי אטב כביסה – שתדעי לך שאני לא יודע למה אני עושה זאת.

כי אתה יודע שזה נעים לי. עכשיו שים עוד שניים, ובקצה של הזין שלך.

מה קרה לך? זה כואב נורא.

אני יודעת, אני יודעת mon petite, אבל חשוב לי, חשוב לי שיכאב לך. בסדר, מתוק שלי? תן לי גם את הכאב הזה שלך לאוסף שלי...

אני שונא את זה שאת מאמצת את הדיבור של אליענה...

באמת? שונא? אוףף, זה נעים לי כל כך כשכואב לך. הנה, תצמיד גם את השלישי... וואו זה נורא כואב לך... תנשום עמוק ומהר, חמוד שלי... תראה איזה יופי, עכשיו גם כואב לך בגלל שלושת האטבים, אבל גם בגלל שאני מזכירה לך אותה...

את מזעזעת.

תמשיך, תמשיך, זה טוב לי שאתה מתרעם ככה. מדהים לא? למרות שאני דמות בדיונית, אני גורמת לך לכאב אמיתי לגמרי. גם בגוף וגם בנפש. מסקרן אותי, מה כואב לך יותר mon bebe, הכאב הפיסי או הנפשי?

שניהם. לא יודע. כרגע הפיסי.

אז בוא נאזן קצת, בסדר, מתוק? בוא נוסיף קורטוב של כאב נפשי. פשוט כי סימטריה חשובה לי... הנה, אתאר לך משהו שלא ראית.

אנא ממך...

אתה זוכר שז'אן פול שילם לך שתקנה מוצרים לארוחת ערב רומנטית שהוא הכין לאליענה בבקתה שלה?

זוכר

אז אני מתארת לך עכשיו את הרגע שהם שתו יין. זה היה יין לבן (אבל את זה אתה יודע כי אתה קנית אותו... חה חה חה). ז'אן פול מזג לכוסות. רגע, תן לי להיות קצת סופרת: רוח של ערב קיץ ציננה את החדר... ריח חציר, ומשהו מתקתק ... הם שילבו זרועות, כך שכשהם לגמו, הפנים שלהם היו ממש סמוכים.

תפסיקי בבקשה...

ואז, רגע לפני שהם שתו, הם הביטו הכי עמוק שאפשר זה לעיניים של זו...

די!

 ואז הם לגמו ותכף ומיד התנשקו.כי הם פשוט לא יכלו לעצור את עצמם...

די!!!

לשונו הייתה עמוק בפיה, מחפשת את טיפות היין שנותרו שם. כף ידה חיבקה את לחיו. עיניהם נעצמו. הם היו מאוהבים.

בבקשה, אני מתחנן, תפסיקי!

רגע, מתוק, רגע. זה היה רק תיאור מן החוץ. תן לי לעביר לך עוד יותר את המצב הפנימי, אני הרי סופרת: הנשיקה של ז'אן פול השכיחה מאליענה את הניסוי שהיא ערכה, את המתחים שלה עם אירן, ויותר מכל, את ספי. ספי על גופו המכוער, פניו המיוסרים, עלבונו וכאבו – ספי התאיין כמו בועת סבון שפקעה. סוף סוף היא הייתה עם נער אמיתי: שמח, תוסס, יפה. זרועותיו החסונות חיבקו אותה, ושפתיו שתו אותה עד תום... ספי נעלם, הייתה רק הנשיקה... היה רק ז'אן פול.

אני מפסיק לכתוב אותך! נשבע לך! אני לא יכול עוד!!!

רגע, רגע, mon bebe, תן לי עוד טיפה: אליענה הרגישה פתאום משיכה בריאה, נכונה. לא הגירוי שנבע מהשפלה של אחר, לא התשוקה שנבעה מאכזריותה, אלא סתם כמיהה לאינטימיות, למגע, לרצון להיות מעורסלת בתוך ז'אן פול. תשוקתה משכבר לספי הגעילה אותה. ממש כך. היה בתשוקה ההיא משהו חולה. ז'אן פול היה תשוקה בריאה. ז'אן פול היפה... היא שכחה מספי, והתמסרה לזה שידעה שהופך אותה לטובה יותר...

די!!!!

כי נכון שגירה אותה מאוד להתעלל בספי דרך אהבתה לז'אן פול. אבל הרגעים העוצמתיים ביותר עבורה, היו דווקא הרגעים הבריאים: הרגעים בהם ספי התפוגג, ונותר רק ז'אן פול... המגע שלו... החיבוק שלו... הליטוף שלו... הריח שלו. ברגעים הללו היא אהבה את ז'אן פול בכל מאודה.

 

ספי טרק בכוח את המחשב. אגלי זיעה הציפו את מצחו ועורפו. הוא בלע רוק ולחץ את אגרופיו אל תוך עיניו, נחוש לא לתת לבכי לפרוץ. למרות שהוא לא ראה את המלים שלה, הוא שמע את קולה בברור בתוך ראשו. קולה של המספרת. קולה של אליענה:

 

"אל תעצור את הדמעות, מתוק שלי. כבר, כבר תוכל לישון לילה רצוף נוסף... אבל תן לדמעות לצאת. תן לי אותו... תן לי גם את הכאב הזה שלך..."