סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 19 באוגוסט 2018 בשעה 15:08

בחוות הרכיבה (70)

 

 

 

 

ספי פחד שהוא מאבד את שפיותו. נכון, היה מובן ברור בו איכות חייו השתפרה: הוא ישן כבר כמה לילות ברצף, והתקפי החרדה שלו נעלמו. הוא גם חש שקט פנימי, וזרמה בו חיות שמזמן לא הייתה בו. הליכתו הפכה קלילה. על פי תגובות הסביבה, נראה היה אפילו שחוש ההומור שלו התחדד.

 

     אבל המנגנון המוזר שאיפשר את כל זה, חייב אותו לחיות כאילו שהוא זר לעצמו. הדיבור הבלתי פוסק בתוך מוחו, דיבור שקודם לכן רק שיעשע אותו—המספר הפנימי שתאר לספי את פעולותיו כאילו שהוא קורא עליהן בספר—הפך לשגרה. ספי היה משוכנע שאדם זר שהיה מציץ אל זרם מחשבותיו היה מתפלץ ומציע לו בחום להתאשפז. על כן הוא נזהר שלא לשתף איש בנעשה בתוך ראשו. אפילו אשתו לא הייתה ערה לאופן בו ספי מספר את עצמו לעצמו, חווה את עצמו כבדיה...

 

     מה שהיה מביך עוד יותר, היו העסקאות שערך עם המפלצת שכתבה אותו. מדי יום הוא "כתב אל" המחברת הדמיונית שמבחינתה המציאה אותו. הוא בא אליה בבקשות שונות. הוא היה מתחיל לכתוב אותה, וחיש קל היא הייתה מקבלת חיות נוראית, ועצמאות בלתי צפויה, ותמיד לרעתו. היא הזכירה את אליענה, והתעמרה בו במתכוון דרך חיקוי של אופני הדיבור של אליענה. אבל היא הייתה גרועה עשרות מונים מאליענה – מתוחכמת, מרושעת, וחסרת מעצורים כמו אליענה, אבל בניגוד לאליענה, היא הייתה גם נטולת אהבה אליו.

 

    הם ערכו עסקאות: הוא קיבל משהו, ובתמורה—ותמיד נדרשה תמורה—היא התעללה בו. האכזריות שלה הייתה בלתי מתנצלת וארסית. למרות שספי זכר שהוא זה שכותב אותה ולא להפך, כשהיא החליטה לייסר אותו, היא הצליחה ליצור אצלו כאב שלא היה בדיוני כלל.

 

ספי הצמיד אטב כביסה לאשכיו והעווה פניו בכאב

נו?

מה נו?

עשה זאת!

כתבתי שאני עושה זאת. זה מספיק.

זה לא! תצמיד לעצמך אטב כביסה באמת!

בסדר. הנה, עשיתי זאת.

תגיד, אתה עושה ממני צחוק? אני יודעת בדיוק מה אתה עושה, אני הרי כותבת אותך, ואם לא תעשה בדיוק מה שאגיד לך, לא תתקיים ביננו שום עסקה. הבנת?

הבנתי. הבנתי. חכי רגע. הנה... אביא אטב כביסה.

תביא מראש כמה...

רגע, רגע, מרשעת. אני כבר חוזר.

חזרת?  

חזרתי. הנה, אפילו שמתי אטב כביסה – שתדעי לך שאני לא יודע למה אני עושה זאת.

כי אתה יודע שזה נעים לי. עכשיו שים עוד שניים, ובקצה של הזין שלך.

מה קרה לך? זה כואב נורא.

אני יודעת, אני יודעת mon petite, אבל חשוב לי, חשוב לי שיכאב לך. בסדר, מתוק שלי? תן לי גם את הכאב הזה שלך לאוסף שלי...

אני שונא את זה שאת מאמצת את הדיבור של אליענה...

באמת? שונא? אוףף, זה נעים לי כל כך כשכואב לך. הנה, תצמיד גם את השלישי... וואו זה נורא כואב לך... תנשום עמוק ומהר, חמוד שלי... תראה איזה יופי, עכשיו גם כואב לך בגלל שלושת האטבים, אבל גם בגלל שאני מזכירה לך אותה...

את מזעזעת.

תמשיך, תמשיך, זה טוב לי שאתה מתרעם ככה. מדהים לא? למרות שאני דמות בדיונית, אני גורמת לך לכאב אמיתי לגמרי. גם בגוף וגם בנפש. מסקרן אותי, מה כואב לך יותר mon bebe, הכאב הפיסי או הנפשי?

שניהם. לא יודע. כרגע הפיסי.

אז בוא נאזן קצת, בסדר, מתוק? בוא נוסיף קורטוב של כאב נפשי. פשוט כי סימטריה חשובה לי... הנה, אתאר לך משהו שלא ראית.

אנא ממך...

אתה זוכר שז'אן פול שילם לך שתקנה מוצרים לארוחת ערב רומנטית שהוא הכין לאליענה בבקתה שלה?

זוכר

אז אני מתארת לך עכשיו את הרגע שהם שתו יין. זה היה יין לבן (אבל את זה אתה יודע כי אתה קנית אותו... חה חה חה). ז'אן פול מזג לכוסות. רגע, תן לי להיות קצת סופרת: רוח של ערב קיץ ציננה את החדר... ריח חציר, ומשהו מתקתק ... הם שילבו זרועות, כך שכשהם לגמו, הפנים שלהם היו ממש סמוכים.

תפסיקי בבקשה...

ואז, רגע לפני שהם שתו, הם הביטו הכי עמוק שאפשר זה לעיניים של זו...

די!

 ואז הם לגמו ותכף ומיד התנשקו.כי הם פשוט לא יכלו לעצור את עצמם...

די!!!

לשונו הייתה עמוק בפיה, מחפשת את טיפות היין שנותרו שם. כף ידה חיבקה את לחיו. עיניהם נעצמו. הם היו מאוהבים.

בבקשה, אני מתחנן, תפסיקי!

רגע, מתוק, רגע. זה היה רק תיאור מן החוץ. תן לי לעביר לך עוד יותר את המצב הפנימי, אני הרי סופרת: הנשיקה של ז'אן פול השכיחה מאליענה את הניסוי שהיא ערכה, את המתחים שלה עם אירן, ויותר מכל, את ספי. ספי על גופו המכוער, פניו המיוסרים, עלבונו וכאבו – ספי התאיין כמו בועת סבון שפקעה. סוף סוף היא הייתה עם נער אמיתי: שמח, תוסס, יפה. זרועותיו החסונות חיבקו אותה, ושפתיו שתו אותה עד תום... ספי נעלם, הייתה רק הנשיקה... היה רק ז'אן פול.

אני מפסיק לכתוב אותך! נשבע לך! אני לא יכול עוד!!!

רגע, רגע, mon bebe, תן לי עוד טיפה: אליענה הרגישה פתאום משיכה בריאה, נכונה. לא הגירוי שנבע מהשפלה של אחר, לא התשוקה שנבעה מאכזריותה, אלא סתם כמיהה לאינטימיות, למגע, לרצון להיות מעורסלת בתוך ז'אן פול. תשוקתה משכבר לספי הגעילה אותה. ממש כך. היה בתשוקה ההיא משהו חולה. ז'אן פול היה תשוקה בריאה. ז'אן פול היפה... היא שכחה מספי, והתמסרה לזה שידעה שהופך אותה לטובה יותר...

די!!!!

כי נכון שגירה אותה מאוד להתעלל בספי דרך אהבתה לז'אן פול. אבל הרגעים העוצמתיים ביותר עבורה, היו דווקא הרגעים הבריאים: הרגעים בהם ספי התפוגג, ונותר רק ז'אן פול... המגע שלו... החיבוק שלו... הליטוף שלו... הריח שלו. ברגעים הללו היא אהבה את ז'אן פול בכל מאודה.

 

ספי טרק בכוח את המחשב. אגלי זיעה הציפו את מצחו ועורפו. הוא בלע רוק ולחץ את אגרופיו אל תוך עיניו, נחוש לא לתת לבכי לפרוץ. למרות שהוא לא ראה את המלים שלה, הוא שמע את קולה בברור בתוך ראשו. קולה של המספרת. קולה של אליענה:

 

"אל תעצור את הדמעות, מתוק שלי. כבר, כבר תוכל לישון לילה רצוף נוסף... אבל תן לדמעות לצאת. תן לי אותו... תן לי גם את הכאב הזה שלך..."

לפני 5 שנים. 17 באוגוסט 2018 בשעה 13:11

בחוות הרכיבה (69)

 

 

 

ספי היסס טרם הקליד את המשפט הראשון אל חלונית השיחה במחשבו. הוא התכוון לאמץ את העצה שקיבל יום קודם לכן. עם זאת, הרעיון של לנהל שיחה ממוחשבת עם עצמך נראה לו אווילי. לזכות מי שהשיא לו את העצה עמדה הצלחתה של עצתו הקודמת. גם היא נשמעה מופרכת לספי בזמנה. העצה ההיא הייתה שבמקום להיאבק בתחושה שהוא נטול ממשות, שהוא יישות בדיונית, ספי ינסה דווקא להזדהות עם מצב זה. הוא הרי ממילא הרגיש לפעמים כאילו מישהו כותב אותו. "נהג כאילו זו אמת!" כתבו לו. "נסה לחוות את עצמך כאילו שאתה מתאר דמות בדיונית. זאת מתוך תקווה שבהמשך תוכל אולי להשפיע על הסיפור שלך."

 

   לפחות שבוע שספי חי באופן התמוה הזה. בעבודה ובבית לא הבחינו בהבדל. הוא משוחח עם אשתו, ומוסיף סיומות בראשו לדבריה ולדבריו—'אמר ספי', 'שאל ספי', 'תהה ספי'. בעבודה, הוא משתתף בישיבות ובמקביל ממציא תאור מילולי חיצוני לנעשה—'האווירה בחדר נעשתה מתוחה'. הוא גם החל לכתוב את זכרונותיו מאותו קיץ בחווה, כאילו שמדובר במישהו אחר, מעין 'ספי' שאינו הוא עצמו, אלא מישהו זר שהוא מתאר.

 

     להפתעתו, עד כמה שהתרגיל נשמע לו מאולץ וילדותי, מצב רוחו השתפר: הוא חש חיוני יותר, והשינה שלו השתפרה. כנראה שמשהו בניכור העצמי שהוא תירגל דרך מחשבה וכתיבה, הרחיק אותו מזהותו המיוסרת השגורה, ויצק בו מעט רוגע.

 

מעודד מהצלחתה של העצה הראשונה, הוא גמר אומר לנסות גם את השנייה. "דמיין שאתה כותב מכתב אל מי שכותב אותך. תבע ממנו סיפור שמח יותר. דרוש שינוי!" ספי תפס זאת כלא יותר מתרגיל משעשע. כשמצא שעה פנויה בצהריים בעודו במשרדו, פתח את מחשבו, חייך אל עצמו, והחל לכתוב.  

 

זו הייתה טעות...

 

"שלום לזה שכותב אותי..." ספי הקליד ושלח לעצמו את ההודעה. בין רגע היא הופיעה בחזרה מולו על המסך. הוא הביט לרגע בהודעה, חש בושה מהפכת קרביים על עצם נכונותו לעשות משהו כזה, וסגר בסלידה את מחשבו. 'אידיוט', סינן לעצמו.

 

כעבור רגע הוא נמלך בדעתו, ופתח מחדש את המחשב. הוא כתב הודעה למי שנתן לו את העצה, והודה לו בנימוס. הוא כתב שניסה את הרעיון, שהרגיש מגוחך, ושהוא אינו מתכוון להמשיך.

 

בערב הוא קיבל תשובה: "בסדר, במקום לכתוב לעצמך, שב וכתוב שיחה דמיונית, בה אתה רק כאילו מתכתב עם זה שכותב אותך. אתה לא צריך לשלוח הודעות ולחכות לתשובות. הרי אין מי שכותב אותך. זה טיפשי. לא תקבל תשובה."

 

אשתו של ספי יצאה, והיה לו ערב לעצמו. הוא שיחק נגד עצמו שח במחשב,  והפסיד פעמיים. הוא קם להכין לעצמו כוס תה. הוא חזר והושיב את עצמו מול מחשבו, מתכנן לנקום במחשב בניצחון. במקום זאת הוא החל לכתוב...

 

     הוא תאר קצת את החדר, אותו עצמו, ואת ההחלטה לנסות ולכתוב אל מי שכותב אותו. כתיבתו הייתה נטולת חיים ומשעממת. לקח לו יותר מדי זמן להגיע לשיחה עצמה. אבל כשהוא הגיע לשיחה—מעיין צ'אט מדומיין עם זה שכותב אותו—היא קיבלה חיים משל עצמה, והפכה ליותר ויותר מצמררת ככל שנקפו הדקות:

 

לזה שכותב אותי שלום,

לזו...

למי???

"לזו שכותבת אותי." לא "לזה"

לא הבנתי

מדוע אתה מניח שכותב אותך גבר?

כותבת אותי אישה?

בוודאי

למה "בוודאי"?

נראה לך שגבר יכול היה לכתוב אותך?

למה לא?

יודע משהו, נראה לך שגבר יכול היה לכתוב את אליענה?

עזבי את אליענה. אנחנו מדברים עלי. אליענה היא לא דמות בדיונית.

אה לא? תבין, אם אתה דמות בדיונית, גם היא דמות בדיונית, ואותה, שום גבר לא יכול היה לכתוב.

למה?

ככה!

'ככה' זה לא תשובה. וחוץ מזה, מה איתך? אם היא ואני בדיוניים, גם את בדיונית, לא?

לא, טמבל. אתם בדיוניים, אני כותבת אתכם. אני לא בדיונית.

טוב... אזרום עם זה...

 

 

ספי הביט משועשע במה שהוא כתב עד כה. השיחה הצחיקה אותו. זו ש'כותבת אותו', מסתבר, הייתה חדת-לשון ודעתנית. הוא הביט בצג המחשב.

 

 

שמחה שאתה זורם... רצית ממני משהו?

כן... כן אל תלכי.

אשאר לדבר איתך כל זמן שלא תשעמם אותי. אף פעם לא דיברתי עם דמות שיצרתי.

כן אהה... את מצחיקה.

באמת?? תודה, אני מסמיקה!

חה חה חה

אתה מנסה לפלרטט איתי?

לא, למה?

כי אם אתה כן, אז ראשית, אל תתכתב כמו מתבגר ('חה חה חה' זה לא לגילך), ושנית, זכור שזה לא ילך ביננו.

באמת? שברת את לבי. למה?

כי אתה דמות בדיונית! אהבל.

לא כותב חה חה חה, אבל תדעי לך שהצחקת אותי...

שמחה לשמוע. עכשיו, תגיד מה רצית ממני.

טוב... אגיד לך: אני רוצה שתרדי ממני.

מה? מה זאת אומרת?

אני רוצה שתרדי ממני. סבלתי מספיק!

סליחה, חמוד שלי, לא אתה קובע כמה תסבול ועד מתי.

אה כן? תקשיבי, זונה בת זונה: השפלת אותי כמו שלא השפילו אף אחד, גררת אותי בעפר, שתלת אותי באדמה, דחפת אותי מתחת ליסודות של בית. היכו אותי, שברו אותי, אנסו אותי, השתינו עלי, וייסרו אותי בכל דרך אפשרית.

רגע, חמוד

מה רגע?

לא "בכל דרך אפשרית", אל תגזים, יש עוד כמה דרכים...

אה כן? אני מבין שאני צריך להודות לך שחסכת ממני משהו.

חסכתי ממך כמה וכמה דברים.

תודה! תודה! סופרת חומלת ורבת חסד. (לא ראית, אבל ירדתי על הברכיים והשתחוויתי עכשיו למחשב...)

דווקא ראיתי

איך ראית?

אני כותבת אותך, מטומטם! אני רואה הכל.

 

 

ספי צחק, אבל פחות מקודם. היה משהו אפל בשיחה הזו...

 

 

אני באמת רבת חמלה, דרך אגב. חוץ מזה, לא רק סבלת. נכון? חווית אהבה שמעטים חווים, לא?

אל תתחילי גם את.. קודם אנדרה ועכשיו את... מנסים למכור לי שזו אהבה.

זו אהבה, ספי. אנדרה צדק.

לכי קיבינימט. וקחי את האידיוט ההוא איתך!

חה חה חה. אתה משעשע...

ועכשיו את זו שכותבת כמו מתבגרת...

 

....

 

את עדיין כאן?

כן. חשבתי שנרדמת.

מה את אומרת?

על מה?

על זה שתרדי ממני. תני לי מנוחה. או, את יודעת משהו, תני לי סוף טוב. תיקון. תגלי שהכל היה חלום רע. או סיפור. או שאליענה חיה איתי עד היום באושר. משהו כזה... את יכולה?

אני יכולה, אבל אני לא רוצה...

למה לא?

אתה לא תאהב את התשובה...

נסי אותי

כי נעים לי שאתה סובל.

נעים לך? נעים לך איך?

בכל מובן... בעיקר מיני. בכל פעם שאני מדרדרת אותך עוד טיפה, שאתה מאבד עוד משהו מצלם האנוש שלך, אני מתמלאת חדווה. אבל אחרי השמחה... אחרי השמחה מגיע גם גירוי חריף.

אני מבין...

אני מצטערת על הסבל שלך, באמת, אבל שתבין, מזמן לא הייתי מגורה כל כך. רק המחשבה עליך מתייסר למרגלות אליענה, האופן בו היא מנפנפת מול עיניך המאוהבות את אהבתה לז'אן פול, שוכבת איתו מעליך, נותנת לך קונדומים שלו, מתחבקת איתו כשעקב נעלה נוגע לא נוגע בפיך, צוחקת איתו בטלפון ומשקה אותך במשפך עם השתן שלה... אוףףף, רגע, חכה רגע, טוב?

לחכות למה? לאן את הולכת?

אני כבר חוזרת. תן לי שתי דקות.

 

...

 

חזרת?

 

הלו?

 

חזרת?

חזרתי!

שמח שלא שכחת אותי כאן.

לא שכחתי אותך... להפך :-)

שאני אבין... אוננת עכשיו?

 

למה את לא עונה? את מתביישת במשהו? אני הרי דמות בדיונית.

 

את מוכנה לענות לי? אוננת???

קצת...

זונה! אוננת על מה שאליענה עשתה לי???

טיפה. אל תכעס.

לא לכעוס? איך את רוצה שאני לא אכעס? מה שאת עושה מרתיח.

זה לא מרתיח. אם רציתי להרגיז אותך, הייתי עושה דברים אחרים...

כמו מה?

כמו זה:

 

ידו של ספי התרוממה, אחזה בספל התה הרותח שלו, ושפכה את התה על חלציו. ספי צווח מכאב, ניתר אל המקלחת, הוריד את מכנסיו, והתיז מים קרים על אבר מינו כדי למזער את הכוויה. לפתע הוא מצא את עצמו על הארץ, ראשו בתוך השרותים, אפו נוגע במים שבתחתיתם. כהרף עין הוא התרומם, חזר אל מחשבו, והביט אל הצג:

 

ראית?

כן...

אתה מבין מה אני מסוגלת לעולל לך?

כן. בבקשה תפסיקי.

אתה מבין שאני יכולה לעשות לך דברים הרבה יותר גרועים מאלה שאליענה עשתה? ושאין משטרה שתוכל לפנות אליה?

לא... לא בבקשה לא.

אוי אתה כל כך חמוד שאתה מתחנן... mon petite

מה אמרת? מה אמרת עכשיו???

בוא תראה לי. תתחנן. זחל קצת מולי. תתפלש על הארץ.

 

ספי מצא את עצמו על הרצפה, עומד על שמונה. הוא התחנן, הוא ביקש על חייו. הוא הבין שמי שנמצאת מצידו האחר של המחשב מסוגלת להכאיב לו באופנים שהוא אינו מסוגל לדמיין. הוא הכאיב לעצמו במתכוון מולה, נגח בפניו ברצפה, זעק שיעשה הכל, ניסה לשעשע אותה בכאבו.

לפתע במוחו צץ זיכרון חי כאילו שהוא כמעט רואה אותו: ז'אן פול ואליענה פוסעים מולו יד ביד לעת ערב בשביל המרכזי בחווה. הוא ראה אותם הולכים כמו בסרט, בגבם אליו, מתרחקים ממנו. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את אליענה באותו קיץ. שיר ילדים ליווה את התמונה הזו בראשו:

 

נורית אכלה התפוח

הפרח זרקה בחצר

והלכה לה לשחק

עם ילד אחר

 

אינני בוכה אף פעם,

גיבור אני, לא בכיין

אך למה זה אמא, למה

בוכות הדמעות בעצמן

 

 

משהו בזיכרון, או בשיר, או בשילוב, הציף את פניו של ספי בדמעות. כשחזר למחשב, הוא ראה את זה:

 

אתה חמוד! באמת, התחננת עכשיו בכל מאודך.

ניסיתי... כל מה שיכולתי. לא יודע איך

איך מה? איך מצאתי את הזיכרון הזה שלך? שהדחקת אותו לגמרי ופתאום עלה כך?

כן...

כי יצרתי אותך, טפשון. אני יודעת עליך הכל.

בבקשה תפסיקי

לא חמוד שלי, אני לא אפסיק. וגם אתה לא תפסיק.

לא אפסיק מה?

אתה לא תפסיק לספר להם. אתה תספר להם הכל.

אני מתחנן, אל תעשי לי את זה

אתה תספר על התמרוקייה, ואתה תספר על מכלאה 3...

אני לא

אתה כן. ועוד איך...

תניחי לי. בבקשה, תניחי לי.

אתה באמת מתוק. תבכה קצת. תתייפח. בדיוק. הן כל פעם מרטיטות אותי מחדש, היבבות האלה שלך.

אני לא בוכה!

אתה כן... אוף, אתה כל כך מרגש כשאתה מנסה להיות חזק מולי...

די!!!

חה חה חה... בוא, אתן לך פרס: תיכנס עכשיו למיטה, ואתן לך לישון עד שבע בבוקר. שנת לילה רציפה. מה אתה אומר?

מהפה שלך לאלוהים

אני אלוהים, חמור... עדיין לא הבנת זאת? לילה טוב. לך עכשיו לישון, mon cheri... לילה טוב.

 

ספי סגר את מחשבו. הוא נכנס למיטה. לראשונה מזה שלושים שנה, הוא נקוץ משעון מעורר. אשתו שכבה לצידו. הוא הביט בשעון. השעה הייתה שבע.

לפני 5 שנים. 14 באוגוסט 2018 בשעה 13:58

בחוות הרכיבה (68)

 

 

 

 

"כעת," אמרה אליענה ברוך, כאילו מפצירה בילד חולה לקחת כף נוספת של תרופה מרה, "אני מבקשת שתראה לאירן את הפריט באוסף שלך שאני יודעת עליו."

 

הנער תלה בה מבט שואל. היא הביטה בו מלמעלה, שרועה על בטנה על מיטתו. משהו הבריק בשפתה.

 

"אני לא מבינה," אמרה אירן בפליאה, "ידעת על האוסף הזה? הרי הופתעת בדיוק כמוני כשמצאנו אותו, לא?"

 

אליענה שתקה.

 

"אני טועה?" התעקשה אירן ונימת כעס התגנבה לקולה, "מה, העמדת פנים קודם?"

 

"לא העמדתי פנים, אירן." מבטה של אליענה לא מש מפניו של הנער.

 

"אז?"

 

"לא ידעתי על האוסף הזה. כן ידעתי על משהו אחר שביקשתי מספי לאסוף. עכשיו, כשאני רואה את האוסף שלו, אני בטוחה שגם הדבר ההוא נמצא כאן."

 

"לא הבנתי, אליענה: יש אוסף ... בתוך האוסף?" המחשבה שעשעה את אירן.

 

"כן, משהו כזה." אירן הפסיקה לגחך, מבחינה ברצינותם של השניים האחרים.

 

"איזה אוסף?" שאלתה של אירן הייתה מופנית לאליענה וגם אל הנער, "ספי? איזה אוסף?"

 

הנער שעדיין כרע מולן משך בכתפיו. הוא זחל אל מתחת למיטה, והוציא גרב התעמלות קרועה.

 

"לא ספי," אמרה אליענה במתיקות, "אני לא מתכוונת לגרב המשומשת שלי."

 

הנער ניסה שוב, ואחרי חיטוט מהיר, הוציא זוג גרביונים שחורים מחוררים.

 

"גם לא התכוונתי לזה, מתוק שלי," אמרה אליענה, "שובב שכמוך, את אלו בטח הוצאת מהפח שלי, נכון?"

 

מבטו של הנער הסגיר אשמה.

 

"לא נורא, אני סולחת לך." פניה הקרינו אהדה של ממש. "אני מבינה מדוע התקשית להתאפק ולנצור חפצים שנגעו בגופי." היא שקלה את המשך דבריה. "ספי, תביט בי." וכשהנער נשא אליה את פניו, היא אמרה: "אני מוחלת לך."

 

הנער השפיל את ראשו לארץ, ממתין לבאות. המילה 'מוחלת' הרטיטה בו משהו, כמו המילה 'לנצור'. הוא ידע מה עומד להגיע.

 

"כעת תוציא את מה שאני מבקשת."

 

"'כעת'", חשב הנער לעצמו, "היא אמרה 'כעת', היא לא אמרה 'עכשיו'".

 

"ספי?" אמרה לו חרישית.

 

"אתה בוכה?" שאלה בדאגה.

 

הנער החל לייבב למרגלותיה. "בבקשה..."

 

"'בבקשה' מה? אתה מבקש ... לא להראות את זה?" היא הנהנה אליו, מנצלת את יכולתה להפעילו כשהיא פונה אליו באופן ילדי.

 

הנער הנהן חזרה, קרוע עיניים.

 

"זה בגלל שאתה מתבייש?" היא הצמידה מעט את שפתיה כשאמרה 'מתבייש'.

 

היבבות של הנער הפכו להתייפחות.

 

"זה באמת מביש... אני יודעת... רגע... רגע mon petite, תבכה נכון." כשאמרה זאת, היא עברה משכיבה על המיטה לישיבה מולו, פושטת את כף רגלה היחפה כדי שדמעותיו ינשרו עליה.

 

על כל ייסוריו, הנער חש אדווה מתקתקה בתוך ההשפלה הזו. זמן רב כל כך הוא לא "בכה נכון" על כף רגלה היפה... מעליו הוא שמע את קולה מסביר לו בנעימות מדוע היא מבקשת ממנו קורבן נוסף, תשורה איומה עוד יותר מקודמותיה:

 

"אני יודעת... אני יודעת כמה זה כואב לך, ילדון מתוק שלי. אני יודעת שזה מייסר אותך, שתצטרך להראות את זה לאירן, ושהיא בהתחלה לא תבין, ואחר כך תצעק שזה מגעיל, ושאז אתה תראה את עצמך מנקודת מבטה ושזה יהיה לך קשה."

 

"מה זה?" שאלה אירן בלהט מהצד, "אני אחשוב שמה מגעיל?"

 

"אבל אם זה לא היה מכאיב לך כל כך," המשיכה אליענה, "זה גם לא היה נעים כל כך עבורי. אתה מבין זאת, נכון?"

 

הנער הנהן והמשיך לייבב מעל כף רגלה.

 

"אתה מוכן לתת לי גם את הכאב הזה שלך?"

 

הנער התייפח, קרוע בין הדחף לרצות אותה לבין שאריות כבודו העצמי.

 

"אתה עדיין אוהב אותי בכל מאודך?"

 

הוא הנהן.

 

"אז תעניק לי, בבקשה תעניק לי, גם את הכאב הזה שלך...לאוסף שלי..."

 

היא הביטה בסיפוק בגוף השבור שמולה. הוא הרים לרגע את עיניו, וראה את שיניה הצחורות כשחייכה אליו את החיוך השמח שלה, חיוך שהיה שמור לרגעים נדירים. בכבדות הוא פנה מטה, וזחל אל מתחת למיטה. כשיצא, חבק בזרועו מה שנראה היה כמו צנצנת עם סוכריות צבעוניות.

 

"מה זה?" שאלה אירן.

 

"אתה שומר אותם בצנצנת מיוחדת! איזה מתוק אתה." אמרה אליענה. "תפזר אותם על הכרית בשבילי."

 

הנער ציית, ויצר מערום על הכרית שהייתה מונחת על הרצפה. אירן פלטה צעקה.

 

"את לא נורמאלית, אליענה! הגזמת לגמרי!"

 

אליענה הפנתה אליה את פניה היפים והמשיכה לחייך.

 

"זה מגעיל!!!"

 

"ששש... אירן, די... אל תצעקי. זה לא כזה מגעיל... ספי, תנסה לסדר אותם על הכרית לפי הסדר... לפי סדר כרונולוגי."

 

הנער החל למלא את הוראתה.

 

"אני לא מאמינה!" אירן לא יכולה הייתה להישאר על המיטה כשהיא אמרה זאת. "איכס!!! אני פתאום נזכרת שלא הבנתי מה את זורקת לו מהחלון של הבקתה שלך... והוא קופץ אל זה כמו כלב לעצם... ואז, באותה פעם שגם הכנסת לו לכיס משהו... כשהוא היה עוד ברמפה... לא הבנתי מה זה היה..." אירן התחילה לפסוע מוטרדת מצד לצד בחדר, מביטה מטה בזוועה.

 

אליענה המשיכה להביט בה מבלי לנוע. ספי עסק בארגון הפריטים על הכרית.

 

"לא, ספי, זה לא יכול להיות שם. זה חייב להיות מאוחר יותר," תיקנה אותו אליענה. "הסוג הזה היה בחבילה של השבוע השני כבר."

 

הנער תיקן את הסדר על הכרית.

 

אירן הביטה בשניים בתדהמה ובתעוב:

 

"אני לא נשארת. את שומעת? אליענה תביטי אלי!"

 

אליענה דיברה אליה מבלי להתיק את מבטה מהנער:

 

"מה, את הולכת? כבר? את לא רוצה לשמוע איך הוא משתמש בהם, מה הוא עושה איתם?" היא צחקה, "האמת, גם לי אין מושג. זה לא מעניין אותך אירן?"

 

"את מופרעת!" קולה של אירן נסדק מזעם, מגועל, מתדהמה. "את שומעת? מו-פ-ר-עת! גם הוא מופרע. שניכם חייבים להפסיק עם זה." היא החלה להתרחק לכיוון הדלת, ופנתה אלינו שוב: "אני, בכל אופן, לא נשארת עוד. אני מהטרוף הזה מסתלקת עכשיו."

 

אירן נותרה להמתין לתגובה מצדם. משזו לא הגיעה, היא יצאה בטריקת הדלת.

 

השניים הביטו רגע לכיוון היציאה מהבקתה, ומיד שבו לעיסוקם.

 

"לא, לא מתוק שלי," תיקנה אותו שוב אליענה מצביעה למטה, "תביט, באחד הזה יש שלוש קשירות. אני זוכרת אותו. זה היה ביום ששי שעבר. האחד הזה חייב להיות לפני כל אלה."

 

הנער ציית לה מיד, מתקן בזהירות את מיקום הקונדום, ומניחו בקפדנות במקומו החדש בשורת הקונדומים הקשורים שהיו מלאים בזרעו של ז'אן פול...

לפני 5 שנים. 12 באוגוסט 2018 בשעה 14:15

בחוות הרכיבה (67)

 

 

 

 

אירן הסתובבה אל אליענה, והופתעה לראות שהיא דומעת.

 

"מה קרה לך? מה, מה שהוא עושה עם החולצה שלך כל כך מעציב אותך?"

 

"אני לא עצובה..." אמרה אליענה.

 

"אל תגידי לי שאת מאושרת."

 

"לא. לא בדיוק. זה פשוט מרגש אותי." היא משכה באפה. "יש משהו כל כך נוגע ללב בהתמסרות המוחלטת שלו..."

 

אירן לא השיבה לה. היא התבוננה בספי ששכב קפוא על הארץ, פניו עדיין ספונים בתוך הכרית עליה הייתה מתוחה גופיית ההתעמלות של אליענה, גופייה שאיתה תינה אהבים לפני רגעים מספר מולן. מבטו היה מזוגג. כאילו שהוא עצמו הפך לבובת סמרטוטים ששרועה על הארץ מול הבנות. הן המשיכו לדבר עליו כאילו שהוא לא קיים.

 

"את לא חושבת, אירן?" שאלה אליענה, מפתיעה את אירן בכך שהיא פתאום זקוקה לאישור חיצוני כדי להצדיק את תגובתה.

 

"כן," השיבה האחרונה אחרי היסוס מסוים. "אני לא מדמיינת שמישהו יאהב אותי כך. זה באמת נוגע ללב. זה גם עלוב. עלוב ונוגע ללב באותו זמן."

 

"ספי?" אליענה פנתה ברוך אל שבר האדם שהיה שרוע למרגלותיה. הוא לא הגיב לקולה. "ספי, תוכל בבקשה להראות לי עוד פריט מהאוסף שלך?"

 

גופת הנער המשיכה לא לנוע.

 

"אני יודעת שזה מכאיב לך להראות לי את האוסף הזה שלך, ועוד מול אירן. אבל אני... אני מאוד רוצה לראות את האוסף... וחוץ מזה... חוץ מזה שהכאבים האלה שלך הם כאבים חדשים עבורי."

 

הוא הביט בה לא מבין.

 

"אתה לא מבין? אתה אספן, אתה אמור להבין: אתה," היא השפילה מבטה, "אוסף את הדברים שזרקתי, נכון? אני," חזרה להביט בו, "אוספת את הכאבים שלך... עכשיו אתה מבין?"

 

הוא החזיר אליה מבט עמום. עיניו נעצמו באיטיות.

 

"אתה יודע משהו, ספי, אולי... אולי אתה עושה החלפות?"

 

"תראי, אליענה, הוא פקח את העיניים. הוא מביט בך."

 

"החלפות. אתה יודע מה זה החלפות?" היא שאלה זאת בהתלהבות של ילדה, "כשאוספים משהו, ונותנים פריט אחד תמורת פריטים אחרים. אתה מכיר את זה ספי?"

 

"מה את רוצה לתת לו אליענה?"

 

"ששש... אירן. די. אני יודעת מה אני עושה – ספי? תביט אלי... ראש למעלה... יופי חמוד שלי... תראה, אני אתן לך ... נגיד את התחתונים שעכשיו לבשתי. בסדר? בטח אין לך משהו כזה, נכון מתוק שלי?" היא הנהנה אליו, כמו מנחה אותו להסכים איתה, והנער זקף את ראשו והנהן. אליענה זינקה ממקומה וכעבור רגע שבה לשכב על המיטה מעליו, כשהתחתונים הכחולים שהשילה מעצמה לפני מספר דקות בידה, משתלשלות מידה כמו אשכול ענבים. היא הניחה אותם בזהירות על הכרית מול פני הנער, פרסה אותם בקפידה, ובאצבעה הדריכה את מבטו המשתאה למעין סיור בקיפולים הנסתרים של תחתוניה:

 

"תביט. תביט פה. Mon bebe," אמרה כשהיא מתקרבת אליו, ומאפשרת לו להריח את הבל פיה. הוא עצם את עיניו כשהוא נשם אותה. היא הצביעה על חלקם הקדמי של התחתונים. "אתה רואה שכאן קצת הזעתי. אפילו יש לחלוחית קטנה באמצע, כי הייתי בשרותים אחרי הרכיבה. אתה רוצה להריח, מתוק? אתה רוצה לספר לי אם זו זיעה או משהו אחר?"

 

הנער התפתה וקרב את אפו אל התחתונים. להפתעתו, הם נעלמו! הוא הביט מסביבו כמו כלבלב מבולבל שהעלימו מתחתיו צעצוע. הוא גילה שאליענה משכה את תחתוניה אליה. בחיוך קנטרני היא אמרה לו:

 

"לא. לא. לא. מתוק שלי. תוכל לעשות זאת רק אם תסכים להחלפה. בסדר?"

 

הנער שתק.

 

התחתונים חזרו אל הכרית, והפעם האצבע חשפה נקודה אחרת: "תביט פה..." היא כמעט לחשה כשהיא הדריכה את מבטו שהיה צמוד לאצבעה, "אתה רואה את המקום המדויק בו ישבתי. לא? מה אתה חושב שתריח אם תצמיד את זה אליך?"

 

אירן גיחכה. הנער הביט למעלה, וראה את אליענה משתיקה אותה במבט מצמית.

 

"רוצה? רוצה לעשות החלפות?"

 

הנער הנהן בהתלהבות.

 

"אני אתן לך את התחתונים האלו, ואתה תראה לי עוד שני פריטים מהאוסף שלך. טוב, חמודון?"

 

הנער הנהן אליה. מבטו הקרוע לרווחה הזכיר פעוט.

 

"הנה... זה שלך!" היא אמרה, והניחה לצידו את תחתוניה בעליצות. "עכשיו תורך."

 

הנער התבונן מרוצה בתחתונים, ונשא עיניו אליה.

 

"תוכל... תוכל למשל להראות לי משהו ... נדיר?"

 

הוא הביט בה במבט שואל. היה משהו מתוק באופן בו היא אמרה 'נדיר': היא הנמיכה את קולה, כאילו אוצלת משמעות מיוחדת למילה.

 

"מה הפריט הכי נדיר באוסף שלך?" עיניה תשאלו אותו.

 

הנער חשב מעט. הוא זחל מתחת למיטה הסיט משהו הצידה, והוציא שקית ובתוכה בקבוק זכוכית.

 

"מה זה?" שאלה אליענה.

 

"זה... זה בקבוק מיץ..." לחש ספי. "את... את שתית ממנו פעם כשבאת לכאן."

 

אליענה כיווצה את גביניה, וניסתה להיזכר.

 

"ושכחתי אותו כאן?"

 

הנער הנהן.

 

"ומה אתה עושה איתו?"

 

ספי הביט בה והסמיק. לאחר היסוס קל, הוא הרים את הבקבוק, סובב את הפקק, וחשף את הברגת הזכוכית אותה עטפו שפתיה כשהיא שתתה אז מהבקבוק. הוא עצר וחישב משהו. לאחר מכן עצם את עיניו, וקירב את קצה לשונו לנקודה שהוא אמד בהברגה. כמו זיקית, לשונו נגעה כהרף עין בנקודה על הבקבוק, ואז הוא החזיר אותה אל פיו.

 

"מה הוא עושה?" שאלה אירן, "אליענה, שיסביר לך מה הוא עושה."

 

"את לא רואה, אירן?" אליענה לא הורידה את עיניה מעיניו: "במקום ללקק בפעם אחת את כל המקומות בהן נגעו השפתיים שלי, הוא חילק את העונג הזה להמון רגעים... מנות כאלה... כך הוא יכול בכל פעם לגעת במקום אחר..." היא חייכה אל הנער בשמחה, "אני צודקת mon petite?"

 

הנער חייך אליה והנהן באישור.

 

"מקסים..." אמרה אליענה בהתפעמות.

 

השניים הביטו זה בזו.

 

"אז ... כל כמה ימים אתה יכול לגעת ככה בבקבוק כדי שהוא יספיק לך?" שאלה.

 

"כל שלושה." השיב.

 

"ואז זה יספיק לך עד... עד סוף חופשת הקיץ?" ניחשה בחיוך.

 

הנער הנהן.

 

השתררה שתיקה.

 

"אבל מדוע זה נדיר?" תבעה אירן לדעת.

 

"אוף אירן... את לא מבינה שום דבר מעצמך?" אליענה המשיכה להביט בספי תוך כדי הנזיפה הזו באירן, "בכל פעם שהוא מצמיד את לשונו, הוא בעצם מוחק חלק אחר בהברגה. נכון ספי?" ספי הנהן. "זה כמו משאב יקר שלו, שאסור לו לבזבז... כמו ... כמו ... תחשבי למשל על מישהו צמא על סירה בלב ים, שמחלק את המים שעוד נותרו לו למספר הפעמים הרב ביותר... את מבינה? מה המשאב הכי נדיר שיש לו?"

 

"המים" מלמלה אירן.

לפני 5 שנים. 10 באוגוסט 2018 בשעה 14:21

בחוות הרכיבה (66)

 

 

 

 

הנערות תבעו מספי לחשוף את האוסף שלו לאלתר. הן נשכבו על מיטתו עם פניהן כלפי מטה, לחייהן מעורסלות בכפות ידיהן.

 

"ספי, אתה אדום כמו סלק," התגרתה בו אליענה, "מה כבר יכול להיות לך שם?"

 

ספי לא השיב. למרות שהוא היה מכווץ בשל הכריעה בה היה נתון, הוא ניסה להחביא את פניו אפילו עוד יותר.

 

"נו? תראה לנו משהו כבר!" תבעה אירן. "אליענה... " אמרה כמו זאטוטה שמבקש משהו מאימא, "תגידי לו להוציא את האוסף." אירן ניסתה לשמור על נימה רצינית, אבל קולה הסגיר את הצחוק שמבקש לבקוע.

 

"ספי? אתה מוכן להראות לנו משהו? אפילו פריט אחד מהאוסף שלך?" אליענה הפצירה בנימה מתחשבת, מדגישה את המלים 'פריט' ו'אוסף'. היה משהו מהלך קסם עבור ספי בהעמדת הפנים שלה, כאילו שהיא בכנות מבקשת את רשותו.

 

על גחונו, זחל ספי אל מתחת למיטה, ולקול מצהלות עידוד של הבנות, הוא שלף גופית ספורט לבנה.

 

"היי," קראה אליענה, "זו גופייה שלי! מה פתאום היא אצלך?"

 

"היא ... היא נקרעה לך ברכיבת הבוקר לפני כמה שבועות..." גמגם ספי. "הנה הקרע!" הוא הצביע על הגופייה כדי להוכיח את טענתו. "כששלחת אותי לכבס לך את הבגדים באותו שבוע, אמרת לי לזרוק אותה." הוא השפיל את מבטו.

 

אליענה הביטה בגופייה ואחר כך בספי.

 

הביטה בו המון זמן.

 

"ושמרת אותה? כאן?"

 

ספי לא השיב. הוא שוב ניסה למזער את עצמו על השטיח שמולה.

 

"מדוע שמרת אותה? מה עשית איתה?" אירן התקשתה לדמיין את מרחבי טרוף אהבתו של הנער שכרע כך ממולן.

 

"ששש....שקט אירן." היסתה אותה אליענה, "אל תצעקי עליו."

 

היא המתינה, בוררת את מילותיה.

 

"ספי... ספי תביט אלי..."

 

ספי התבונן מעלה. עיניו היו מוצפות דמעות.

 

"אל תהיה עצוב, pauvre bebe, אל תתבייש. בסדר?" היא דיברה לאט. "זה מאוד מתוק מצידך. זה גם מאוד מרגש עבורי לדעת שכך עשית. אני לא כועסת ששמרת כאן חולצה מלוכלכת שלי. בסדר mon petite?"

 

ספי הביט בה והנהן.

 

"אבל תגיד לי... רק שמרת אותה, נכון?"

 

"ספי?"

 

מצחו קרס כאילו מעצמו אל השטיח, כמו בלון שמרוקנים אותו מאוויר. הוא לא היה מסוגל להשיב לה. פיו סרב לבטא את המלים.

 

"עשית איתה משהו?"

 

"ספי, תסתכל אלי..."

 

"תביט בי מתוק שלי..."

 

בקושי רב הצליח ספי להרים את פניו מהארץ, ולהביט אליה. המלים 'מתוק שלי' יצקו מעט כוח בגופו הרפה. אליענה חייכה אליו חיוך אוהב. חיוך מוקיר.

 

"אתה רוצה לשמח אותי?" היא שאלה והנהנה את התשובה לה היא מצפה. ספי הנהן אליה בחזרה, כמו פעוט מהופנט.

 

"יופי מתוק שלי. אז אם אתה באמת רוצה לשמח אותי, תראה לי, בבקשה, טוב? תראה לי מה עשית עם הגופייה שלי."

 

ספי לא זז.

 

"אני יודעת שזה קשה לך, אהוב שלי. אבל זה חשוב לי."

 

ספי שמע זמזום. פתאום הוא לא ידע היכן הוא.

 

"עשה זאת עבורי, מתוק שלי, למרות שזה מכאיב לך..."

 

ספי הידק את לסתותיו.

 

"תן לי גם את זה, ספי." לחשה אליו, "תן לי גם את הכאב הזה שלך..." הוא ניסה לפענח את הבעתה. "נתת לי כל כך הרבה כאבים, מתוק שלי, אבל את הכאב המסוים הזה... את הכאב הזה עדיין לא נתת לי. בבקשה... תן לי גם אותו..."

 

מכושף ממילותיה של פיית השאול היפהפייה, ספי קיבל החלטה. הוא נשם נשימה עמוקה, התרומם, ומשך אליו את הכרית שלו מראש מיטתו. בשתי תנועות מיומנות, הוא "הלביש" את הכרית בגופייתה של אליענה.

 

הנערות לא זעו.

 

ספי השכיב את הכרית מתחתיו על השטיח. הוא טמן את ראשו בה. הוא רחרח כל טפח מהבד, מתעכב במיוחד על אזור בתי השחי, שם קיווה לשאוף קמצוצי ריח שעדיין נותרו מגופה של אליענה מאותו בוקר. תנועותיו היו שגרתיות. לערוך את הטקס מולן—מולה—גרם לו לרצות למות. אבל משהו בגופייה שאב אותו אליו. לרגע ארוך הבנות נעלמו. ספי נותר עם חולצתה של אליענה, החולצה שאיתה תינה אהבים פעמים רבות. הוא עבר מרחרוח לנשיקות קטנות בכל חלק בחולצה. הוא אפילו קיפל מעלה את הגופייה על מנת להגיע לחלקה הפנימי. 'אני אוהב אותך,' הוא לחש לה.

 

איברו התקשה, ואז הוא נזכר היכן הוא. ספי עצר. הוא הרגיע את נשימתו. הוא הביט מעלה. פיה של אירן היה פעור. פניה של אליענה היו קפואות, פרט לדמעה ענקית שעשתה את דרכה במורד לחייה.  

לפני 5 שנים. 8 באוגוסט 2018 בשעה 16:52

בחוות הרכיבה (65)

 

 

 

 

תיבת פנדורה נפרצה במוחו של ספי. כמו בועה מצחינה בבור ספיגה, בכל יום בעבעה אל פני השטח של תודעתו זוועה אחרת מאותו קיץ ארור בחווה. הוא תמיד חש קורטוב בוז לאנשים שמכחישים אמיתות קשות. תמיד חשב שאדם חייב להביט אל המציאות בעיניים, גם אם היא מאיימת. הוא ממש לא סבר שהוא הדחיק חוויות הקשורות באליענה. הוא הרי זכר את העץ, את קפיצות הסוס מעליו, את הרמפה, את 'חי', את מה שארע במכלאה 3... הוא לא חשב שהיו גם התרחשויות אחרות, שנמוגו מזיכרונו. אז איך זה שעשרות שנים אחרי אותו קיץ, כמו מוקשים עזובים בשדה נטוש, בכל יום שעובר מתרחשת התפוצצות שמטלטלת את עולמו?

 

מישהו שאל אותו משהו, ופתאום הוא נזכר באוסף... מדוע, לכל הרוחות, הוא נזכר פתאום באוסף? מה היה חסר לו ברצף העינויים וההשפלות שעבר בלי זיכרון מאוס זה? אם רוצים להקשות, מדוע הוא שכח דווקא מהאוסף? (את השאלה האחרונה הזו, הוא שמע בדמיונו כאילו אנדרה שאל אותה...).

 

הנערות חשפו את האוסף שלו באחר צהריים אחד. זה קרה בעת שז'אן פול יצא לעיירה הסמוכה למספר סידורים. אליענה ניצלה את השעות הפנויות כדי להיפגש עם אירן בבקתה של ספי. אירן כבר המתינה לאליענה יחד עם ספי, וזו התפרצה לבקתה, הסירה את גופייתה האדומה וחלצה בבעיטה את נעלי ההתעמלות שלה. היא לא רצתה לבזבז אף דקה:

 

"קדימה, קדימה, מנוולת. מה את בוהה בי ככה?" אמרה אליענה וקילפה מעצמה את מכנסוני הג'ינס הקצרצרים, "אין זמן. התגעגעתי אליך. תתפשטי מיד." אירן צחקה, מוחמאת מתשוקתה של אליענה, והחלה להסיר באיטיות מרגיזה את חולצתה.

 

"רגע, אני לא מוצאת את הכפתור..." הקניטה את אליענה...

 

"נשבעת לך, אירן, אני קורעת לך את החולצה תכף. ואתה..." פנתה אליענה לספי ונקשה פעמיים באצבעותיה. ספי ירד מיד לכריעה על שמונה מול מיטתו, מאזין לאליענה מתנפלת על אירן. "רגע, רגע," צהלה האחרונה... "מה קרה לך אליענה? חשבתי שתהיי לגמרי סחוטה מז'אן פול..."

 

"טעית!" שמע ספי מעליו – ומילה זו הייתה פתיח לרצף נהמות, ליקוקים ומציצות בלהט שספי לא שמע אצל אליענה קודם לכן. גם אירן פסקה מלהתבדח, והחלה להתמסר לנחישותה של אליענה לענגה. החדווה שלהן הייתה ללא מעצורים. זר שהיה רואה אותן, לא היה חושב לרגע שלפני שבועות ספורים אירן עדיין הייתה בתולה. היא קיבלה עונג מבלי להיות בהולה להחזיר. היא גם העניקה הנאה מבלי להמתין לגמול. אצל אליענה ההנאה הייתה תמיד משולבת עם מבטים לכיוונו של ספי. הכמיהה שלו, הקנאה שלו, היגון הרגשי שהיא מעוררת בכל ליטוף ונשיקה למישהי אחרת, היו חומרי הבערה בתנור הנאתה.

 

ספי השתחווה למיטה עליה כל זה התרחש. הוא היה שאוב לחלוטין לסיפוק שהנערות העניקו ושאבו זו מזו. היללות והגניחות מעליו עוררו אותו אמנם. אבל הייתה זו סמיכותה של אליענה אליו שהרטיטה את ליבו יותר מכל. נראה היה שנצח נצחים עבר מהפעם האחרונה שאליענה הייתה בקרבתו ללא נוכחותו המאוסה של ז'אן פול. הלהט שלה שימח אותו, למרות שלא הופנה אליו אלא אל אירן. משונה לומר, אבל כורע כך מול הנערה ששברה את ליבו ודרכה על הרסיסים, ספי חש אושר...   

 

וכשגופן של הנערות קיבל את שלו, וכשהשתיים שכבו על גבן, מתנשפות מעונג וממאמץ, הן פנו אל ספי.

 

"ספי?... ספ ספ ספי?" הוא שמע את קולה של אליענה מתנגן מעליו, מזמן אותו אליה. ספי הרים את מבטו. הוא פגש את חיוכה, הביט בלחייה הסמוקות, בעיניה שבאור החדר קיבלו גון תכול-ירוק ומוסגרו על ידי עורה החום, שהבהיק מאגלי זיעה. היא שכבה על צידה, מביטה בו. הנערה הרעה ביותר בעולם. הנערה היפה ביותר בעולם. הנערה, שלטוב ולרע, חייו אזוקים בשלה ורווחתו תלויה בגחמותיה. עיניה ננעצו בו, והוא חדל להרגיש את ברכיו על הרצפה. הוא חשב שהוא עף באוויר, נישא בכוח מבטה.

 

"את חושבת שהוא התגעגע אליך?" פניה הבוהקים של אירן התרוממו מעל צידה של אליענה, והביטו גם הן בספי. על כל יופייה של אירן, עבור ספי היא רק הייתה מסגרת נאה לפלא שנח אל מולו ועמד להתעלל בו שוב, בפעם המי יודע כמה.   

 

"בטוח שלא" קבעה אליענה בחיוך. "נכון שלא התגעגעת אלי, ספי? בטח שכחת ממני. אתה בטח קצת מאוהב באירן עכשיו. לא?"

 

ספי לא השיב. אסור היה לו לענות. הוא הצמיד את מצחו לרצפת העץ. 

 

"דבר!" פקדה אליענה.

 

"לא שכחתי ממך. לא הפסקתי להתגעגע אליך." אמר. זה היה נכון.

 

"אתה עדיין אוהב אותי בכל מאודך?"

 

"אני אוהב אותך יותר מאי פעם."

 

"למרות הכל?"

 

"למרות הכל... איתך..."

 

"איתי מה?" כף ידה ערסלה את לחייה, מותחת את עור פניה. בכל פעם שחשב שזהו, שראה אותה בשיא יופייה, נתקל ספי באליענה עוצרת נשימה עוד יותר. היא גם קראה מחשבה זו שלו, ידעה שהוא מתקשה להכיל את תגובתו אליה ברגע הזה.

 

"איתך לא חסר לי מאומה." קולו של ספי נסדק כשהוא אמר זאת.

 

"אהבת אותי... גם אתמול, מתחת למיטה?" הוא לא חשב שהיא צריכה הייתה לשאול זאת. הוא לא חשב שזו שאלה שמותר לשאול.

 

"כן. גם אז." זה היה נכון. איכשהו. באופן עקום. הוא אהב אותה אפילו אז, כשהתענגה עם אחר מעליו. אפילו אז: כששמע את מלמולי אהבתה, את אנחותיו, את הצחוק המשותף שלהם אחרי... הוא חש שהצחוק הכאיב לו יותר מקולות התשוקה.

 

אירן לא הבינה.

 

"מה פרוש, 'מתחת למיטה'? מה עשית לו, מכשפה?"

 

"שום דבר מיוחד..." אליענה נהנתה למתוח אותה, "הצלחתי להגניב אותו לחדר, ולהוציא אותו כשז'אן פול התקלח, ושהוא ישכב מתחת למיטה שלנו בזמן ש..."

 

אירן סכרה את פיה בהשתאות: "את איומה! איזו מרשעת שאת!!"

 

אירן הביטה בספי בשמץ של חמלה. אפילו עבורה מה ששמעה היה מוגזם. אליענה הביטה בספי ללא חמלה כלל.

 

"זה פשוט העצים לי את העונג פי עשר" מלמלה אליענה במבט מצועף. "תודה לך mon petite". היא לא שיקרה: הוא ידע, הוא חווה את האופן בו ייסורי הקנאה שלו מגבירים את הנאתה של המפלצת היפה ביותר בעולם.

 

"יש בכלל מקום מתחת למיטות האלה לשכב מתחתן?" אירן שאלה, ושלשלה את עצמה כדי לבדוק את המרווח מתחת למיטתו של ספי. "כן, זה מספיק מרווח." קבעה. "בטח עבור מישהו ששכב שבוע מתחת לרמפה."

 

אבל אז אירן ראתה את זה...

 

"רגע, מה יש לך שם?"

 

ספי השפיל את מבטו. סודו הכמוס התגלה.

 

"ספי?" שאלה אירן כמו חוקרת, "מה אתה מסתיר מתחת למיטה?"

 

אליענה הסתקרנה, והתכופפה להביט גם כן:

 

"מה יש לך שם, ספי?" היא שאלה.

 

"או... אוסף" גמגמתי.   

 

"אוסף?" שאלו שתיהן במקהלה.

לפני 5 שנים. 6 באוגוסט 2018 בשעה 5:39

בחוות הרכיבה (64)

 

 

 

 

 

ספי חש שלווה כשיצא באותו בוקר לעבודתו. העיתון נראה לא קודר כבדרך כלל. הקפה השחור היה ריחני יותר. מזג האוויר היה פחות לח ודביק. אשתו חייכה אליו. החתולים גרגרו. צליל טריקת דלת המכונית היה כבד ונעים. הנהיגה עצמה הייתה חלקה ועוצמתית, המכונית הגיבה להחלפת ההילוכים שלו (ספי האמין במכוניות עם הילוכים) כמו סוס מתואם עם רוכבו...

    היה זה עבור ספי היום השלישי בו הוא מיישם עצה שמישהו שלח אליו דרך הודעה אלקטרונית, עצה שכשקרא אותה לראשונה חשב שהיא בדיחה תפלה, אבל בצר לו החליט לאמצה.

 

     'אם אקבל את עצתך,' כתב ספי תשובה, 'פרוש הדבר שאפסיק לחיות, לא? הרי אני מרגיש כמו רוח רפאים. מה שאתה מציע, בעצם, הוא שאהפוך זאת לאידאולוגיה.'

 

התשובה הגיע כמעט מיד:

 

    'אבל אתה עצמך כתבת, ספי, שאתה ממילא צל מהלך. עצתי לך היא שפשוט תחדל להיאבק בזה. אתה מספר שאתה מרגיש שאתה חי כמו דמות בדיונית, שאתה שומע תוספות בראשך, נכון? כאילו שאתה נכתב על ידי מישהו אחר. אז במקום לייסר את עצמך על כך שאתה מתבונן בעצמך מן הצד, שאתה מוסיף 'אמר ספי' או 'שאל ספי' בשיחות רגילות, פשוט ... תתחיל לחיות כך: תחווה את החיים שלך באמת בגוף שלישי.'

 

ספי שלח הודעת תודה מנומסת, והמשיך לבהות בעיפרון מכורסם שהיה על שולחנו. על צג המחשב הבהבה תוספת:

 

     'אם תתחיל לחיות את החיים שלך כמו בדיה, בשלב מסוים תהיה אתה זה שכותב אותם. מי יודע, אולי יום אחד תוכל אתה לקבוע מה יתרחש בסיפור?'

 

ספי שוב הודה לכותב. העצה נשמעה לו הזויה – אמצעי בדוק דרכו הוא יהיה מנוכר מחייו עוד יותר. הוא כבר איבד את האמון בכך שמישהו מסוגל לעזור לו באמת. הכישלון של הטיפול שלו, התחושה שהמטפל שלו בגד בו, אובדן התקווה שמשהו בתקיעות הארורה שלו ישתנה – כל אלה חברו יחד למעיין ענן סמיך שפעפע אל תוך ראשו. ספי הרגיש שהוא עבר לחיות באופן קבוע בתוך ערפל, לעתים אף חשד שהוא הוא הערפל...

 

אבל משום מה, כשספי התעורר למחרת הערב בו קיבל את העצה, הוא החליט שלא להיאבק בדחף לראות את עצמו מן הצד (כדאי להבהיר ש'התעורר' אינה המילה המדויקת כאן: בין שתיים לארבע לפנות בוקר, ספי ניקר במיטתו ,ואת זה הוא כינה 'שינה', עד חמש הוא שכב ער במיטתו, ורק אז הוא יצא ממיטתו ו'התעורר' רשמית). במקום להכין לעצמו קפה, הוא שמע בראשו תיאור מילולי שליווה את פעולותיו: 'ספי העמיד מים בקומקום, שלף כפית מהמגירה, ערם בכוס כפית וחצי של קפה שחור וכדור סוכרזית, והמתין למים שירתחו.' בהתחלה הצחיק אותו לחוות כך את הבוקר שלו, כאילו ממבט מן הצד. אחר כך התרגל. היה משהו מרגיע במחשבה שמישהו כותב אותך...

 

'הרי בעצם, גם אליענה כתבה אותי: היא הרי כבר יצרה אותי מחדש כמו סופרת.' חשב. 'היא בנתה את מצבי הפנימי מהתחלה, הרכיבה מחדש את מניעי הפעולה שלי, שתלה בי תוכנה שקובעת ממה אהנה וממה לא... מה ההבדל? אני הרי בובה על חוט... מגיל שש עשרה ועד היום אני בובה על חוט שמופעלת על ידי קצות אצבעותיה של נערה בת תשע עשרה שכבר מזמן נמצאת במקום אחר.'

 

ספי החל לבחון את האפשרויות העומדות לרשותו. ישנן צורות שונות לתאר מצב פנימי. הוא מסוגל, למשל, להפוך את עצמו למעניין יותר ממה שהוא באמת. הוא גם יכול להגיד שהוא מרגיש שטוב לו, ולהמתין כדי לבדוק אם כך אכן יתרחש... 'זה יהיה מוזר, ניסויי החיים הזה,' חשב, 'אבל אולי הוא יוביל למקום טוב יותר...'.

 

הוא היה חד כתער בשתי פגישות העבודה שהוא קיים במשרדו. הוא שאל את השאלות הנכונות, ירד לפרטים, צפה בעיות, הציע דרכים למנוע אותן, ופיזר את הפגישות כשהן איבדו מיקוד. הקול המספר שנשמע ללא הרף בתוך ראשו ולוויין את פגישותיו, עורר בו רוגע. נותרו לו שעתיים לשרוף עד הפגישה הבאה שלו, בדיוק פרק הזמן שמספיק לאימון תכליתי בחדר הכושר שהיה קרוב למשרדו: 'עשרים דקות להגיע ולהתלבש, חמש דקות חימום, שלושים דקות ריצה, עשר דקות מתיחות, עשרים דקות מקלחת, חמש עשרה דקות לסלט ולקפה, עשרים דקות לחזור לכאן.' ספי חשב, חישב, וקיבל החלטה. הוא יצא ממשרדו, מנסה להכפיף את עצמו ללוח הזמנים המדוד שקצב לעצמו.

 

ריצה הייתה הספורט היחיד שספי התמיד בו. נעלם ממנו כיצד נוצר הקשר בינו לבין ריצה. הנאה לא הייתה חלק מההסבר. בזאת הוא היה משוכנע. הוא לא סבל לרוץ. האנדורפינים שאצנים אחרים דיברו עליהם, האנדורפינים שאמורים היו להשתחרר בגופו וליצור תחושה אופורית—לפחות האנדורפינים שדרו בגופו—כנראה לא שמעו שזה מה שהם אמורים לעשות. הוא לא נהנה מהקושי בריצה, מההתחממות של הגוף, מהחזרתיות של הנשימה ושל תנועת שריריו. בנוסף, ספי לא הצליח לפוגג את הסמליות המעוותת של ריצה בחדר כושר—אתה רץ אבל נותר במקום—סמליות שגרמה לו להרגיש מטופש, כאילו שהוא נפל בשבי של הונאה תרבותית רווחת.

 

     עשר דקות אל תוך הריצה, תמונת-זיכרון החלה להתייצב במוחו של ספי. התמונה לא הייתה ברורה, אבל ספי ידע שהוא גם לא מעוניין שהתמונה המסוימת הזו תהפוך צלולה. ההעדפה הקבועה שלו למכשיר ריצה בעל מסך טלוויזיה מקולקל הייתה הפעם בעוכריו. המוסיקה שהוא שמע דרך האוזניות לא הצליחה להסיט את מחשבותיו, למנוע מהתמונה לרצד ולהופיע. משהו בריצה על המסוע, משהו בריצה נטולת הפשר, החזיר את ספי לריצה אחרת, בעצם אל הפעם הראשונה בה הוא רץ למרחקים...

 

    ספי החליט לאפשר לתמונה לצוף, לא להילחם בה, אלא פשוט לספר לעצמו מה הוא רואה בה:

 

'מגרש אימונים. עשבים. שיחים. מספר מתקני התעמלות. שערי כדור-רגל. סביב המגרש מתעקל מסלול ריצה. רוח של אחר הצהריים. אני במגרש הספורט של החווה.' זיהה ספי. 'אני רץ במעגלים באליפסה. אני לא רגיל לרוץ. מישהי—אירן—מודדת את מהירות ההקפות שלי. אני מרגיש רע. יש לי בחילה. אירן צוחקת. אני לא עומד בזמנים. אני מקבל הנחיות להמשיך לעוד הקפה ולעוד הקפה.'

 

ספי לא מבין מה היה שם, באותו מגרש. מדוע הוא בעצם רץ כך. הוא שכח. או לא זכר (זה אותו דבר?). הוא ממשיך לרוץ על המסוע. התמונה מתפוגגת. הוא חוזר לשמוע את המוסיקה דרך האוזניות...

 

    פתאום התמונה חוזרת, אבל הפעם הוא גם מבחין בעוד משהו: כשהוא רץ כך באליפסה, וכשהוא מביט אל מרכז המגרש, הוא רואה שם זוג במין פיקניק רומנטי. הוא בחולצה מעט פתוחה. היא בשמלה פרחונית בהירה, שמבליטה את גון עורה החום. בכל הקפה שלו, הוא מצליח לראות אותם עושים משהו אחר: פעם הם לוגמים יין. פעם היא מאכילה אותו בפתיינות בכפית. פעם היא כורעת על ארבע ומקרבת את שפתיה לשפתיו של הנער והם מתנשקים כאילו שאין מסביבם עולם... משהו אצלם גם תמיד מנצנץ: כוס היין, השעון שלו, שערה השחור הבוהק. כאבי הריצה מתמזגים עם כאב צורב אחר בכל פעם שהוא רואה אותם.     

 

התמונה נעלמת שוב. ספי חוזר לרוץ בחדר הכושר. הפוגה. הוא ממש לא רוצה שהתמונה תשוב. הוא חושב על המילה 'כושר'. הוא חושב על כך שכשהוא היה בחווה, אנשים עדיין לא ממש עסקו ב'כושר'. אימון הריצה שאליענה פקדה עליו לבצע בהנחייתה המסורה של אירן, לא היה קשור לתרבות כושר. ספי זוכר שסיפרו לנער שאליענה נישקה שהוא, ספי, מתאמן לתחרות ריצה, ושאירן מסייעת לו בכך. ספי נזכר שהוא היה חייב לעצור ולהקיא. שהמאמץ היה בלתי נסבל. שהוא הזיע כפי שלא הזיע מימיו. שפצע שפשוף החל לדמם בכף רגלו.

 

   ספי גם נזכר שהרגיש שהלב שלו חישב להתפקע ממאמץ, או אולי מהם, מהנשיקות שלהם. ושתוך כדי ההקפות הללו, אכזריותו של העינוי המסוים הזה מתחוורת לו: האופן בו כאבן של פעימות הלב הפיסי שלו, הלב שמתחנן למנוחה, מתמזג עם כאב שברון הלב הרגשי. זאת כשהוא רואה את ז'אן פול חופן את שערה של אליענה בכפו, או מקרב את שפתיה אליו, או מניח לה להאכיל אותו, או מוזג לה יין.

 

ספי מאט את המסוע, מפסיק לרוץ ומתחיל בקרור. הוא מכוון את המסוע להליכה מהירה. הוא לא רוצה לחזור לתמונה, אבל התמונה כבר לא מבקשת ממנו רשות. פתאום הוא גם שומע משהו, שומע את קולה, קולה של אליענה: 'תוודאי שהוא לא יתייבש לנו, טוב אירן? תקפידי שישתה. ז'אן פול רוצה כבר לחזור למיטה.'

 

    משום מה ספי מתקשה לראות אותה אומרת את המשפט. את הניגון של המשפט הוא זוכר... כאילו שהיא משתפת את אירן ביגיעה שלה מתשוקתו. אבל לא באמת... בחיוך של מי שרוצים אותה עוד ועוד... היא בטח באה אליהם כדי לומר זאת. בטח התקרבה אליהם, כי ממקומו על הרצפה נדמה לו שהוא מבחין באמרת שמלתה, והיא הרי הייתה חייבת להיות לידם אם הוא זוכר את הניגון של המשפט... בטח סיפרה משהו לז'אן פול כדי להסביר מדוע היא נוטשת אותו לרגע באמצע הפיקניק– הרי מרחוק, היא אירן וספי נראו לז'אן פול בטח כמו שלושה ידידים... שתי נערות שמעודדות נער שמתאמן בריצה לקראת תחרות ומקופל על הארץ כדי להחזיר את נשמתו...

 

ספי מחליט להאיץ מחדש את המכשיר, למרות שהוא כבר החל בקרור. המכשיר מגיע לקצב הנכון, ועם כל צעד שלו—טם, טם, טם—ספי שומע מילה:

 

'ז'אן'

'פול'

'כבר'

'רו'

'צה'

'לח'

'זור'

'ל'

'מי'

'טה'

 

והמשפט הזה שלה חוזר על עצמו שוב, ושוב, ושוב, לקצב ריצתו. פס קול שמלווה את ריצתו במקום.

לפני 5 שנים. 3 באוגוסט 2018 בשעה 13:29

בחוות הרכיבה (63)

 

 

 

 

 

כשהגעתי לפגישתי הבאה עם אנדרה, לא ידעתי אם הוא שוב יזמין אותי לשכב מתחת לדלת השירותים שלו, או שהוא ימציא דרך יצירתית אחרת לדובב אותי. מה שקרה בפועל, היה לא זה ולא זה. להפתעתי, אנדרה דחק בי לסיים את הטיפול.

 

"חשבתי," גמגמתי, "שהמטופל הוא זה שבוחר לסיים את הטיפול... שאני זה שאמור להגיע להבשלה כזו... לא שאתה מעיף אותי."

 

"אני לא 'מעיף' אותך. תבין, ספי," אנדרה זע באי נוחות כשהוא אמר זאת, "אין טעם בטיפול שהופך להיות שיחות שיתוף בלבד. נכון שאתה חווה כאן דברים, ונכון גם שהשאלות שלי מחדדות לך סוגיות מסויימות, אבל..."

 

"אבל מה?"

 

"אבל אני לא מרגיש שאנחנו מתקדמים טיפולית. אתה לא ישן טוב יותר. החרדות שלך לא פחתו. אבל כל זה פחות חשוב. מה שמשנה לי הוא שהבנתי שאני עצמי מבולבל איתך ... לא ברור לי להיכן אני רוצה לכוון אותך...."

 

"מה זאת אומרת, אנדרה? זה די ברור: תכוון אותי לכך שאשן טוב יותר בלילה, ושלא יהיו לי חרדות."

 

"כן אבל זה לא כל כך פשוט. בהתחלה ניגשתי אליך כמקרה פוסט-טראומטי. יש כללי אצבע די ברורים בנוגע לכיוון אליו אני אמור הייתי לחתור, לו זה היה המצב..."

 

"נו?"

 

"אבל אתה לא בדיוק נופל בקטגוריה הזו... קראתי אתמול שוב את הסיפור שלך מתחילתו עד סופו... מה שכתבת באינטרנט... קראתי גם חלק ניכר ממה ששאלו אותך שם וממה שהשבת... אפילו התייעצתי עם קולגה – מה שאני לא עשיתי כבר די הרבה זמן..."

 

"נו?" לא הייתה בי סבלנות לתאוריו אודות יסודיותו המקצועית.

 

"ספי, נכון שעברת טראומה, אבל זו שהתעללה בך בעצם מאוד אהבה אותך וגם אתה אהבת אותה..."

 

"אז מה? אז בגלל זה אתה לא יכול לטפל בי? על פי הניתוח שלך, גם הדוד שאנס את אליענה אהב אותה והיא כנראה נהנתה מזה. בה היית יודע לטפל, לא?"

 

"כן, אבל המקרה שלך שונה משלה..."

 

"במה?" הרגשתי שאין לי אוויר. בדקתי אם המזגן בקליניקה שלו פועל. המזגן פעל.

 

"לו הייתי מטפל באליענה, היא היום לא הייתה אוהבת את הדוד שלה, וגם לא הייתה חושבת שהיא הייתה אמורה לאהוב אותו או להנות ממה שהוא עולל לה אז... אבל אצלך... אצלך זה שונה..."

 

"שונה במה?"

 

"תבין, ספי, אני לא יכול לטפל בך על זה שאהבת מישהי בעוצמה רבה ... בכל מאודך, אם להשתמש בשפה שלך... אהבה היא לא מחלת נפש... כל מה שעשית נבע מהקרבה ומניסיון אותנטי ונוגע ללב לראות אדם אחר... לא חיפצנת אותה... לא ביטלת את הצד הנפשי שבה... וכשהבנת מה ארע לה בעברה, ניסית להיות שם עבורה... מה אתה רוצה? ש'אטפל' בזה? שאהפוך את האהבה הזו שלך לפתולוגיה?"

 

לא ידעתי מה לומר. הוא השתיק אותי לחלוטין. לא! חשבתי, לא יכול להיות שהוא צודק!

 

"אבל מה עם הפגיעה שלה בי?" לא האמנתי שאני צריך להסביר לו את זה, "העינויים, ההשפלות, ההנדוס מחדש שלי, כאילו שהיא אלוהים שרשאי להחליט מה תהיה המיניות הבאה שלי, ההתעמרות הפיסית והרגשית, המשחקים הפתייניים עם אירן ועם ז'אן פול. מה עם כל זה?" כמעט צעקתי עליו את המשפטים האחרונים הללו. לרגע הייתה לי תחושה שזו מתיחה סרת טעם... שתכף הוא יגיד לי שהכל היה תרגיל טיפולי.

 

"אתה רוצה לדבר עליה? בסדר. אז גם אצלה..." אנדרה ניסה לבחור את משפטיו, "נכון שהיא ביצעה בך פשע, אין ספק בכך. זה היה פלילי, כי היית קטין והיא לא, וגם אילו היית בוגר, היא פגעה בך באופן העמוק ביותר שניתן ולאורך זמן רב."

 

"אני מנחש שתכף יבוא 'אבל'." אמרתי לו.

 

"כן. אבל." אנדרה לא השפיל את עיניו כשהוא אמר זאת. "אבל גם היא אהבה אותך, ובצורה עמוקה."

 

"אתה חושב?"

 

"אני בטוח... יותר מזה, לאורך כל התקופה שתיארת, נשמע לי שאהבתה אליך גברה."

 

האירוניה בכל זה הכתה בי: הרי בתחילת הטיפול, אני זה שהתעקש על כך שאליענה אהבה אותי, ואנדרה הביט בי בסלחנות טיפולית... להאזין לו מגן עליה פתאום הרתיח אותי... זיעה צמיגה הצטברה על עורפי.

 

"אם היא אהבה אותי, למה היא שכבה מולי עם אחרים?"

 

"עם מי היא שכבה? עם אירן? אירן הייתה הגוף שדרכו היא שכבה איתך! אתה הרי לא חמור. אתה מבין זאת. עם מי היא עוד שכבה? עם ז'אן פול? הרי מי היה הנבגד בכל זה? הוא! הוא הרי לא דמיין בכלל שיש צד שלישי לקשר בינה לבינו. הוא לא ידע שאתה שם מתחת למיטה. הוא לא ידע שכשהיא מדברת איתו בטלפון וצוחקת מהבדיחות שלו, היא באותו זמן מזליפה עליך את השתן שלה עם משפך אדום. הוא לא ידע מה זה עושה לך לסחוב את המצעים מוכתמי הזרע שלו ושלה, והעונג שזה מסב לה לשחק בך באופן הזה. אתה דווקא ידעת. הוא לא. אתה מבין ספי? גם ז'אן פול היה אמצעי קשר בינך לבינה."

 

קמתי מהכורסא החומה שלו. רציתי ללכת. אני שונא מטומטמים...

 

"ז'אן פול," הפטיר אנדרה בבוז ואני התיישבתי בחזרה בכורסא, "ז'אן פול היה אביזר מין שלכם. ויברטור. זה מה שהוא היה!" אנדרה האדים, וירק את המלים שלו כמו חרצנים. "היא בעצם ויתרה עליו... בגדה בו איתך... אתה לא מבין? היה לה בן זוג כשהיא הכירה אותך, והיא התחילה לרמות אותו. היא בעצם עזבה אותו כדי לשמר ולהעמיק את הקשר איתך."

 

איש מכוער. חשבתי לעצמי על אנדרה. גם כשהוא לא אדום, גם כשהוא סתם משוחח, יש בפנים שלו משהו לא נעים. על אחת כמה וכמה שהוא מתחיל להשתנק ולדבר בהתלהבות...

 

"אתה ממש מחמיא לי עכשיו אנדרה. יוצא שהייתי גבר גבר בכל זה... אליענה שוכבת עם אחרים, אבל הרומן האמיתי הוא איתי. איך לא שמתי לב? איך לא ראיתי שאני כאן המאהב!" ניסיתי ללעוג לו, אבל לא הצלחתי לחייך כמו שרציתי.

 

"עזוב 'גבר', אבל כן, אתה היית המוקד. משלב מסוים—לא בהתחלה, נכון, אבל משלב מסוים—אתה בהחלט היית המאהב: כל מה שהיא עוללה לך, מאלף ועד תו, היה שפת אהבה שלה אליך."

 

"לא מחקר פילוסופי? לא נקמה על התעללות מינית שהיא עברה?"

 

"לא."

 

"איך אתה יודע?"

 

"ככה. אני יודע." תורו לצעוק. "אתה מבין באלגוריתמים נכון? אני מבין בזה!"

 

לא ניסיתי להתווכח איתו. ידעתי שהוא ימשיך.

 

"אמת, היא ערכה עליך מחקר פילוסופי שהיה מאוד משמעותי עבורה. ככה זה התחיל. אבל היא לא הביאה בחשבון כיצד המחקר הזה יבנה אותה מחדש, כיצד זה יחלץ מתוכה אכזריות נוראית. ככה זה המשיך. היא גם ממש לא חשבה שהאכזריות שלה קשורה לפגיעה המינית שהיא עצמה עברה, ושהמשחקים איתך יתחילו לשכפל את המבנה הפסיכולוגי שלה, כשאתה הופך למין גרסה מוכחשת שלה, ואירן לגירסה בריאה, לנערה שאליענה הייתה כמהה להיות."

 

הוא עצר כדי לנגב את משקפיו.

 

"ואז ... ואז היא הבינה שאתה גם מוכן להקריב את עצמך בשביל המחקר שלה, וגם מוכן ללוות אותה, להיות הפצע הכי עמוק שלה, הפצע שבו היא מתעללת אבל גם הפצע שאיתו היא כל הזמן משוחחת... הרי בגלל זה שכבת שם מתחת לרמפה..."

 

"אני לא מבין אותך, אנדרה. איבדתי אותך. בגלל מה שכבתי שם?"

 

"שכבת שם כי היסכמת... היסכמת להיות הפצע שלה. הדבר שהיא בזה לו. הדבר שכלוא, הדבר שאסור לו להנות בזמן שהוא רואה אחרים מתענגים, הדבר שמנסה ללכוד פרורי אהבה בפיו למרות שהוא נפצע ומדמם... אבל ממשיך לכתוב לה שירים... לכן כל מה שאתה חווית בתור קור ממנה היה בעצם אהבה אליך... היא לא יכלה שלא להגיב להקרבה שלך... לאהוב אותך על כך. היא לא רק הבינה זאת, היא חוותה את זה..."

 

"מה היא חוותה?"

 

"מטמורפוזה הפוכה לשלך: אתה הפכת מאדם, לחי, לצומח ולדומם, נכון?"

 

"נו?"

 

"אז אצלה זה עבד הפוך: היא התחילה בתור דומם, ואתה שחררת אותה, החזרת אותה להיות אדם!"

 

"אתה דפוק אנדרה. נשבע לך שאתה דפוק! אתה שומע אותי מספר לך במשך חודשים על דברים איומים ועל ההשלכות שלהם על החיים שלי. פתאום אתה מייפה את זה? מה, השתלט עליך איזה פרץ רומנטי? בוא, חתיכת סתום, אני אתן לך עוד קצת רומנטיקה: תחשוב על זוג שעומד על גרם מדרגות בלילה יפה. שניהם לבושים באופן אלגנטי. הוא במין מוקסינים, מכנסיים צמודים וחולצת כפתורים. היא בשמלת ערב קצרה, גרביונים, ונעלי עקב—אתה מקשיב לי אנדרה? אני מתאר לך תמונה עכשיו, כן, טמבל? תצלום שהיה אצלי שנתיים, כך שהיה לי המון זמן להביט בו, בסדר? רומנטיקה עאלק, אני אתן לך רומנטיקה--"

 

"ספי, אין לך מה להמשיך..."

 

"למה? למה? אני דווקא רוצה להמשיך... אז תשמע קטע, אנדרה: היו אצלי שתי תמונות של הרגע הרומנטי הזה. אחת מזווית צילום רחוקה יותר, בה רואים אותם סתם מתחבקים במין חיוך של לפני נשיקה. הצילום הכי רומנטי שאתה יכול להעלות על הדעת. טוב? אבל היה גם צילום אחר, כאילו, צילום שלא יצא טוב—כך אירן הסבירה לז'אן פול—צילום שתופס רק את הרגליים שלהם, פחות או יותר עד המותניים. ובצילום הזה, אם מסתכלים בו טוב... אתה שומע, אנדרה?"

 

"כן... ספי...שומע..."

 

"תקשיב לרומנטיקה: רואים מתחתם מין חלון כזה זעיר, עליו מונחת נעל העקב שלה. ואם תסתכל ממש טוב, תוכל לראות שפתיים שמנשקות מלמטה את העקב של הנעל שלה... כאילו מנסות להקיף את העקב, לינוק אותו אליהן... אתה שומע?"

 

"אני שומע, ספי."

 

"אתה מבין או רק שומע מה שאני מספר לך? אתה מבין שהרגע הזה היה מתוכנן לחלוטין? התמונה ה'נכונה' והתמונה 'הלא נכונה'? אתה מבין שקיבלתי הנחיות מדויקות מתי להסיט את העציצים הקטנים מעלי, ומתי לזחול למעלה, להתמתח ולהגיע עם פני אל החלון כך שאהיה בדיוק מתחת לנעלה כשהיא מנשקת אותו? אתה מבין שהיא רצתה שזה יהיה מתואם: הנשיקה שלה איתו והנשיקה שלי עם קצה עקבה – סליחה, מופרד, מופרד מקצה עקבה דרך החלון, אתה קולט? אתה מבין שהיא גם דאגה שהתמונה 'הלא טובה' תגיע אלי?"

 

"אני מבין ספי."

 

"אתה תופס מה שאני מספר לך? פסיכולוג חרא דפוק אפס. אתה חושב שמה שאני מתאר לך זאת אהבה? חתיכת מפגר."

 

"אתה יכול לקלל אותי עד מחרתיים ספי. אתה גם יכול לחפש פסיכולוג אחר. אני מזכיר לך שבאת אלי בעקבות המלצות."

 

"המלצות שמסתבר שהיו שוות לתחת! אמרו שאתה מטובים בארץ... אז אמרו!"

 

"אני לא יודע איך מודדים מטפלים. אני פסיכולוג מוערך אני חושב. אני עושה הדרכות. מתייעצים איתי... אני-"

 

"אני לא כאן כדי לדבר עליך!" צרחתי. הרגשתי שאני מאבד את הבלמים. נשמתי עמוק.

 

"ספי, אל תתרגז. אני צריך להיות נאמן למה שאני חושב. אני מאמין שתמצא מטפלים אחרים, אולי מנוסים פחות, שבאמת ישבו ויחזיקו לך את היד במשך שנה שנתיים, ויעזרו לך לדובב את הכאב שלך."

 

"ומה? זה קטן עליך לעשות משהו כזה, אנדרה?"

 

"לא. אני פשוט לא מאמין בהתבכיינות."

 

"במה???" הייתי קרוב להפיכת השולחן שלו.

 

"התבכיינות."

 

"חשבתי שמותר לבכות בטיפול. שזה אפילו חשוב."

 

"לבכות זה חשוב. להתבכיין זה משהו אחר. אתה לא בוכה. אתה מתבכיין."

 

לא טרחתי לענות לו. הוא לא יראה יותר את קצה האף שלי.  

 

"אני מסביר לך ספי, שההשפלות הללו היו שפת האהבה שלה אליך, ושאתה דיברת איתה בחזרה באותה שפה: הכאב שלך וההשפלה שלך היו הדיו באמצעותו כתבת לאליענה את האהבה שלך."

 

"זה לא אהבה. חמור!"

 

"למה? כי אין שם כינורות? ארוחות רומנטיות? טיולים בשקיעה? כי היא לא נתנה לך פרחים? כי לא נגעתם? כי התחברתם באופן אחר? תסביר לי, ספי, למה, לכל הרוחות, זו לא אהבה?"

 

שתקתי. לא היה לי משהו נוסף לומר לו.

 

"הייתה שם אינטימיות, ודאגה, וחיבור במקום העמוק ביותר אחד של השני, ורצון להיות יחד, וסוג של סקס מתווך. תסביר לי, אתה הרי מחונן, נחשב לעילוי בתחומך, למה כל זה לא נופל תחת אהבה?"

 

המשכתי לא לענות לו. איחלתי לו מוות איטי.

 

"ספי, מה שחווית הייתה אהבה מאוד גדולה ומאוד עוצמתית. כמו הרבה אהבות גדולות, הייתה שם גם מנת ייסורים, ובמקרה שלך גדולה מהרגיל. אבל הרבה אהבות גדולות מכאיבות, ולהרבה אהבות גדולות יש השפעות קשות בהמשך החיים. ואני ממש לא מתכוון לטפל בך על זה שחווית משהו כזה."

 

בדקתי שוב אם המזגן פועל. המזגן פעל.

 

"ברומאו ויוליה היה צריך לטפל? הם הרי התאבדו אחד בגלל השני. זה אומר שהמצב שלהם היה פתולוגי? לא!"

 

חשבתי שכשאצא מכאן, אלך לסרט. לא משנה מה יציג... אולי גם אוכל משהו קודם לכן. 

 

"לא נסיים את הטיפול היום. נקיים עוד כמה פגישות. אבל אני רוצה שתבין מה הכיוון שלי." הבטתי בו. שוב פעם חשבתי שאולי? אבל לא, זה לא היה ניסיון מתוחכם לדובב אותי באופן אחר. היה משהו כן מאוד בדבריו.

 

"ומה עם זה שאני לא ישן אנדרה? שכבר שלושים שנה אני לא ישן?"

 

הוא הביט בי בלאות:

 

"תלמד לסרוג. תקרא. תנצל את שעות הלילה למשהו מועיל."

 

"ומה עם התקפי החרדה שלי שקשורים לסוסים?"

 

"אתה עגלון? העבודה שלך מחייבת אותך להיות במגע עם סוסים? אל תידחף לסוסים, ולא יהיו לך התקפי חרדה!"

 

קמתי ללכת. לא בדקתי אם השעה הסתיימה. אנדרה לא ניסה לעצור אותי. כשהגעתי לדלת הסתובבתי אליו. עיניו היו נעוצות בי. פניתי לצאת.

 

"איקרוס, לא? כך היא כינתה אותך," אמר אנדרה כשגבי אליו, "היא שאלה אותך אם אתה רוצה להיות איקרוס, דהיינו, מישהו שחווה יותר משאר בני האדם, מישהו שרואה את השמש הכי קרוב שאפשר, אבל גם מישהו שמשלם על כך את המחיר. זו הייתה ההסכמה המפורשת בינך לבינה. נכון או לא נכון?"

 

"נכון." לא רציתי להביט בו.

 

"אז תענה לי בכנות ספי: אתה הרי רואה מה מתרחש בין אנשים שאוהבים אחד את השני – אני לא מדבר על כישלונות, אלא על סיפורי ההצלחה. האם אליענה באמת אפשרה לך לראות את השמש מקרוב, לאהוב יותר מאיך שאחרים מסביבך אוהבים?"

 

"כן" עניתי לדלת. הייתי צריך להרים את קולי ולחזור על התשובה, כי בפעם הראשונה שעניתי לו נפלטה לי לחישה שבורה.

 

"אז תשלם את המחיר, ספי. תשלם את המחיר ותשתוק!"

לפני 5 שנים. 31 ביולי 2018 בשעה 13:09

בחוות הרכיבה (62)

 

 

 

 

"מה הרגשת כשאליענה אמרה את זה?" שאל אנדרה.

 

"אמרה מה?" כששכבתי כך, מתחת לדלת התלושה על השטיח בקליניקה שלו, קולו של אנדרה הגיע אלי כמו ממרחק רב.

 

"שבעצם אין לך יותר חיים, שנמחקת, שבלעדיה אין לך קיום, שאין לך דרך לחזור לספי שהיית?" חשדתי שאנדרה חוזר על עצמו בתיאורים נרדפים רק כדי להכאיב לי.

 

"ספי?"

 

"רד ממני אנדרה." הקרצייה רוצה ש'ארגיש'... הבנתי את מטרתה ולא רציתי לשתף פעולה.

 

"למה?"

 

"כי מה זה משנה מה מרגישים? פסיכולוגים תמיד חושבים שהרגש הוא המקום האמיתי של בני אדם..."

 

"והוא לא?"

 

"לא. רגש זה סתם מצב פנימי חד יותר שניתן להלביש עליו מילה. רוב הזמן, הכל עמום."

 

"אתה אולי מתכוון שרוב הזמן אצלך הכל עמום."

 

"לא, אני אולי מתכוון שאמא שלך זונה אנדרה."

 

"ספי, אני לא רוצה להרגיז אותך, אבל אני גם לא פוחד מהכעס שלך."

 

"גיבור. יופי. אז מה אתה רוצה אנדרה?"

 

"שתגיד לי מה קרה אצלך כשהיא אמרה את זה. עזוב רגש. עזוב מה הרגשת. תגיד מה חשבת."

 

"לא חשבתי."

 

"אז תגיד מה עבר בך."

 

"לא עבר בי."

 

שתקנו. הבטתי בדלת שמעלי. פורמייקה זולה, חסרת חן—חומה כמובן—דלת שמזמן היה צריך להחליף.

 

"תבין, אנדרה, הייתי 'דומם'."

 

"כבר שמעתי את זה. הבנתי."

 

"לא. לא הבנת. שמעת, אבל לא הבנת."

 

"אז תנסה להסביר לי שוב."

 

"... אני מנסה, אני לא יודע איך... אתה יודע משהו, תחשוב על המילה עצמה, המילה דומם. 'דומם' זה לא 'חומר'. דומם זה משהו שלא מדבר. גם באנגלית זה אולי ככה: אולי יש קשר בין matter לבין mute. אבל אני לא יודע. בכל מקרה דומם זה לא סתם משהו אילם, כי אילם הוא מי שלא יכול לדבר. דומם אולי יכול לדבר אבל מסיבה כלשהי לא מדבר... לא יודע... נראה לי שאני סתם מזיין את המוח..."

 

"תמשיך בבקשה."

 

"דומם ... זה משהו שיש בו דממה."

 

"שיש בו שקט?"

 

"דממה. דממה זה לא שקט. שקט זה העדר רעש."

 

"ודממה?"

 

"דממה זה .... ."

 

"דממה זה כשמקשיבים לשקט?" ניסה אנדרה

 

"אי אפשר להקשיב לשקט. זו סתירה פנימית."

 

"אפשר. הקשבה לשקט זה בעצם מה שמטפל אמור לעשות..." אמר אנדרה.

 

"טוב. בסדר אנדרה, אפשר. בכל מקרה, דממה זה משהו אחר."

 

"מה?"

 

"דממה זה כשהשקט מחלחל פנימה. כשהשקט נספג בך."

 

"הבנתי. אני חושב שהבנתי."

 

"בגלל זה כתוב שכשאלוהים נתן את התורה, היה שם קול דממה דקה. הדממה הייתה בתוכם. רק אז הם היו מוכנים לקבל את התורה."

 

"זה יפה ספי. תמשיך."

 

"דומם ... זה גם משהו שנדם, שעמד דום, שנעצר...". משום מה, עיניי החלו להיעצם.

 

שתקנו.

 

"אתה אומר שנעצרת, ספי? שמשהו בך פסק לנוע שם, ברמפה?"

 

"ספי?"

 

"כן... נעמד דום... כמו מחוג של שעון שלא זז... להמון שנים."

 

"כמו משהו קפוא?"

 

"לא קפוא. דומם. משהו שיש בו דממה. אתה מבין?"

 

"האמת? לא."

 

"ידעתי שלא תבין..."

 

שוב שותקים.

 

"ספי, אתה יכול לתת לי דוגמה לא לדממה עצמה אלא לרגע בו חווית אותה בצורה ברורה?"

 

"ספי?"

 

"טוב."

 

"כן?"

 

"היה בוקר אחד כשז'אן פול ביקר בחווה... לא הייתי כבר ברמפה... אליענה לא רצתה שז'אן פול ימצא אותי שם, ובכל מקרה השבוע של 'דומם' כבר הסתיים. עברתי ליד הבקתה של אליענה... זה היה אחרי רכיבת הבוקר... אחרי שסיימתי את מטלותיי באורוות. אליענה עמדה על המפתן, עדיין לבושה בבגדי הרכיבה שלה... האור של הבוקר נצנץ בשערה השחור ובמגפיה השחורים. כאילו שהניצוצות מדברים זה עם זה. היא הייתה יפה כמו ציור. לא יכולתי להתאפק. למרות שאסור, עמדתי לבהות בה. אבל אז הוא יצא וחיבק אותה. ז'אן פול. ראיתי רק את זרועותיו החשופות ואת מצחו כי הוא עטף אותה מאחור ורכן לכיוון צווארה."

 

"הם ראו אותך?"

 

"הוא לא. היא כן. הם היו עם הפנים הצידה ממני. משונה שפתאום חשבתי לעצמי שהם יפים יחד. אליענה נפנתה אלי. השפלתי את מבטי. ניסיתי להעמיד פנים שלא ראיתי דבר. אבל אז היא שרקה לכיווני (הייתה לה מין שריקה כזו שלפעמים היא השתמשה בה כדי לקרוא לי. לא משהו מעליב. כלומר כן, אבל אם לא היית יודע כלום, זו הייתה נשמעת כמו סתם שריקה מוסכמת בין ידידים.). כשנשאתי את פני לכיוונה, ז'אן פול כבר חמק אל תוך הבקתה. היה נראה לי שהוא היה עירום, והתבייש ממני."

 

"מה היא רצתה ממך?"

 

"ניגשתי אליה כשליבי פועם במרץ. לא ידעתי מה יכול לעלות בדמיונה ברגע כזה."

 

"אתה בטוח שהוא לא ידע עליך?"

 

"בטוח. הוא לא ממש התעניין במי שעוד נמצא בחווה. אליענה סיפרה לו שאני מין נער שליחויות כזה, והוא לא חשד בה."

 

"איך אתה משוכנע בכך כל כך?"

 

"כי הוא דיבר איתי לא פעם. הייתי מרגיש אם הוא היה תופס מה קורה."

 

"טוב. תמשיך. מה היא רצתה ממך?"

 

"היא הורתה לי להמתין ליד המפתן ונכנסה פנימה. שמעתי קולות בצרפתית. היא גערה בו על משהו. הוא ניסה לבדר אותה. הוא גם הצליח. כשהיא יצאה, היא נשאה בין זרועותיה את מצעי המיטה שלה."

 

"היא... ביקשה ממך ... שתכבס עבורם את המצעים?"

 

"כן. והיא גם עשתה זאת בחיוך לבבי, שולחת אלי את מבטה הירוק ביותר:

 

'המצעים שלנו חייבים כביסה'

 

כך היא אמרה. 'שלנו' היא אמרה. היא גם נתנה לי מטבעות עבור מכונות הכביסה והייבוש בביתן הכביסה בחווה."

 

"וואו."

 

"כן. וואו."

 

"ואז חווית דממה? עצירה?"

 

"כן... משהו כזה... אחרי שהיא הסתובבה ונכנסה פנימה, הלכתי עם כדור מצעים בין זרועותיי... חשתי בלחות של הסדין... הרגשתי את כתמי הזרע שלו... ריח התשוקה שלהם מגיע אלי מתוך המצעים שצמודים אל פני... אמרתי לעצמי שאני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי... וחיבקתי אלי עוד יותר את המצעים שלהם... את המצעים. שלהם. 'שלנו', כך אמרה. את המצעים שלהם. אתה מבין, אנדרה? במקום סתם לסחוב את המצעים הצמדתי אותם אלי... משהו ממנה, משהו ממנו... כאילו שהמצעים הם מין אהובה כזו שאני מחבק... ולא היה אכפת לי אם מישהו מביט בי... ואני זוכר משהו לח מהסדין נוגע בפניי ושאני קובר את פרצופי עמוק יותר אל תוך המצעים... ואין יותר ספי... ואין יותר אליענה... יש דוממים, יש ריח, יש לחות, יש היצמדות למשהו לא למישהו ... יש ... דממה."

 

"ואז? אחרי שכיבסת את המצעים?"

 

"זה לא היה מהיר כל כך. לקח לי זמן להיפרד מהמצעים בחדר הכביסה... להיפרד מהעקבות. העקבות שלה..."

 

"היית מגורה?"

 

"ספי?"

 

"כן... כן אנדרה... הייתי מגורה."

 

"ואז? כשהחזרת את המצעים? היא אמרה לך משהו?"

 

"לא. לא היא פתחה את הדלת."

 

"הוא?"

 

"כן."

 

"והוא אמר משהו?"

 

"ספי?"

 

"פשוט חוויתי את עצמי כאילו אני מצולם בסרט מהצד. כאילו שאני מין דמות אחרת. הוא חייך באדיבות ואמר 'merci beaucoup'. ואז..."

 

"ואז מה?"

 

"הוא נתן לי טיפ."

 

"אתה רציני?"

 

"כן. הוא הפנה את ראשו אל תוך הבקתה, ואני חושב שהוא התייעץ איתה על גובה הטיפ המקובל. שמעתי אותה אומרת לו משהו, והוא שלף שטר מארנקו, חייך אלי, לקח את המצעים שלהם באדיבות, וסגר את הדלת. נותרתי על המפתן, מבחוץ."

 

אני שתקתי. אנדרה סתם לא דיבר.

 

"אתה מקשיב לשקט, אנדרה?"

 

"כן..."

 

"אם תצליח לתת לו לחדור אליך, זו תהיה דממה."

 

היינו בדממה. נדמה לי.

 

"אתה יודע, אנדרה, שכלל לא זכרתי את הרגע הזה. אבל לפני שנים ראיתי סרט שעורר את הזיכרון."

 

"נכון... רגע... אני יודע על איזה סרט אתה מדבר... עם זו... נו... זו מ 'אישה יפה.'"

 

"נכון אנדרה. זה סרט איתה. אני לא זוכר את השם שלו. יש שם משהו דומה."

 

"ואז נזכרת?"

 

"כן... אפילו יצאתי מהאולם קולנוע... היינו עם חברים ואף אחד לא הבין מה קרה לי פתאום. ואז ... במשך כמה שבועות..."

 

"מה?"

 

"ראיתי את עצמי מהצד. שוב כמו בחווה, ראיתי את עצמי כמו דמות בסרט. וכששוחחתי עם אנשים, הוספתי בראשי אחרי משפטים שלי 'אמר ספי' או 'שאל ספי'. כאילו ש..."

 

"כאילו שאתה דמות בדיונית?"

 

"כאילו שאני דמות בדיונית."

לפני 5 שנים. 29 ביולי 2018 בשעה 13:46

בחוות הרכיבה (61)

 

 

 

אליענה המשיכה לתאר לאירן את מה שראשל והיא עוללו לז'יל בדקות הבאות.

 

"ראשל נעמדה מאחורי, וביקשה שאפנה את גופי אל עבר ז'יל, כמו אל מכתבה. היא רצתה שאטבול את קצה אצבעותיי בתמיסת מי המלח והחומץ, כאילו שאני טובלת עט נוצה בקסת דיו, ושאדמיין שגבו הפצוע של ז'יל הוא נייר מכתבים.

     'דמייני שאת כותבת לז'יל מכתב ממני. בסדר? בכל פעם שהאצבע שלך מתייבשת, תרטיבי אותה שוב ב'דיו' הזה.'"

 

קולות ההשתאות של אירן נשמעו מעלי, וקטעו לרגע את צליל הפעולה בה אירן הייתה שקועה: מציצה איטית ומענגת של אצבעות רגליה של אליענה.

 

"אוי.. זה נעים..." התפנקה אליענה. "הייתי חייבת הבהרה בשלב הזה, כי לא בדיוק הבנתי מה ראשל מצפה שאכתוב בשמה לז'יל.

     'פשוט תודי לו בשמי,' השיבה ראשל, 'על מה שהוא מאפשר לי לעשות איתו.'"

 

"גדול." קראה אירן. "מכתב תודה!"

 

"כן... אבל המטרה שלה לא הייתה הכאב של ז'יל, אלא להסביר לי שוב על בחירת מלים. הבנתי זאת כשהתיישבתי כמו תלמידת בית ספר שקדנית, טבלתי את אצבעי, והתחלתי לשרבט על גבו של ז'יל. גניחות הכאב שלו, למרות נעל ההתעמלות שלי שהייתה אחוזה בין שיניו, היו מצמררות."

   'את שמה לב שלפעמים ז'יל גונח מעט אחרי שנגעת בו? ולא באותו רגע?' שאלה אותי ראשל.

   'כן.' השבתי. 'מדוע זה קורה?'

   'בגלל שהוא חווה שני סוגים של כאב: הראשון הוא החריטה של האצבע שלך. החיכוך של הגומי של הכפפה על הפצעים שלו. רק אחר כך הוא מרגיש גם את התמיסה, שפועלת כמו הד של הכאב המקורי. אחר כך אראה לך שאפשר גם להפוך את זה: קודם כל הכאב של החומר, ורק אחר כך האצבע שלך, וזאת כשמניחים רטייה ספוגה בתמיסה על גבו, ורק אז כותבים עליו.'

    בנקודה הזו ז'יל גנח עוד יותר מתחתי."

 

"טוב, הוא הבין שזה עומד להימשך עוד הרבה זמן." צחקה אירן. "אהבתי את הרעיון של הדים של כאב... –כאב ואז הד של כאב, זה יפה – דרך אגב, זה היה לך נעים עכשיו?"

 

"מה? הליקוק הזה בין הזרת לאצבע שלידה? את צוחקת? זה העביר בי זרמים..."

 

"גם את זה למדתי מספי." התגאתה אירן. "אתה שומע, ספי? הלו? אתה שם למטה? אתה מבין כמה אתה מחונן?" צחוקן המתרונן של הנערות נשמע מעלי. לבושתי, חוויתי שוב את התמהיל הזה, של ביזוי עמוק המהול בקורטוב גאווה.

 

 

"נגעת בעצמך כל הזמן הזה?" שאל אנדרה

"כן. היה לי מותר. לא הייתי רשאי לגמור. אבל יכולתי לנצל את ההזדמנות שאני שומע את קולה של אליענה, כי אז היה לי מותר לגעת בעצמי."

"מעניין אותי מה דמיינת. מה הייתה הפנטזיה? דמיינת שאתה בעצם אירן, ומלקק את כפות רגליה של אליענה, או שדמיינת שאתה ז'יל ושאליענה מייסרת אותך בכתיבה על גופך הפצוע?"

"לא זה ולא זה, אנדרה." אמרתי.

"אז?"

"לא דמיינתי. הגירוי נבע לא מדמיון של משהו, אלא מהמצב הממשי בו הייתי: דומם, משהו נחות עוד יותר מחפץ, לא אובייקט שימושי, אלא חומר נטול מחשבה שנמצא מתחת לאליענה. הסיפורים האלה מעלי, כאילו אני לא שם, יצרו אצלי חוויה בה אני באמת לא שם."

"אבל מגורה?"

"כן. מאוד. לא שם, אבל מגורה. משהו שהוא כל כך ירוד עד שכבר לא מתעללים בו. חלק מהמבנה, מהתשתית בה אליענה גרה."

"טוב... תמשיך..."

 

 

אליענה החלה 'לכתוב' על גבו של ז'יל, תחת עינה הפקוחה של ראשל:

 

ז'יל היקר ['המתוק' תיקנה אותי ראשל, 'זכרי שהנימה צריכה להיות רגשית ואוהבת'],

 

"הצווחות שלו כשמחקתי את מה שכתבתי היו מזעזעות." אמרה אליענה.

 

"נו, תמשיכי עם המכתב." דרשה אירן.

 

אני מאוד מודה לך ['מוקירה' הציעה ראשל, 'קודם כל 'מאוד' היא בדרך כלל מילה מיותרת שמסגירה חוסר באוצר מלים, ושנית 'להודות' הוא משהו שמתאים למכתב תודה לבנק שלך'.] אני מוקירה את נתינתך ['הקרבתך'] לתלמידתי אליענה. אינך סובל ['מתייסר'] לחינם. מתנתך ['תשורתך'] אלי, מבטאת התמסרות אמיתית ['דבקות'], ומרגשת אותי מאוד ['ומרטיטה אותי בעומקה']. הן ידעת שהצווחות שתשמע אוזן אחרת, הן מוסיקה ערבה לאוזני.

בהערכה,

ראשל

 

 

'נפלא' אמרה ראשל, 'השורה האחרונה מעולה. לא נדרשתי לתקן אותה אפילו פעם אחת.' היא ממש זרחה כשהיא הביטה בי. נשאבתי לחיוכה, ואפילו חדלתי לשמוע את היבבות של ז'יל.

   'מה שאני לומדת מהמשפט האחרון שלך, הוא שממש הבנת את העיקרון הלשוני כאן,' המשיכה ראשל. 'בואי נראה אם צדקתי. תגידי לי מהו העיקרון הלשוני..'"

 

"היא ממש בחנה אותך." אמרה אירן.

 

"כן." השיבה אליענה. "ועברתי את הבחינה! אני חושבת שבגלל זה היא גם כל כך נהנתה ללמד אותי, ומשכה עוד ועוד את משך הביקור הזה אצלה."

 

"טוב את הרי סטודנטית למופת." אמרה אירן. "אז מה היה העיקרון הלשוני?"

 

"תמיד להעדיף משלב לשוני גבוה: מילה שירית עדיפה על מילה רגילה, דימוי עדיף על ליטרליות, ניסוח דתי עדיף על מלים יומיומיות."

 

"מדוע זה חשוב?" שאלה אירן.

 

"גם ראשל שאלה אותי את זה. אז חשבתי קצת, ואמרתי לה שאני מנחשת שזה קשור ליצירת הפער."

 

"הפער בין מה למה?" שאלה אירן.

 

"הפער בין מה שעושים לבין מה שאומרים. הדיבור פונה לאנושיות הגבוהה שלו, לצד של ז'יל שמסוגל להגיב למלים מורכבות ולדימויים. אבל המעשים הופכים אותו לחפץ, לאמצעי דרכו מלמדים משהו, למי שהסבל שלו הופך להיות מתנה שאישה אחת נותנת לנערה אחרת, למי שהסבל שלו הופך למשהו מענג."

 

"הבנתי: מזהים את מי שהוא ומוחקים אותו באותו זמן. נכון?"

 

"בדיוק!"

 

"כשאומרים לו 'תשורתך' מניחים שהוא מבין מילה כזאת. שהוא קרא ספרות יפה. אבל כשדוחפים לו נעל התעמלות לפה וכותבים עליו, הופכים את הסבל שלו לאמצעי שיוצר עונג, למוסיקה."

 

"מעולה אירן! כל הכבוד!"

 

"מבזים אותו אבל מזכירים לו שכל הזמן רואים את הצד הגבוה שבו. ובאופן הזה ... בעצם .... מבזים אותו עוד יותר..."

 

"כן. בדיוק. לכן לא צועקים עליו שהוא 'אפס', להפך, נותנים לו להרגיש שיודעים שהוא לא... כי אם באמת חושבים שהוא אפס, זה כבר לא מעליב."

 

"ובגלל זה היא לבושה באלגנטיות. לא? הגרביונים, נעלי העקב, השמלה – הכל משדר תרבותיות ונימוס...."

 

"כן, בדיוק אירן, ובניגוד ללבוש המחויט הזה שלה, את ז'יל ממוטטים אל משהו תת-אנושי... הוא ללא הרף מודע לעולם תרבותי שנמצא מעליו. הוא הופך לבלתי שייך לאותו עולם בגלל הפעולות שנעשות כלפיו."

 

"הבנתי. רגע" הקשתה אירן, "אז למה לא מספרים לו כמה הוא חשוב בעולם, או מזכירים לו את ההישגים שלו?"

 

אליענה לא היססה כשהשיבה: "כי רוצים להרחיק אותו מההזדהות עם החלק הזה שבו. משבחים אותו על יכולתו להתמזג דווקא עם הצד הבזוי שלו. אצל ז'יל הצד הזה היה יכולתו להעניק את הכאב שלו לראשל. מטפחים את ההתמסרות, את ההזדהות שלו עם הצד המציית, המרצה, המבוזה. משבחים אותו על כך כאילו שעמד בהישג הגדול ביותר מבחינתו. זאת למרות שכל הזמן מהדהדת בתוך הסיטואציה התזכורת לכך שהוא היה פעם מישהו אחר..."

 

 "ולכן את לא מזכירה לספי שהוא טוב במתמטיקה..."

 

"נכון. אלא שהוא מנקה בצורה מסורה את תחתית בית השימוש שלי בלשונו, או שהוא מקפיד לבכות בדיוק מעל כף הרגל שלי, או שהוא מצליח לדייק ולדאוג שמצחו יהיה במרחק שלושים סנטימנטים מקצה הנעל שלי, או שהוא סוגד בכל מאודו לתצלום של הנער בו אני מאוהבת... השבחים תמיד יתייחסו לדבקות שלו, להתמזגות שלו עם שאיפות מבזות, תוך הצבעה על העונג שההתמסרות הזו שלו מעוררת אצלי..."

 

"למה חשוב העונג שלך?"

 

"כי זה מסביר לו מה קורה לרצונות שלו. הם עדיין קיימים, אבל הופכים מרצון לריצוי. ממי שרוצה משהו עבור עצמו, למי שרוצה להתאים את עצמו לרצונותיה של מישהי אחרת."

 

"ומה קורה לעונג שלך עכשיו, ממה שאני עושה לך בכף הרגל?"

 

"הולך ומתעצם... את נהדרת אירן...היכולת שלך לעבור בין ליקוקים עדינים ויניקות כאלו... זה מטריף... התמכרתי!"

 

"אבל אז אני כמו ז'יל וספי, לא? מרצה אותך?"

 

"מה פתאום? את ממשיכה להיות בעלת רצונות משלך. פשוט עכשיו את רוצה לענג אותי. אחר כך אולי אענג אותך."

 

"אהה... וספי?"

 

"לספי כבר אין רצון משלו. ספי קיים עבורי."

 

"ככה?"

 

"ככה... את יודעת שבשבוע הזה אני שוכחת מקיומו, לפעמים במשך שעות? אתמול לראשונה הורדתי מים בבית השימוש ורק אחר כך חשבתי שהוא שם למטה, ושמשהו ממני זורם לידו. זה נשמע לך אולי סתם, אבל עד אז, בכל פעם שהורדתי את המים חשבתי עליו, ואתמול פתאום חשבתי על דברים אחרים. את מבינה?"

 

"כן."

 

 "נזכרתי שראיתי פעם נמלים שנכנסו לתוך בית דרך חלון, ואחר כך מישהו סגר את החלון. הנמלים הסתובבו במעגלים על הקיר. זה היה מאוד עצוב. לא היה להן לאן לחזור."

 

"נו?"

 

"ספי בעצם באותו מצב. אם אעלם פתאום, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא ינוע במעגלים נטולי פשר, אולי אפילו כל חייו... כי כיוון קדימה כבר אין לו, ולחזור לאחור הוא כבר לא יכול."

 

"הבנתי למה הוא יאבד כיוון. אבל מדוע הוא לא יוכל לחזור?"

 

"כי כבר אין לו לאן."