בחוות הרכיבה (70)
ספי פחד שהוא מאבד את שפיותו. נכון, היה מובן ברור בו איכות חייו השתפרה: הוא ישן כבר כמה לילות ברצף, והתקפי החרדה שלו נעלמו. הוא גם חש שקט פנימי, וזרמה בו חיות שמזמן לא הייתה בו. הליכתו הפכה קלילה. על פי תגובות הסביבה, נראה היה אפילו שחוש ההומור שלו התחדד.
אבל המנגנון המוזר שאיפשר את כל זה, חייב אותו לחיות כאילו שהוא זר לעצמו. הדיבור הבלתי פוסק בתוך מוחו, דיבור שקודם לכן רק שיעשע אותו—המספר הפנימי שתאר לספי את פעולותיו כאילו שהוא קורא עליהן בספר—הפך לשגרה. ספי היה משוכנע שאדם זר שהיה מציץ אל זרם מחשבותיו היה מתפלץ ומציע לו בחום להתאשפז. על כן הוא נזהר שלא לשתף איש בנעשה בתוך ראשו. אפילו אשתו לא הייתה ערה לאופן בו ספי מספר את עצמו לעצמו, חווה את עצמו כבדיה...
מה שהיה מביך עוד יותר, היו העסקאות שערך עם המפלצת שכתבה אותו. מדי יום הוא "כתב אל" המחברת הדמיונית שמבחינתה המציאה אותו. הוא בא אליה בבקשות שונות. הוא היה מתחיל לכתוב אותה, וחיש קל היא הייתה מקבלת חיות נוראית, ועצמאות בלתי צפויה, ותמיד לרעתו. היא הזכירה את אליענה, והתעמרה בו במתכוון דרך חיקוי של אופני הדיבור של אליענה. אבל היא הייתה גרועה עשרות מונים מאליענה – מתוחכמת, מרושעת, וחסרת מעצורים כמו אליענה, אבל בניגוד לאליענה, היא הייתה גם נטולת אהבה אליו.
הם ערכו עסקאות: הוא קיבל משהו, ובתמורה—ותמיד נדרשה תמורה—היא התעללה בו. האכזריות שלה הייתה בלתי מתנצלת וארסית. למרות שספי זכר שהוא זה שכותב אותה ולא להפך, כשהיא החליטה לייסר אותו, היא הצליחה ליצור אצלו כאב שלא היה בדיוני כלל.
ספי הצמיד אטב כביסה לאשכיו והעווה פניו בכאב
נו?
מה נו?
עשה זאת!
כתבתי שאני עושה זאת. זה מספיק.
זה לא! תצמיד לעצמך אטב כביסה באמת!
בסדר. הנה, עשיתי זאת.
תגיד, אתה עושה ממני צחוק? אני יודעת בדיוק מה אתה עושה, אני הרי כותבת אותך, ואם לא תעשה בדיוק מה שאגיד לך, לא תתקיים ביננו שום עסקה. הבנת?
הבנתי. הבנתי. חכי רגע. הנה... אביא אטב כביסה.
תביא מראש כמה...
רגע, רגע, מרשעת. אני כבר חוזר.
חזרת?
חזרתי. הנה, אפילו שמתי אטב כביסה – שתדעי לך שאני לא יודע למה אני עושה זאת.
כי אתה יודע שזה נעים לי. עכשיו שים עוד שניים, ובקצה של הזין שלך.
מה קרה לך? זה כואב נורא.
אני יודעת, אני יודעת mon petite, אבל חשוב לי, חשוב לי שיכאב לך. בסדר, מתוק שלי? תן לי גם את הכאב הזה שלך לאוסף שלי...
אני שונא את זה שאת מאמצת את הדיבור של אליענה...
באמת? שונא? אוףף, זה נעים לי כל כך כשכואב לך. הנה, תצמיד גם את השלישי... וואו זה נורא כואב לך... תנשום עמוק ומהר, חמוד שלי... תראה איזה יופי, עכשיו גם כואב לך בגלל שלושת האטבים, אבל גם בגלל שאני מזכירה לך אותה...
את מזעזעת.
תמשיך, תמשיך, זה טוב לי שאתה מתרעם ככה. מדהים לא? למרות שאני דמות בדיונית, אני גורמת לך לכאב אמיתי לגמרי. גם בגוף וגם בנפש. מסקרן אותי, מה כואב לך יותר mon bebe, הכאב הפיסי או הנפשי?
שניהם. לא יודע. כרגע הפיסי.
אז בוא נאזן קצת, בסדר, מתוק? בוא נוסיף קורטוב של כאב נפשי. פשוט כי סימטריה חשובה לי... הנה, אתאר לך משהו שלא ראית.
אנא ממך...
אתה זוכר שז'אן פול שילם לך שתקנה מוצרים לארוחת ערב רומנטית שהוא הכין לאליענה בבקתה שלה?
זוכר
אז אני מתארת לך עכשיו את הרגע שהם שתו יין. זה היה יין לבן (אבל את זה אתה יודע כי אתה קנית אותו... חה חה חה). ז'אן פול מזג לכוסות. רגע, תן לי להיות קצת סופרת: רוח של ערב קיץ ציננה את החדר... ריח חציר, ומשהו מתקתק ... הם שילבו זרועות, כך שכשהם לגמו, הפנים שלהם היו ממש סמוכים.
תפסיקי בבקשה...
ואז, רגע לפני שהם שתו, הם הביטו הכי עמוק שאפשר זה לעיניים של זו...
די!
ואז הם לגמו ותכף ומיד התנשקו.כי הם פשוט לא יכלו לעצור את עצמם...
די!!!
לשונו הייתה עמוק בפיה, מחפשת את טיפות היין שנותרו שם. כף ידה חיבקה את לחיו. עיניהם נעצמו. הם היו מאוהבים.
בבקשה, אני מתחנן, תפסיקי!
רגע, מתוק, רגע. זה היה רק תיאור מן החוץ. תן לי לעביר לך עוד יותר את המצב הפנימי, אני הרי סופרת: הנשיקה של ז'אן פול השכיחה מאליענה את הניסוי שהיא ערכה, את המתחים שלה עם אירן, ויותר מכל, את ספי. ספי על גופו המכוער, פניו המיוסרים, עלבונו וכאבו – ספי התאיין כמו בועת סבון שפקעה. סוף סוף היא הייתה עם נער אמיתי: שמח, תוסס, יפה. זרועותיו החסונות חיבקו אותה, ושפתיו שתו אותה עד תום... ספי נעלם, הייתה רק הנשיקה... היה רק ז'אן פול.
אני מפסיק לכתוב אותך! נשבע לך! אני לא יכול עוד!!!
רגע, רגע, mon bebe, תן לי עוד טיפה: אליענה הרגישה פתאום משיכה בריאה, נכונה. לא הגירוי שנבע מהשפלה של אחר, לא התשוקה שנבעה מאכזריותה, אלא סתם כמיהה לאינטימיות, למגע, לרצון להיות מעורסלת בתוך ז'אן פול. תשוקתה משכבר לספי הגעילה אותה. ממש כך. היה בתשוקה ההיא משהו חולה. ז'אן פול היה תשוקה בריאה. ז'אן פול היפה... היא שכחה מספי, והתמסרה לזה שידעה שהופך אותה לטובה יותר...
די!!!!
כי נכון שגירה אותה מאוד להתעלל בספי דרך אהבתה לז'אן פול. אבל הרגעים העוצמתיים ביותר עבורה, היו דווקא הרגעים הבריאים: הרגעים בהם ספי התפוגג, ונותר רק ז'אן פול... המגע שלו... החיבוק שלו... הליטוף שלו... הריח שלו. ברגעים הללו היא אהבה את ז'אן פול בכל מאודה.
ספי טרק בכוח את המחשב. אגלי זיעה הציפו את מצחו ועורפו. הוא בלע רוק ולחץ את אגרופיו אל תוך עיניו, נחוש לא לתת לבכי לפרוץ. למרות שהוא לא ראה את המלים שלה, הוא שמע את קולה בברור בתוך ראשו. קולה של המספרת. קולה של אליענה:
"אל תעצור את הדמעות, מתוק שלי. כבר, כבר תוכל לישון לילה רצוף נוסף... אבל תן לדמעות לצאת. תן לי אותו... תן לי גם את הכאב הזה שלך..."
