בחוות הרכיבה (69)
ספי היסס טרם הקליד את המשפט הראשון אל חלונית השיחה במחשבו. הוא התכוון לאמץ את העצה שקיבל יום קודם לכן. עם זאת, הרעיון של לנהל שיחה ממוחשבת עם עצמך נראה לו אווילי. לזכות מי שהשיא לו את העצה עמדה הצלחתה של עצתו הקודמת. גם היא נשמעה מופרכת לספי בזמנה. העצה ההיא הייתה שבמקום להיאבק בתחושה שהוא נטול ממשות, שהוא יישות בדיונית, ספי ינסה דווקא להזדהות עם מצב זה. הוא הרי ממילא הרגיש לפעמים כאילו מישהו כותב אותו. "נהג כאילו זו אמת!" כתבו לו. "נסה לחוות את עצמך כאילו שאתה מתאר דמות בדיונית. זאת מתוך תקווה שבהמשך תוכל אולי להשפיע על הסיפור שלך."
לפחות שבוע שספי חי באופן התמוה הזה. בעבודה ובבית לא הבחינו בהבדל. הוא משוחח עם אשתו, ומוסיף סיומות בראשו לדבריה ולדבריו—'אמר ספי', 'שאל ספי', 'תהה ספי'. בעבודה, הוא משתתף בישיבות ובמקביל ממציא תאור מילולי חיצוני לנעשה—'האווירה בחדר נעשתה מתוחה'. הוא גם החל לכתוב את זכרונותיו מאותו קיץ בחווה, כאילו שמדובר במישהו אחר, מעין 'ספי' שאינו הוא עצמו, אלא מישהו זר שהוא מתאר.
להפתעתו, עד כמה שהתרגיל נשמע לו מאולץ וילדותי, מצב רוחו השתפר: הוא חש חיוני יותר, והשינה שלו השתפרה. כנראה שמשהו בניכור העצמי שהוא תירגל דרך מחשבה וכתיבה, הרחיק אותו מזהותו המיוסרת השגורה, ויצק בו מעט רוגע.
מעודד מהצלחתה של העצה הראשונה, הוא גמר אומר לנסות גם את השנייה. "דמיין שאתה כותב מכתב אל מי שכותב אותך. תבע ממנו סיפור שמח יותר. דרוש שינוי!" ספי תפס זאת כלא יותר מתרגיל משעשע. כשמצא שעה פנויה בצהריים בעודו במשרדו, פתח את מחשבו, חייך אל עצמו, והחל לכתוב.
זו הייתה טעות...
"שלום לזה שכותב אותי..." ספי הקליד ושלח לעצמו את ההודעה. בין רגע היא הופיעה בחזרה מולו על המסך. הוא הביט לרגע בהודעה, חש בושה מהפכת קרביים על עצם נכונותו לעשות משהו כזה, וסגר בסלידה את מחשבו. 'אידיוט', סינן לעצמו.
כעבור רגע הוא נמלך בדעתו, ופתח מחדש את המחשב. הוא כתב הודעה למי שנתן לו את העצה, והודה לו בנימוס. הוא כתב שניסה את הרעיון, שהרגיש מגוחך, ושהוא אינו מתכוון להמשיך.
בערב הוא קיבל תשובה: "בסדר, במקום לכתוב לעצמך, שב וכתוב שיחה דמיונית, בה אתה רק כאילו מתכתב עם זה שכותב אותך. אתה לא צריך לשלוח הודעות ולחכות לתשובות. הרי אין מי שכותב אותך. זה טיפשי. לא תקבל תשובה."
אשתו של ספי יצאה, והיה לו ערב לעצמו. הוא שיחק נגד עצמו שח במחשב, והפסיד פעמיים. הוא קם להכין לעצמו כוס תה. הוא חזר והושיב את עצמו מול מחשבו, מתכנן לנקום במחשב בניצחון. במקום זאת הוא החל לכתוב...
הוא תאר קצת את החדר, אותו עצמו, ואת ההחלטה לנסות ולכתוב אל מי שכותב אותו. כתיבתו הייתה נטולת חיים ומשעממת. לקח לו יותר מדי זמן להגיע לשיחה עצמה. אבל כשהוא הגיע לשיחה—מעיין צ'אט מדומיין עם זה שכותב אותו—היא קיבלה חיים משל עצמה, והפכה ליותר ויותר מצמררת ככל שנקפו הדקות:
לזה שכותב אותי שלום,
לזו...
למי???
"לזו שכותבת אותי." לא "לזה"
לא הבנתי
מדוע אתה מניח שכותב אותך גבר?
כותבת אותי אישה?
בוודאי
למה "בוודאי"?
נראה לך שגבר יכול היה לכתוב אותך?
למה לא?
יודע משהו, נראה לך שגבר יכול היה לכתוב את אליענה?
עזבי את אליענה. אנחנו מדברים עלי. אליענה היא לא דמות בדיונית.
אה לא? תבין, אם אתה דמות בדיונית, גם היא דמות בדיונית, ואותה, שום גבר לא יכול היה לכתוב.
למה?
ככה!
'ככה' זה לא תשובה. וחוץ מזה, מה איתך? אם היא ואני בדיוניים, גם את בדיונית, לא?
לא, טמבל. אתם בדיוניים, אני כותבת אתכם. אני לא בדיונית.
טוב... אזרום עם זה...
ספי הביט משועשע במה שהוא כתב עד כה. השיחה הצחיקה אותו. זו ש'כותבת אותו', מסתבר, הייתה חדת-לשון ודעתנית. הוא הביט בצג המחשב.
שמחה שאתה זורם... רצית ממני משהו?
כן... כן אל תלכי.
אשאר לדבר איתך כל זמן שלא תשעמם אותי. אף פעם לא דיברתי עם דמות שיצרתי.
כן אהה... את מצחיקה.
באמת?? תודה, אני מסמיקה!
חה חה חה
אתה מנסה לפלרטט איתי?
לא, למה?
כי אם אתה כן, אז ראשית, אל תתכתב כמו מתבגר ('חה חה חה' זה לא לגילך), ושנית, זכור שזה לא ילך ביננו.
באמת? שברת את לבי. למה?
כי אתה דמות בדיונית! אהבל.
לא כותב חה חה חה, אבל תדעי לך שהצחקת אותי...
שמחה לשמוע. עכשיו, תגיד מה רצית ממני.
טוב... אגיד לך: אני רוצה שתרדי ממני.
מה? מה זאת אומרת?
אני רוצה שתרדי ממני. סבלתי מספיק!
סליחה, חמוד שלי, לא אתה קובע כמה תסבול ועד מתי.
אה כן? תקשיבי, זונה בת זונה: השפלת אותי כמו שלא השפילו אף אחד, גררת אותי בעפר, שתלת אותי באדמה, דחפת אותי מתחת ליסודות של בית. היכו אותי, שברו אותי, אנסו אותי, השתינו עלי, וייסרו אותי בכל דרך אפשרית.
רגע, חמוד
מה רגע?
לא "בכל דרך אפשרית", אל תגזים, יש עוד כמה דרכים...
אה כן? אני מבין שאני צריך להודות לך שחסכת ממני משהו.
חסכתי ממך כמה וכמה דברים.
תודה! תודה! סופרת חומלת ורבת חסד. (לא ראית, אבל ירדתי על הברכיים והשתחוויתי עכשיו למחשב...)
דווקא ראיתי
איך ראית?
אני כותבת אותך, מטומטם! אני רואה הכל.
ספי צחק, אבל פחות מקודם. היה משהו אפל בשיחה הזו...
אני באמת רבת חמלה, דרך אגב. חוץ מזה, לא רק סבלת. נכון? חווית אהבה שמעטים חווים, לא?
אל תתחילי גם את.. קודם אנדרה ועכשיו את... מנסים למכור לי שזו אהבה.
זו אהבה, ספי. אנדרה צדק.
לכי קיבינימט. וקחי את האידיוט ההוא איתך!
חה חה חה. אתה משעשע...
ועכשיו את זו שכותבת כמו מתבגרת...
....
את עדיין כאן?
כן. חשבתי שנרדמת.
מה את אומרת?
על מה?
על זה שתרדי ממני. תני לי מנוחה. או, את יודעת משהו, תני לי סוף טוב. תיקון. תגלי שהכל היה חלום רע. או סיפור. או שאליענה חיה איתי עד היום באושר. משהו כזה... את יכולה?
אני יכולה, אבל אני לא רוצה...
למה לא?
אתה לא תאהב את התשובה...
נסי אותי
כי נעים לי שאתה סובל.
נעים לך? נעים לך איך?
בכל מובן... בעיקר מיני. בכל פעם שאני מדרדרת אותך עוד טיפה, שאתה מאבד עוד משהו מצלם האנוש שלך, אני מתמלאת חדווה. אבל אחרי השמחה... אחרי השמחה מגיע גם גירוי חריף.
אני מבין...
אני מצטערת על הסבל שלך, באמת, אבל שתבין, מזמן לא הייתי מגורה כל כך. רק המחשבה עליך מתייסר למרגלות אליענה, האופן בו היא מנפנפת מול עיניך המאוהבות את אהבתה לז'אן פול, שוכבת איתו מעליך, נותנת לך קונדומים שלו, מתחבקת איתו כשעקב נעלה נוגע לא נוגע בפיך, צוחקת איתו בטלפון ומשקה אותך במשפך עם השתן שלה... אוףףף, רגע, חכה רגע, טוב?
לחכות למה? לאן את הולכת?
אני כבר חוזרת. תן לי שתי דקות.
...
חזרת?
הלו?
חזרת?
חזרתי!
שמח שלא שכחת אותי כאן.
לא שכחתי אותך... להפך :-)
שאני אבין... אוננת עכשיו?
למה את לא עונה? את מתביישת במשהו? אני הרי דמות בדיונית.
את מוכנה לענות לי? אוננת???
קצת...
זונה! אוננת על מה שאליענה עשתה לי???
טיפה. אל תכעס.
לא לכעוס? איך את רוצה שאני לא אכעס? מה שאת עושה מרתיח.
זה לא מרתיח. אם רציתי להרגיז אותך, הייתי עושה דברים אחרים...
כמו מה?
כמו זה:
ידו של ספי התרוממה, אחזה בספל התה הרותח שלו, ושפכה את התה על חלציו. ספי צווח מכאב, ניתר אל המקלחת, הוריד את מכנסיו, והתיז מים קרים על אבר מינו כדי למזער את הכוויה. לפתע הוא מצא את עצמו על הארץ, ראשו בתוך השרותים, אפו נוגע במים שבתחתיתם. כהרף עין הוא התרומם, חזר אל מחשבו, והביט אל הצג:
ראית?
כן...
אתה מבין מה אני מסוגלת לעולל לך?
כן. בבקשה תפסיקי.
אתה מבין שאני יכולה לעשות לך דברים הרבה יותר גרועים מאלה שאליענה עשתה? ושאין משטרה שתוכל לפנות אליה?
לא... לא בבקשה לא.
אוי אתה כל כך חמוד שאתה מתחנן... mon petite
מה אמרת? מה אמרת עכשיו???
בוא תראה לי. תתחנן. זחל קצת מולי. תתפלש על הארץ.
ספי מצא את עצמו על הרצפה, עומד על שמונה. הוא התחנן, הוא ביקש על חייו. הוא הבין שמי שנמצאת מצידו האחר של המחשב מסוגלת להכאיב לו באופנים שהוא אינו מסוגל לדמיין. הוא הכאיב לעצמו במתכוון מולה, נגח בפניו ברצפה, זעק שיעשה הכל, ניסה לשעשע אותה בכאבו.
לפתע במוחו צץ זיכרון חי כאילו שהוא כמעט רואה אותו: ז'אן פול ואליענה פוסעים מולו יד ביד לעת ערב בשביל המרכזי בחווה. הוא ראה אותם הולכים כמו בסרט, בגבם אליו, מתרחקים ממנו. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את אליענה באותו קיץ. שיר ילדים ליווה את התמונה הזו בראשו:
נורית אכלה התפוח
הפרח זרקה בחצר
והלכה לה לשחק
עם ילד אחר
אינני בוכה אף פעם,
גיבור אני, לא בכיין
אך למה זה אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן
משהו בזיכרון, או בשיר, או בשילוב, הציף את פניו של ספי בדמעות. כשחזר למחשב, הוא ראה את זה:
אתה חמוד! באמת, התחננת עכשיו בכל מאודך.
ניסיתי... כל מה שיכולתי. לא יודע איך
איך מה? איך מצאתי את הזיכרון הזה שלך? שהדחקת אותו לגמרי ופתאום עלה כך?
כן...
כי יצרתי אותך, טפשון. אני יודעת עליך הכל.
בבקשה תפסיקי
לא חמוד שלי, אני לא אפסיק. וגם אתה לא תפסיק.
לא אפסיק מה?
אתה לא תפסיק לספר להם. אתה תספר להם הכל.
אני מתחנן, אל תעשי לי את זה
אתה תספר על התמרוקייה, ואתה תספר על מכלאה 3...
אני לא
אתה כן. ועוד איך...
תניחי לי. בבקשה, תניחי לי.
אתה באמת מתוק. תבכה קצת. תתייפח. בדיוק. הן כל פעם מרטיטות אותי מחדש, היבבות האלה שלך.
אני לא בוכה!
אתה כן... אוף, אתה כל כך מרגש כשאתה מנסה להיות חזק מולי...
די!!!
חה חה חה... בוא, אתן לך פרס: תיכנס עכשיו למיטה, ואתן לך לישון עד שבע בבוקר. שנת לילה רציפה. מה אתה אומר?
מהפה שלך לאלוהים
אני אלוהים, חמור... עדיין לא הבנת זאת? לילה טוב. לך עכשיו לישון, mon cheri... לילה טוב.
ספי סגר את מחשבו. הוא נכנס למיטה. לראשונה מזה שלושים שנה, הוא נקוץ משעון מעורר. אשתו שכבה לצידו. הוא הביט בשעון. השעה הייתה שבע.
