בחוות הרכיבה (68)
"כעת," אמרה אליענה ברוך, כאילו מפצירה בילד חולה לקחת כף נוספת של תרופה מרה, "אני מבקשת שתראה לאירן את הפריט באוסף שלך שאני יודעת עליו."
הנער תלה בה מבט שואל. היא הביטה בו מלמעלה, שרועה על בטנה על מיטתו. משהו הבריק בשפתה.
"אני לא מבינה," אמרה אירן בפליאה, "ידעת על האוסף הזה? הרי הופתעת בדיוק כמוני כשמצאנו אותו, לא?"
אליענה שתקה.
"אני טועה?" התעקשה אירן ונימת כעס התגנבה לקולה, "מה, העמדת פנים קודם?"
"לא העמדתי פנים, אירן." מבטה של אליענה לא מש מפניו של הנער.
"אז?"
"לא ידעתי על האוסף הזה. כן ידעתי על משהו אחר שביקשתי מספי לאסוף. עכשיו, כשאני רואה את האוסף שלו, אני בטוחה שגם הדבר ההוא נמצא כאן."
"לא הבנתי, אליענה: יש אוסף ... בתוך האוסף?" המחשבה שעשעה את אירן.
"כן, משהו כזה." אירן הפסיקה לגחך, מבחינה ברצינותם של השניים האחרים.
"איזה אוסף?" שאלתה של אירן הייתה מופנית לאליענה וגם אל הנער, "ספי? איזה אוסף?"
הנער שעדיין כרע מולן משך בכתפיו. הוא זחל אל מתחת למיטה, והוציא גרב התעמלות קרועה.
"לא ספי," אמרה אליענה במתיקות, "אני לא מתכוונת לגרב המשומשת שלי."
הנער ניסה שוב, ואחרי חיטוט מהיר, הוציא זוג גרביונים שחורים מחוררים.
"גם לא התכוונתי לזה, מתוק שלי," אמרה אליענה, "שובב שכמוך, את אלו בטח הוצאת מהפח שלי, נכון?"
מבטו של הנער הסגיר אשמה.
"לא נורא, אני סולחת לך." פניה הקרינו אהדה של ממש. "אני מבינה מדוע התקשית להתאפק ולנצור חפצים שנגעו בגופי." היא שקלה את המשך דבריה. "ספי, תביט בי." וכשהנער נשא אליה את פניו, היא אמרה: "אני מוחלת לך."
הנער השפיל את ראשו לארץ, ממתין לבאות. המילה 'מוחלת' הרטיטה בו משהו, כמו המילה 'לנצור'. הוא ידע מה עומד להגיע.
"כעת תוציא את מה שאני מבקשת."
"'כעת'", חשב הנער לעצמו, "היא אמרה 'כעת', היא לא אמרה 'עכשיו'".
"ספי?" אמרה לו חרישית.
"אתה בוכה?" שאלה בדאגה.
הנער החל לייבב למרגלותיה. "בבקשה..."
"'בבקשה' מה? אתה מבקש ... לא להראות את זה?" היא הנהנה אליו, מנצלת את יכולתה להפעילו כשהיא פונה אליו באופן ילדי.
הנער הנהן חזרה, קרוע עיניים.
"זה בגלל שאתה מתבייש?" היא הצמידה מעט את שפתיה כשאמרה 'מתבייש'.
היבבות של הנער הפכו להתייפחות.
"זה באמת מביש... אני יודעת... רגע... רגע mon petite, תבכה נכון." כשאמרה זאת, היא עברה משכיבה על המיטה לישיבה מולו, פושטת את כף רגלה היחפה כדי שדמעותיו ינשרו עליה.
על כל ייסוריו, הנער חש אדווה מתקתקה בתוך ההשפלה הזו. זמן רב כל כך הוא לא "בכה נכון" על כף רגלה היפה... מעליו הוא שמע את קולה מסביר לו בנעימות מדוע היא מבקשת ממנו קורבן נוסף, תשורה איומה עוד יותר מקודמותיה:
"אני יודעת... אני יודעת כמה זה כואב לך, ילדון מתוק שלי. אני יודעת שזה מייסר אותך, שתצטרך להראות את זה לאירן, ושהיא בהתחלה לא תבין, ואחר כך תצעק שזה מגעיל, ושאז אתה תראה את עצמך מנקודת מבטה ושזה יהיה לך קשה."
"מה זה?" שאלה אירן בלהט מהצד, "אני אחשוב שמה מגעיל?"
"אבל אם זה לא היה מכאיב לך כל כך," המשיכה אליענה, "זה גם לא היה נעים כל כך עבורי. אתה מבין זאת, נכון?"
הנער הנהן והמשיך לייבב מעל כף רגלה.
"אתה מוכן לתת לי גם את הכאב הזה שלך?"
הנער התייפח, קרוע בין הדחף לרצות אותה לבין שאריות כבודו העצמי.
"אתה עדיין אוהב אותי בכל מאודך?"
הוא הנהן.
"אז תעניק לי, בבקשה תעניק לי, גם את הכאב הזה שלך...לאוסף שלי..."
היא הביטה בסיפוק בגוף השבור שמולה. הוא הרים לרגע את עיניו, וראה את שיניה הצחורות כשחייכה אליו את החיוך השמח שלה, חיוך שהיה שמור לרגעים נדירים. בכבדות הוא פנה מטה, וזחל אל מתחת למיטה. כשיצא, חבק בזרועו מה שנראה היה כמו צנצנת עם סוכריות צבעוניות.
"מה זה?" שאלה אירן.
"אתה שומר אותם בצנצנת מיוחדת! איזה מתוק אתה." אמרה אליענה. "תפזר אותם על הכרית בשבילי."
הנער ציית, ויצר מערום על הכרית שהייתה מונחת על הרצפה. אירן פלטה צעקה.
"את לא נורמאלית, אליענה! הגזמת לגמרי!"
אליענה הפנתה אליה את פניה היפים והמשיכה לחייך.
"זה מגעיל!!!"
"ששש... אירן, די... אל תצעקי. זה לא כזה מגעיל... ספי, תנסה לסדר אותם על הכרית לפי הסדר... לפי סדר כרונולוגי."
הנער החל למלא את הוראתה.
"אני לא מאמינה!" אירן לא יכולה הייתה להישאר על המיטה כשהיא אמרה זאת. "איכס!!! אני פתאום נזכרת שלא הבנתי מה את זורקת לו מהחלון של הבקתה שלך... והוא קופץ אל זה כמו כלב לעצם... ואז, באותה פעם שגם הכנסת לו לכיס משהו... כשהוא היה עוד ברמפה... לא הבנתי מה זה היה..." אירן התחילה לפסוע מוטרדת מצד לצד בחדר, מביטה מטה בזוועה.
אליענה המשיכה להביט בה מבלי לנוע. ספי עסק בארגון הפריטים על הכרית.
"לא, ספי, זה לא יכול להיות שם. זה חייב להיות מאוחר יותר," תיקנה אותו אליענה. "הסוג הזה היה בחבילה של השבוע השני כבר."
הנער תיקן את הסדר על הכרית.
אירן הביטה בשניים בתדהמה ובתעוב:
"אני לא נשארת. את שומעת? אליענה תביטי אלי!"
אליענה דיברה אליה מבלי להתיק את מבטה מהנער:
"מה, את הולכת? כבר? את לא רוצה לשמוע איך הוא משתמש בהם, מה הוא עושה איתם?" היא צחקה, "האמת, גם לי אין מושג. זה לא מעניין אותך אירן?"
"את מופרעת!" קולה של אירן נסדק מזעם, מגועל, מתדהמה. "את שומעת? מו-פ-ר-עת! גם הוא מופרע. שניכם חייבים להפסיק עם זה." היא החלה להתרחק לכיוון הדלת, ופנתה אלינו שוב: "אני, בכל אופן, לא נשארת עוד. אני מהטרוף הזה מסתלקת עכשיו."
אירן נותרה להמתין לתגובה מצדם. משזו לא הגיעה, היא יצאה בטריקת הדלת.
השניים הביטו רגע לכיוון היציאה מהבקתה, ומיד שבו לעיסוקם.
"לא, לא מתוק שלי," תיקנה אותו שוב אליענה מצביעה למטה, "תביט, באחד הזה יש שלוש קשירות. אני זוכרת אותו. זה היה ביום ששי שעבר. האחד הזה חייב להיות לפני כל אלה."
הנער ציית לה מיד, מתקן בזהירות את מיקום הקונדום, ומניחו בקפדנות במקומו החדש בשורת הקונדומים הקשורים שהיו מלאים בזרעו של ז'אן פול...
