בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (67)

אירן הסתובבה אל אליענה, והופתעה לראות שהיא דומעת.

"מה קרה לך? מה, מה שהוא עושה עם החולצה שלך כל כך מעציב אותך?"

"אני לא עצובה..." אמרה אליענה.

"אל תגידי לי שאת מאושרת."

"לא. לא בדיוק. זה פשוט מרגש אותי." היא משכה באפה. "יש משהו כל כך נוגע ללב בהתמסרות המוחלטת שלו..."

אירן לא השיבה לה. היא התבוננה בספי ששכב קפוא על הארץ, פניו עדיין ספונים בתוך הכרית עליה הייתה מתוחה גופיית ההתעמלות של אליענה, גופייה שאיתה תינה אהבים לפני רגעים מספר מולן. מבטו היה מזוגג. כאילו שהוא עצמו הפך לבובת סמרטוטים ששרועה על הארץ מול הבנות. הן המשיכו לדבר עליו כאילו שהוא לא קיים.

"את לא חושבת, אירן?" שאלה אליענה, מפתיעה את אירן בכך שהיא פתאום זקוקה לאישור חיצוני כדי להצדיק את תגובתה.

"כן," השיבה האחרונה אחרי היסוס מסוים. "אני לא מדמיינת שמישהו יאהב אותי כך. זה באמת נוגע ללב. זה גם עלוב. עלוב ונוגע ללב באותו זמן."

"ספי?" אליענה פנתה ברוך אל שבר האדם שהיה שרוע למרגלותיה. הוא לא הגיב לקולה. "ספי, תוכל בבקשה להראות לי עוד פריט מהאוסף שלך?"

גופת הנער המשיכה לא לנוע.

"אני יודעת שזה מכאיב לך להראות לי את האוסף הזה שלך, ועוד מול אירן. אבל אני... אני מאוד רוצה לראות את האוסף... וחוץ מזה... חוץ מזה שהכאבים האלה שלך הם כאבים חדשים עבורי."

הוא הביט בה לא מבין.

"אתה לא מבין? אתה אספן, אתה אמור להבין: אתה," היא השפילה מבטה, "אוסף את הדברים שזרקתי, נכון? אני," חזרה להביט בו, "אוספת את הכאבים שלך... עכשיו אתה מבין?"

הוא החזיר אליה מבט עמום. עיניו נעצמו באיטיות.

"אתה יודע משהו, ספי, אולי... אולי אתה עושה החלפות?"

"תראי, אליענה, הוא פקח את העיניים. הוא מביט בך."

"החלפות. אתה יודע מה זה החלפות?" היא שאלה זאת בהתלהבות של ילדה, "כשאוספים משהו, ונותנים פריט אחד תמורת פריטים אחרים. אתה מכיר את זה ספי?"

"מה את רוצה לתת לו אליענה?"

"ששש... אירן. די. אני יודעת מה אני עושה – ספי? תביט אלי... ראש למעלה... יופי חמוד שלי... תראה, אני אתן לך ... נגיד את התחתונים שעכשיו לבשתי. בסדר? בטח אין לך משהו כזה, נכון מתוק שלי?" היא הנהנה אליו, כמו מנחה אותו להסכים איתה, והנער זקף את ראשו והנהן. אליענה זינקה ממקומה וכעבור רגע שבה לשכב על המיטה מעליו, כשהתחתונים הכחולים שהשילה מעצמה לפני מספר דקות בידה, משתלשלות מידה כמו אשכול ענבים. היא הניחה אותם בזהירות על הכרית מול פני הנער, פרסה אותם בקפידה, ובאצבעה הדריכה את מבטו המשתאה למעין סיור בקיפולים הנסתרים של תחתוניה:

"תביט. תביט פה. Mon bebe," אמרה כשהיא מתקרבת אליו, ומאפשרת לו להריח את הבל פיה. הוא עצם את עיניו כשהוא נשם אותה. היא הצביעה על חלקם הקדמי של התחתונים. "אתה רואה שכאן קצת הזעתי. אפילו יש לחלוחית קטנה באמצע, כי הייתי בשרותים אחרי הרכיבה. אתה רוצה להריח, מתוק? אתה רוצה לספר לי אם זו זיעה או משהו אחר?"

הנער התפתה וקרב את אפו אל התחתונים. להפתעתו, הם נעלמו! הוא הביט מסביבו כמו כלבלב מבולבל שהעלימו מתחתיו צעצוע. הוא גילה שאליענה משכה את תחתוניה אליה. בחיוך קנטרני היא אמרה לו:

"לא. לא. לא. מתוק שלי. תוכל לעשות זאת רק אם תסכים להחלפה. בסדר?"

הנער שתק.

התחתונים חזרו אל הכרית, והפעם האצבע חשפה נקודה אחרת: "תביט פה..." היא כמעט לחשה כשהיא הדריכה את מבטו שהיה צמוד לאצבעה, "אתה רואה את המקום המדויק בו ישבתי. לא? מה אתה חושב שתריח אם תצמיד את זה אליך?"

אירן גיחכה. הנער הביט למעלה, וראה את אליענה משתיקה אותה במבט מצמית.

"רוצה? רוצה לעשות החלפות?"

הנער הנהן בהתלהבות.

"אני אתן לך את התחתונים האלו, ואתה תראה לי עוד שני פריטים מהאוסף שלך. טוב, חמודון?"

הנער הנהן אליה. מבטו הקרוע לרווחה הזכיר פעוט.

"הנה... זה שלך!" היא אמרה, והניחה לצידו את תחתוניה בעליצות. "עכשיו תורך."

הנער התבונן מרוצה בתחתונים, ונשא עיניו אליה.

"תוכל... תוכל למשל להראות לי משהו ... נדיר?"

הוא הביט בה במבט שואל. היה משהו מתוק באופן בו היא אמרה 'נדיר': היא הנמיכה את קולה, כאילו אוצלת משמעות מיוחדת למילה.

"מה הפריט הכי נדיר באוסף שלך?" עיניה תשאלו אותו.

הנער חשב מעט. הוא זחל מתחת למיטה הסיט משהו הצידה, והוציא שקית ובתוכה בקבוק זכוכית.

"מה זה?" שאלה אליענה.

"זה... זה בקבוק מיץ..." לחש ספי. "את... את שתית ממנו פעם כשבאת לכאן."

אליענה כיווצה את גביניה, וניסתה להיזכר.

"ושכחתי אותו כאן?"

הנער הנהן.

"ומה אתה עושה איתו?"

ספי הביט בה והסמיק. לאחר היסוס קל, הוא הרים את הבקבוק, סובב את הפקק, וחשף את הברגת הזכוכית אותה עטפו שפתיה כשהיא שתתה אז מהבקבוק. הוא עצר וחישב משהו. לאחר מכן עצם את עיניו, וקירב את קצה לשונו לנקודה שהוא אמד בהברגה. כמו זיקית, לשונו נגעה כהרף עין בנקודה על הבקבוק, ואז הוא החזיר אותה אל פיו.

"מה הוא עושה?" שאלה אירן, "אליענה, שיסביר לך מה הוא עושה."

"את לא רואה, אירן?" אליענה לא הורידה את עיניה מעיניו: "במקום ללקק בפעם אחת את כל המקומות בהן נגעו השפתיים שלי, הוא חילק את העונג הזה להמון רגעים... מנות כאלה... כך הוא יכול בכל פעם לגעת במקום אחר..." היא חייכה אל הנער בשמחה, "אני צודקת mon petite?"

הנער חייך אליה והנהן באישור.

"מקסים..." אמרה אליענה בהתפעמות.

השניים הביטו זה בזו.

"אז ... כל כמה ימים אתה יכול לגעת ככה בבקבוק כדי שהוא יספיק לך?" שאלה.

"כל שלושה." השיב.

"ואז זה יספיק לך עד... עד סוף חופשת הקיץ?" ניחשה בחיוך.

הנער הנהן.

השתררה שתיקה.

"אבל מדוע זה נדיר?" תבעה אירן לדעת.

"אוף אירן... את לא מבינה שום דבר מעצמך?" אליענה המשיכה להביט בספי תוך כדי הנזיפה הזו באירן, "בכל פעם שהוא מצמיד את לשונו, הוא בעצם מוחק חלק אחר בהברגה. נכון ספי?" ספי הנהן. "זה כמו משאב יקר שלו, שאסור לו לבזבז... כמו ... כמו ... תחשבי למשל על מישהו צמא על סירה בלב ים, שמחלק את המים שעוד נותרו לו למספר הפעמים הרב ביותר... את מבינה? מה המשאב הכי נדיר שיש לו?"

"המים" מלמלה אירן.