בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (66)

הנערות תבעו מספי לחשוף את האוסף שלו לאלתר. הן נשכבו על מיטתו עם פניהן כלפי מטה, לחייהן מעורסלות בכפות ידיהן.

"ספי, אתה אדום כמו סלק," התגרתה בו אליענה, "מה כבר יכול להיות לך שם?"

ספי לא השיב. למרות שהוא היה מכווץ בשל הכריעה בה היה נתון, הוא ניסה להחביא את פניו אפילו עוד יותר.

"נו? תראה לנו משהו כבר!" תבעה אירן. "אליענה... " אמרה כמו זאטוטה שמבקש משהו מאימא, "תגידי לו להוציא את האוסף." אירן ניסתה לשמור על נימה רצינית, אבל קולה הסגיר את הצחוק שמבקש לבקוע.

"ספי? אתה מוכן להראות לנו משהו? אפילו פריט אחד מהאוסף שלך?" אליענה הפצירה בנימה מתחשבת, מדגישה את המלים 'פריט' ו'אוסף'. היה משהו מהלך קסם עבור ספי בהעמדת הפנים שלה, כאילו שהיא בכנות מבקשת את רשותו.

על גחונו, זחל ספי אל מתחת למיטה, ולקול מצהלות עידוד של הבנות, הוא שלף גופית ספורט לבנה.

"היי," קראה אליענה, "זו גופייה שלי! מה פתאום היא אצלך?"

"היא ... היא נקרעה לך ברכיבת הבוקר לפני כמה שבועות..." גמגם ספי. "הנה הקרע!" הוא הצביע על הגופייה כדי להוכיח את טענתו. "כששלחת אותי לכבס לך את הבגדים באותו שבוע, אמרת לי לזרוק אותה." הוא השפיל את מבטו.

אליענה הביטה בגופייה ואחר כך בספי.

הביטה בו המון זמן.

"ושמרת אותה? כאן?"

ספי לא השיב. הוא שוב ניסה למזער את עצמו על השטיח שמולה.

"מדוע שמרת אותה? מה עשית איתה?" אירן התקשתה לדמיין את מרחבי טרוף אהבתו של הנער שכרע כך ממולן.

"ששש....שקט אירן." היסתה אותה אליענה, "אל תצעקי עליו."

היא המתינה, בוררת את מילותיה.

"ספי... ספי תביט אלי..."

ספי התבונן מעלה. עיניו היו מוצפות דמעות.

"אל תהיה עצוב, pauvre bebe, אל תתבייש. בסדר?" היא דיברה לאט. "זה מאוד מתוק מצידך. זה גם מאוד מרגש עבורי לדעת שכך עשית. אני לא כועסת ששמרת כאן חולצה מלוכלכת שלי. בסדר mon petite?"

ספי הביט בה והנהן.

"אבל תגיד לי... רק שמרת אותה, נכון?"

"ספי?"

מצחו קרס כאילו מעצמו אל השטיח, כמו בלון שמרוקנים אותו מאוויר. הוא לא היה מסוגל להשיב לה. פיו סרב לבטא את המלים.

"עשית איתה משהו?"

"ספי, תסתכל אלי..."

"תביט בי מתוק שלי..."

בקושי רב הצליח ספי להרים את פניו מהארץ, ולהביט אליה. המלים 'מתוק שלי' יצקו מעט כוח בגופו הרפה. אליענה חייכה אליו חיוך אוהב. חיוך מוקיר.

"אתה רוצה לשמח אותי?" היא שאלה והנהנה את התשובה לה היא מצפה. ספי הנהן אליה בחזרה, כמו פעוט מהופנט.

"יופי מתוק שלי. אז אם אתה באמת רוצה לשמח אותי, תראה לי, בבקשה, טוב? תראה לי מה עשית עם הגופייה שלי."

ספי לא זז.

"אני יודעת שזה קשה לך, אהוב שלי. אבל זה חשוב לי."

ספי שמע זמזום. פתאום הוא לא ידע היכן הוא.

"עשה זאת עבורי, מתוק שלי, למרות שזה מכאיב לך..."

ספי הידק את לסתותיו.

"תן לי גם את זה, ספי." לחשה אליו, "תן לי גם את הכאב הזה שלך..." הוא ניסה לפענח את הבעתה. "נתת לי כל כך הרבה כאבים, מתוק שלי, אבל את הכאב המסוים הזה... את הכאב הזה עדיין לא נתת לי. בבקשה... תן לי גם אותו..."

מכושף ממילותיה של פיית השאול היפהפייה, ספי קיבל החלטה. הוא נשם נשימה עמוקה, התרומם, ומשך אליו את הכרית שלו מראש מיטתו. בשתי תנועות מיומנות, הוא "הלביש" את הכרית בגופייתה של אליענה.

הנערות לא זעו.

ספי השכיב את הכרית מתחתיו על השטיח. הוא טמן את ראשו בה. הוא רחרח כל טפח מהבד, מתעכב במיוחד על אזור בתי השחי, שם קיווה לשאוף קמצוצי ריח שעדיין נותרו מגופה של אליענה מאותו בוקר. תנועותיו היו שגרתיות. לערוך את הטקס מולן—מולה—גרם לו לרצות למות. אבל משהו בגופייה שאב אותו אליו. לרגע ארוך הבנות נעלמו. ספי נותר עם חולצתה של אליענה, החולצה שאיתה תינה אהבים פעמים רבות. הוא עבר מרחרוח לנשיקות קטנות בכל חלק בחולצה. הוא אפילו קיפל מעלה את הגופייה על מנת להגיע לחלקה הפנימי. 'אני אוהב אותך,' הוא לחש לה.

איברו התקשה, ואז הוא נזכר היכן הוא. ספי עצר. הוא הרגיע את נשימתו. הוא הביט מעלה. פיה של אירן היה פעור. פניה של אליענה היו קפואות, פרט לדמעה ענקית שעשתה את דרכה במורד לחייה.