בחוות הרכיבה (65)
תיבת פנדורה נפרצה במוחו של ספי. כמו בועה מצחינה בבור ספיגה, בכל יום בעבעה אל פני השטח של תודעתו זוועה אחרת מאותו קיץ ארור בחווה. הוא תמיד חש קורטוב בוז לאנשים שמכחישים אמיתות קשות. תמיד חשב שאדם חייב להביט אל המציאות בעיניים, גם אם היא מאיימת. הוא ממש לא סבר שהוא הדחיק חוויות הקשורות באליענה. הוא הרי זכר את העץ, את קפיצות הסוס מעליו, את הרמפה, את 'חי', את מה שארע במכלאה 3... הוא לא חשב שהיו גם התרחשויות אחרות, שנמוגו מזיכרונו. אז איך זה שעשרות שנים אחרי אותו קיץ, כמו מוקשים עזובים בשדה נטוש, בכל יום שעובר מתרחשת התפוצצות שמטלטלת את עולמו?
מישהו שאל אותו משהו, ופתאום הוא נזכר באוסף... מדוע, לכל הרוחות, הוא נזכר פתאום באוסף? מה היה חסר לו ברצף העינויים וההשפלות שעבר בלי זיכרון מאוס זה? אם רוצים להקשות, מדוע הוא שכח דווקא מהאוסף? (את השאלה האחרונה הזו, הוא שמע בדמיונו כאילו אנדרה שאל אותה...).
הנערות חשפו את האוסף שלו באחר צהריים אחד. זה קרה בעת שז'אן פול יצא לעיירה הסמוכה למספר סידורים. אליענה ניצלה את השעות הפנויות כדי להיפגש עם אירן בבקתה של ספי. אירן כבר המתינה לאליענה יחד עם ספי, וזו התפרצה לבקתה, הסירה את גופייתה האדומה וחלצה בבעיטה את נעלי ההתעמלות שלה. היא לא רצתה לבזבז אף דקה:
"קדימה, קדימה, מנוולת. מה את בוהה בי ככה?" אמרה אליענה וקילפה מעצמה את מכנסוני הג'ינס הקצרצרים, "אין זמן. התגעגעתי אליך. תתפשטי מיד." אירן צחקה, מוחמאת מתשוקתה של אליענה, והחלה להסיר באיטיות מרגיזה את חולצתה.
"רגע, אני לא מוצאת את הכפתור..." הקניטה את אליענה...
"נשבעת לך, אירן, אני קורעת לך את החולצה תכף. ואתה..." פנתה אליענה לספי ונקשה פעמיים באצבעותיה. ספי ירד מיד לכריעה על שמונה מול מיטתו, מאזין לאליענה מתנפלת על אירן. "רגע, רגע," צהלה האחרונה... "מה קרה לך אליענה? חשבתי שתהיי לגמרי סחוטה מז'אן פול..."
"טעית!" שמע ספי מעליו – ומילה זו הייתה פתיח לרצף נהמות, ליקוקים ומציצות בלהט שספי לא שמע אצל אליענה קודם לכן. גם אירן פסקה מלהתבדח, והחלה להתמסר לנחישותה של אליענה לענגה. החדווה שלהן הייתה ללא מעצורים. זר שהיה רואה אותן, לא היה חושב לרגע שלפני שבועות ספורים אירן עדיין הייתה בתולה. היא קיבלה עונג מבלי להיות בהולה להחזיר. היא גם העניקה הנאה מבלי להמתין לגמול. אצל אליענה ההנאה הייתה תמיד משולבת עם מבטים לכיוונו של ספי. הכמיהה שלו, הקנאה שלו, היגון הרגשי שהיא מעוררת בכל ליטוף ונשיקה למישהי אחרת, היו חומרי הבערה בתנור הנאתה.
ספי השתחווה למיטה עליה כל זה התרחש. הוא היה שאוב לחלוטין לסיפוק שהנערות העניקו ושאבו זו מזו. היללות והגניחות מעליו עוררו אותו אמנם. אבל הייתה זו סמיכותה של אליענה אליו שהרטיטה את ליבו יותר מכל. נראה היה שנצח נצחים עבר מהפעם האחרונה שאליענה הייתה בקרבתו ללא נוכחותו המאוסה של ז'אן פול. הלהט שלה שימח אותו, למרות שלא הופנה אליו אלא אל אירן. משונה לומר, אבל כורע כך מול הנערה ששברה את ליבו ודרכה על הרסיסים, ספי חש אושר...
וכשגופן של הנערות קיבל את שלו, וכשהשתיים שכבו על גבן, מתנשפות מעונג וממאמץ, הן פנו אל ספי.
"ספי?... ספ ספ ספי?" הוא שמע את קולה של אליענה מתנגן מעליו, מזמן אותו אליה. ספי הרים את מבטו. הוא פגש את חיוכה, הביט בלחייה הסמוקות, בעיניה שבאור החדר קיבלו גון תכול-ירוק ומוסגרו על ידי עורה החום, שהבהיק מאגלי זיעה. היא שכבה על צידה, מביטה בו. הנערה הרעה ביותר בעולם. הנערה היפה ביותר בעולם. הנערה, שלטוב ולרע, חייו אזוקים בשלה ורווחתו תלויה בגחמותיה. עיניה ננעצו בו, והוא חדל להרגיש את ברכיו על הרצפה. הוא חשב שהוא עף באוויר, נישא בכוח מבטה.
"את חושבת שהוא התגעגע אליך?" פניה הבוהקים של אירן התרוממו מעל צידה של אליענה, והביטו גם הן בספי. על כל יופייה של אירן, עבור ספי היא רק הייתה מסגרת נאה לפלא שנח אל מולו ועמד להתעלל בו שוב, בפעם המי יודע כמה.
"בטוח שלא" קבעה אליענה בחיוך. "נכון שלא התגעגעת אלי, ספי? בטח שכחת ממני. אתה בטח קצת מאוהב באירן עכשיו. לא?"
ספי לא השיב. אסור היה לו לענות. הוא הצמיד את מצחו לרצפת העץ.
"דבר!" פקדה אליענה.
"לא שכחתי ממך. לא הפסקתי להתגעגע אליך." אמר. זה היה נכון.
"אתה עדיין אוהב אותי בכל מאודך?"
"אני אוהב אותך יותר מאי פעם."
"למרות הכל?"
"למרות הכל... איתך..."
"איתי מה?" כף ידה ערסלה את לחייה, מותחת את עור פניה. בכל פעם שחשב שזהו, שראה אותה בשיא יופייה, נתקל ספי באליענה עוצרת נשימה עוד יותר. היא גם קראה מחשבה זו שלו, ידעה שהוא מתקשה להכיל את תגובתו אליה ברגע הזה.
"איתך לא חסר לי מאומה." קולו של ספי נסדק כשהוא אמר זאת.
"אהבת אותי... גם אתמול, מתחת למיטה?" הוא לא חשב שהיא צריכה הייתה לשאול זאת. הוא לא חשב שזו שאלה שמותר לשאול.
"כן. גם אז." זה היה נכון. איכשהו. באופן עקום. הוא אהב אותה אפילו אז, כשהתענגה עם אחר מעליו. אפילו אז: כששמע את מלמולי אהבתה, את אנחותיו, את הצחוק המשותף שלהם אחרי... הוא חש שהצחוק הכאיב לו יותר מקולות התשוקה.
אירן לא הבינה.
"מה פרוש, 'מתחת למיטה'? מה עשית לו, מכשפה?"
"שום דבר מיוחד..." אליענה נהנתה למתוח אותה, "הצלחתי להגניב אותו לחדר, ולהוציא אותו כשז'אן פול התקלח, ושהוא ישכב מתחת למיטה שלנו בזמן ש..."
אירן סכרה את פיה בהשתאות: "את איומה! איזו מרשעת שאת!!"
אירן הביטה בספי בשמץ של חמלה. אפילו עבורה מה ששמעה היה מוגזם. אליענה הביטה בספי ללא חמלה כלל.
"זה פשוט העצים לי את העונג פי עשר" מלמלה אליענה במבט מצועף. "תודה לך mon petite". היא לא שיקרה: הוא ידע, הוא חווה את האופן בו ייסורי הקנאה שלו מגבירים את הנאתה של המפלצת היפה ביותר בעולם.
"יש בכלל מקום מתחת למיטות האלה לשכב מתחתן?" אירן שאלה, ושלשלה את עצמה כדי לבדוק את המרווח מתחת למיטתו של ספי. "כן, זה מספיק מרווח." קבעה. "בטח עבור מישהו ששכב שבוע מתחת לרמפה."
אבל אז אירן ראתה את זה...
"רגע, מה יש לך שם?"
ספי השפיל את מבטו. סודו הכמוס התגלה.
"ספי?" שאלה אירן כמו חוקרת, "מה אתה מסתיר מתחת למיטה?"
אליענה הסתקרנה, והתכופפה להביט גם כן:
"מה יש לך שם, ספי?" היא שאלה.
"או... אוסף" גמגמתי.
"אוסף?" שאלו שתיהן במקהלה.
