בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (61)

אליענה המשיכה לתאר לאירן את מה שראשל והיא עוללו לז'יל בדקות הבאות.

"ראשל נעמדה מאחורי, וביקשה שאפנה את גופי אל עבר ז'יל, כמו אל מכתבה. היא רצתה שאטבול את קצה אצבעותיי בתמיסת מי המלח והחומץ, כאילו שאני טובלת עט נוצה בקסת דיו, ושאדמיין שגבו הפצוע של ז'יל הוא נייר מכתבים.

     'דמייני שאת כותבת לז'יל מכתב ממני. בסדר? בכל פעם שהאצבע שלך מתייבשת, תרטיבי אותה שוב ב'דיו' הזה.'"

קולות ההשתאות של אירן נשמעו מעלי, וקטעו לרגע את צליל הפעולה בה אירן הייתה שקועה: מציצה איטית ומענגת של אצבעות רגליה של אליענה.

"אוי.. זה נעים..." התפנקה אליענה. "הייתי חייבת הבהרה בשלב הזה, כי לא בדיוק הבנתי מה ראשל מצפה שאכתוב בשמה לז'יל.

     'פשוט תודי לו בשמי,' השיבה ראשל, 'על מה שהוא מאפשר לי לעשות איתו.'"

"גדול." קראה אירן. "מכתב תודה!"

"כן... אבל המטרה שלה לא הייתה הכאב של ז'יל, אלא להסביר לי שוב על בחירת מלים. הבנתי זאת כשהתיישבתי כמו תלמידת בית ספר שקדנית, טבלתי את אצבעי, והתחלתי לשרבט על גבו של ז'יל. גניחות הכאב שלו, למרות נעל ההתעמלות שלי שהייתה אחוזה בין שיניו, היו מצמררות."

   'את שמה לב שלפעמים ז'יל גונח מעט אחרי שנגעת בו? ולא באותו רגע?' שאלה אותי ראשל.

   'כן.' השבתי. 'מדוע זה קורה?'

   'בגלל שהוא חווה שני סוגים של כאב: הראשון הוא החריטה של האצבע שלך. החיכוך של הגומי של הכפפה על הפצעים שלו. רק אחר כך הוא מרגיש גם את התמיסה, שפועלת כמו הד של הכאב המקורי. אחר כך אראה לך שאפשר גם להפוך את זה: קודם כל הכאב של החומר, ורק אחר כך האצבע שלך, וזאת כשמניחים רטייה ספוגה בתמיסה על גבו, ורק אז כותבים עליו.'

    בנקודה הזו ז'יל גנח עוד יותר מתחתי."

"טוב, הוא הבין שזה עומד להימשך עוד הרבה זמן." צחקה אירן. "אהבתי את הרעיון של הדים של כאב... –כאב ואז הד של כאב, זה יפה – דרך אגב, זה היה לך נעים עכשיו?"

"מה? הליקוק הזה בין הזרת לאצבע שלידה? את צוחקת? זה העביר בי זרמים..."

"גם את זה למדתי מספי." התגאתה אירן. "אתה שומע, ספי? הלו? אתה שם למטה? אתה מבין כמה אתה מחונן?" צחוקן המתרונן של הנערות נשמע מעלי. לבושתי, חוויתי שוב את התמהיל הזה, של ביזוי עמוק המהול בקורטוב גאווה.

"נגעת בעצמך כל הזמן הזה?" שאל אנדרה

"כן. היה לי מותר. לא הייתי רשאי לגמור. אבל יכולתי לנצל את ההזדמנות שאני שומע את קולה של אליענה, כי אז היה לי מותר לגעת בעצמי."

"מעניין אותי מה דמיינת. מה הייתה הפנטזיה? דמיינת שאתה בעצם אירן, ומלקק את כפות רגליה של אליענה, או שדמיינת שאתה ז'יל ושאליענה מייסרת אותך בכתיבה על גופך הפצוע?"

"לא זה ולא זה, אנדרה." אמרתי.

"אז?"

"לא דמיינתי. הגירוי נבע לא מדמיון של משהו, אלא מהמצב הממשי בו הייתי: דומם, משהו נחות עוד יותר מחפץ, לא אובייקט שימושי, אלא חומר נטול מחשבה שנמצא מתחת לאליענה. הסיפורים האלה מעלי, כאילו אני לא שם, יצרו אצלי חוויה בה אני באמת לא שם."

"אבל מגורה?"

"כן. מאוד. לא שם, אבל מגורה. משהו שהוא כל כך ירוד עד שכבר לא מתעללים בו. חלק מהמבנה, מהתשתית בה אליענה גרה."

"טוב... תמשיך..."

אליענה החלה 'לכתוב' על גבו של ז'יל, תחת עינה הפקוחה של ראשל:

ז'יל היקר ['המתוק' תיקנה אותי ראשל, 'זכרי שהנימה צריכה להיות רגשית ואוהבת'],

"הצווחות שלו כשמחקתי את מה שכתבתי היו מזעזעות." אמרה אליענה.

"נו, תמשיכי עם המכתב." דרשה אירן.

אני מאוד מודה לך ['מוקירה' הציעה ראשל, 'קודם כל 'מאוד' היא בדרך כלל מילה מיותרת שמסגירה חוסר באוצר מלים, ושנית 'להודות' הוא משהו שמתאים למכתב תודה לבנק שלך'.] אני מוקירה את נתינתך ['הקרבתך'] לתלמידתי אליענה. אינך סובל ['מתייסר'] לחינם. מתנתך ['תשורתך'] אלי, מבטאת התמסרות אמיתית ['דבקות'], ומרגשת אותי מאוד ['ומרטיטה אותי בעומקה']. הן ידעת שהצווחות שתשמע אוזן אחרת, הן מוסיקה ערבה לאוזני.

בהערכה,

ראשל

'נפלא' אמרה ראשל, 'השורה האחרונה מעולה. לא נדרשתי לתקן אותה אפילו פעם אחת.' היא ממש זרחה כשהיא הביטה בי. נשאבתי לחיוכה, ואפילו חדלתי לשמוע את היבבות של ז'יל.

   'מה שאני לומדת מהמשפט האחרון שלך, הוא שממש הבנת את העיקרון הלשוני כאן,' המשיכה ראשל. 'בואי נראה אם צדקתי. תגידי לי מהו העיקרון הלשוני..'"

"היא ממש בחנה אותך." אמרה אירן.

"כן." השיבה אליענה. "ועברתי את הבחינה! אני חושבת שבגלל זה היא גם כל כך נהנתה ללמד אותי, ומשכה עוד ועוד את משך הביקור הזה אצלה."

"טוב את הרי סטודנטית למופת." אמרה אירן. "אז מה היה העיקרון הלשוני?"

"תמיד להעדיף משלב לשוני גבוה: מילה שירית עדיפה על מילה רגילה, דימוי עדיף על ליטרליות, ניסוח דתי עדיף על מלים יומיומיות."

"מדוע זה חשוב?" שאלה אירן.

"גם ראשל שאלה אותי את זה. אז חשבתי קצת, ואמרתי לה שאני מנחשת שזה קשור ליצירת הפער."

"הפער בין מה למה?" שאלה אירן.

"הפער בין מה שעושים לבין מה שאומרים. הדיבור פונה לאנושיות הגבוהה שלו, לצד של ז'יל שמסוגל להגיב למלים מורכבות ולדימויים. אבל המעשים הופכים אותו לחפץ, לאמצעי דרכו מלמדים משהו, למי שהסבל שלו הופך להיות מתנה שאישה אחת נותנת לנערה אחרת, למי שהסבל שלו הופך למשהו מענג."

"הבנתי: מזהים את מי שהוא ומוחקים אותו באותו זמן. נכון?"

"בדיוק!"

"כשאומרים לו 'תשורתך' מניחים שהוא מבין מילה כזאת. שהוא קרא ספרות יפה. אבל כשדוחפים לו נעל התעמלות לפה וכותבים עליו, הופכים את הסבל שלו לאמצעי שיוצר עונג, למוסיקה."

"מעולה אירן! כל הכבוד!"

"מבזים אותו אבל מזכירים לו שכל הזמן רואים את הצד הגבוה שבו. ובאופן הזה ... בעצם .... מבזים אותו עוד יותר..."

"כן. בדיוק. לכן לא צועקים עליו שהוא 'אפס', להפך, נותנים לו להרגיש שיודעים שהוא לא... כי אם באמת חושבים שהוא אפס, זה כבר לא מעליב."

"ובגלל זה היא לבושה באלגנטיות. לא? הגרביונים, נעלי העקב, השמלה – הכל משדר תרבותיות ונימוס...."

"כן, בדיוק אירן, ובניגוד ללבוש המחויט הזה שלה, את ז'יל ממוטטים אל משהו תת-אנושי... הוא ללא הרף מודע לעולם תרבותי שנמצא מעליו. הוא הופך לבלתי שייך לאותו עולם בגלל הפעולות שנעשות כלפיו."

"הבנתי. רגע" הקשתה אירן, "אז למה לא מספרים לו כמה הוא חשוב בעולם, או מזכירים לו את ההישגים שלו?"

אליענה לא היססה כשהשיבה: "כי רוצים להרחיק אותו מההזדהות עם החלק הזה שבו. משבחים אותו על יכולתו להתמזג דווקא עם הצד הבזוי שלו. אצל ז'יל הצד הזה היה יכולתו להעניק את הכאב שלו לראשל. מטפחים את ההתמסרות, את ההזדהות שלו עם הצד המציית, המרצה, המבוזה. משבחים אותו על כך כאילו שעמד בהישג הגדול ביותר מבחינתו. זאת למרות שכל הזמן מהדהדת בתוך הסיטואציה התזכורת לכך שהוא היה פעם מישהו אחר..."

 "ולכן את לא מזכירה לספי שהוא טוב במתמטיקה..."

"נכון. אלא שהוא מנקה בצורה מסורה את תחתית בית השימוש שלי בלשונו, או שהוא מקפיד לבכות בדיוק מעל כף הרגל שלי, או שהוא מצליח לדייק ולדאוג שמצחו יהיה במרחק שלושים סנטימנטים מקצה הנעל שלי, או שהוא סוגד בכל מאודו לתצלום של הנער בו אני מאוהבת... השבחים תמיד יתייחסו לדבקות שלו, להתמזגות שלו עם שאיפות מבזות, תוך הצבעה על העונג שההתמסרות הזו שלו מעוררת אצלי..."

"למה חשוב העונג שלך?"

"כי זה מסביר לו מה קורה לרצונות שלו. הם עדיין קיימים, אבל הופכים מרצון לריצוי. ממי שרוצה משהו עבור עצמו, למי שרוצה להתאים את עצמו לרצונותיה של מישהי אחרת."

"ומה קורה לעונג שלך עכשיו, ממה שאני עושה לך בכף הרגל?"

"הולך ומתעצם... את נהדרת אירן...היכולת שלך לעבור בין ליקוקים עדינים ויניקות כאלו... זה מטריף... התמכרתי!"

"אבל אז אני כמו ז'יל וספי, לא? מרצה אותך?"

"מה פתאום? את ממשיכה להיות בעלת רצונות משלך. פשוט עכשיו את רוצה לענג אותי. אחר כך אולי אענג אותך."

"אהה... וספי?"

"לספי כבר אין רצון משלו. ספי קיים עבורי."

"ככה?"

"ככה... את יודעת שבשבוע הזה אני שוכחת מקיומו, לפעמים במשך שעות? אתמול לראשונה הורדתי מים בבית השימוש ורק אחר כך חשבתי שהוא שם למטה, ושמשהו ממני זורם לידו. זה נשמע לך אולי סתם, אבל עד אז, בכל פעם שהורדתי את המים חשבתי עליו, ואתמול פתאום חשבתי על דברים אחרים. את מבינה?"

"כן."

 "נזכרתי שראיתי פעם נמלים שנכנסו לתוך בית דרך חלון, ואחר כך מישהו סגר את החלון. הנמלים הסתובבו במעגלים על הקיר. זה היה מאוד עצוב. לא היה להן לאן לחזור."

"נו?"

"ספי בעצם באותו מצב. אם אעלם פתאום, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא ינוע במעגלים נטולי פשר, אולי אפילו כל חייו... כי כיוון קדימה כבר אין לו, ולחזור לאחור הוא כבר לא יכול."

"הבנתי למה הוא יאבד כיוון. אבל מדוע הוא לא יוכל לחזור?"

"כי כבר אין לו לאן."