סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 6 שנים. 27 ביולי 2018 בשעה 13:03

בחוות הרכיבה (60)

 

 

 

"אתה שטוף זיעה ספי," אמר אנדרה, "אתה זקוק להפסקה?"

 

שאלתו שלפה אותי באחת מן העולם אליו שקעתי. קולו היה רך, אולם חשתי שניערו אותי באופן גס – כמו שמישהו לוחץ את ידך לשלום באופן עז מדי.

 

"מה אתה רוצה ממני, אנדרה? אז מה אם אני מזיע? בכלל לא שמתי לב." לא שיקרתי: מבלי להרגיש יצרתי שלולית על השטיח שלו.

 

"תראה, ספי, יכול להיות שאתה חש רגוע לגמרי, אבל הגוף שלך מספר סיפור שונה..."

 

"לך להזדיין, אנדרה. השכבת אותי כאן על השטיח המסריח שלך מתחת לדלת של השרותים שלך כדי שאתחבר לעבר שלי. נכון? אז מה פתאום אתה קוטע אותי?" בפעם המי יודע כמה ערכתי שיקולי עלות-תועלת בנוגע להתקפה אלימה על המטפל שלי...

 

"ספי, אני לא מנסה לקטוע אותך." (מצד אחד, הסיפוק האדיר הכרוך בלחבוט בעוצמה בפניו... לפחות פעם אחת... מכה בודדת אך מדויקת... באף, נגיד, משהו שיעיף לו את המשקפיים... לפחות זה... יהיה משהו)

 

"אבל התרגיל הזה של זיכרון חושי, עלול להיות מטלטל מדי עבורך ספי, אתה עלול להאטם, להתנגד אפילו עוד יותר לטיפול." (מצד שני, אנדרה בוודאי יגיש תלונה במשטרה, וגם אם אשוחרר כמעט מיד בערבות, אהיה לפחות כמה שעות במעצר, אבלה אי אילו שעות עם עורך דין, אפרד מלא מעט כסף...)

 

"לכן אני לא 'קוטע אותך' כפי שכינית זאת, אלא פשוט מוודא שאתה בסדר." (לא שזה יגיע למשפט. מקסימום עסקת טיעון. מאה שעות של עבודות שרות נניח.)

 

"טוב ספי?" (בטח עבודות שרות באיזה בית אבות...)

 

"ספי?" (נעמיד את זה בתור משוואה: מאה שעות של לחתל זקנים מצד אחד...)

 

"ספי?" (ומצד שני העונג של לחזות באנדרה אוחז בחוטמו בהפתעה ומיילל...)

 

"אתה בסדר, ספי?"

 

"כן."

 

"על מה חשבת עכשיו? מדוע חייכת?"

 

"סתם... ההמשך של מה שראשל הסבירה לאליענה."

 

"התמרוקייה?"

 

"לא. היא קודם הסבירה לה דברים אחרים. היא הדגימה לה את התמיסה."

 

"איזה תמיסה?"

 

"סיפרתי לך שאחרי ההצלפות אליענה הייתה מניחה עלי רטייה שהושרתה בתערובת של מי מלח וחומץ."

 

"נכון."

 

"אז גם את זה היא למדה מראשל."

 

"ראשל הראתה לה את השימוש ברטייה על ז'ול?"

 

"על ז'יל."

 

"ז'יל. כן. סליחה."

 

שתיקה.

 

"ו...?" שאל אנדרה.

 

"ו... מה?"

 

"מדוע זה גרם לך לחייך, השימוש ברטייה על ז'יל?"

 

"זה לא השימוש ברטייה, אלא ההתלהבות של אליענה מראשל. שתבין, לאורך כל ההכרות שלי עם אליענה, לא באמת שמעתי אותה מעריכה מישהו בתור מורה. היא העריכה אותי, יותר נכון את ההקרבה שלי. היא העריכה את אירן, לפחות את היכולת של אירן להתייצב נגדה לפעמים. אבל אליענה הייתה כל כך מתוחכמת, עמוקה, ומהירה להשתעמם, שהיה ברור שאין לה מורים של ממש. אנשים בשר ודם שהרשימו אותה היו כאלו שמתו מזמן וכתבו משהו בספריה: אובידיוס, הומרוס, ניטשה, דה בובואר. כאלה... והנה היא פוגשת זונה—למרות שראשל סירבה שיכנו אותה כך, הרי זה מה שהיא הייתה בעצם—ויוצקת שמן על ידיה, לומדת מפיה כמו שתלמיד ישיבה מסור לומד מאדמו"ר."

 

"עדיין, מדוע חייכת?"

 

"כי כשאליענה סיפרה על זה לאירן, יצא שגם קיבלתי בדרך כל מיני מחמאות."

 

"אתה?"

 

"כן." ההשתוממות של החלאה הרגיזה אותי.

 

"מעניין... נו, אז מה ראשל לימדה אותה בנוגע לתמיסה?"

 

{גם כאן, אניח לאנדרה, ואספר לכם ישירות את מה ששמעתי מאליענה]

 

"היא ציוותה על המשרת להביא את התמיסה, הרטיות, והכפפות." הסבירה אליענה לאירן.

 

"מדוע כפפות? את לא משתמשת בכפפות. אה... בעצם את כן." שאלה אירן והשיבה לעצמה.

 

"זהו שימוש שונה. תכף תביני. אבל קודם כל היא הסבירה לי על ההרכב של התמיסה – מי מלח וחומץ. שאלתי אותה מדוע היא לא פשוט משתמשת באלכוהול."

 

"נכון. באמת מדוע. אלכוהול צורב באותה מידה."

 

"לא. זה צורב פחות, מסתבר. הבעיה באלכוהול היא שהוא מרחיב כלי דם, ואין לה עניין בכך שז'יל יתחיל לדמם באופן רציני על הרצפה שלה. מה שרצוי לה הוא הכאב, לא הדימום."

 

"אהה... ולמה גם מי מלח וגם חומץ?"

 

"מי המלח צורבים, והחומץ מתחזק את משך הזמן של הצריבה."

 

"אהה..."

 

"ואז היא ביקשה ממני לחלוץ את אחת מנעלי ההתעמלות שלי ולתת לה אותה."

 

"למה?"

 

"תכף תביני. בעצם את התשובה לזה את יכולה לנחש לבד. לא?"

 

"כן." צחקה אירן.

 

"ואז היא אמרה למשרת להשיב את ז'יל, שבמשך כל הזמן הזה ייבב מתחתי, מהרצפה אל חמור האימונים. אחרי שעשה זאת, המשרת הביא לי כיסא, והיא הושיבה אותי מצידו השני של ז'יל, שגבו המדמם היה עכשיו בינה לביני. היא ביקשה ממני ללבוש את כפפות הגומי, ולשכשך את כף ידי בתמיסה. לאורך כל הזמן הזה, ז'יל רעד ממש מפחד. הוא לא העז להגיד מילה, אבל היה רעד ברור בירכיים שלו, ופניו היו חיוורים."

     'כעת,' אמרה ראשל במין חביבות שקטה, 'בחרי את אחת מהצלקות של ז'יל—למשל זו צלקת יפה—ועברי עליה עם אצבעך, כאילו שנתנו לך חוברת צביעה ואת צריכה למלא צורות.' אחרי שהיא אמרה זאת, היא הרימה את הנעל שלי באוויר."

 

"למה?" שאלה אירן.

 

"סליחה. חשבתי שהבנת קודם. כנראה סתם עשית את עצמך. כי ברגע שנגעתי בצלקת עם קצה הכפפה—היססתי לרגע, שתביני, לגעת ככה בגבר אחר, בפצעים שלו, ולהכאיב לו עוד יותר, אפילו שהצלפתי בו במשך דקות ארוכות קודם לכן, זה לא משהו שקל לעשות—אבל כשנגעתי בו בקצה אצבעי, ז'יל החל לזעוק באופן אחר לגמרי. הוא לא הספיק לצרוח יותר מדי, שכן ראשל הייתה ערוכה ומוכנה, ודחפה את נעל ההתעמלות שלי עמוק אל תוך לועו, ומיד היסתה אותו במין אימהיות חומלת, כמו שמרגיעים זאטוט שקיבל חיסון."

 

"אהה... בסדר. הבנתי. בדיוק כמו שעשית עם ספי."

 

"נכון, ותפסיקי להזכיר לי את זה אירן, המון ממה שראית אותי עושה עם ספי הם דברים שראשל לימדה אותי."

 

שתיקה.

 

"ואני לא מתביישת בכך."

 

"או קיי."

 

"או קיי, מה? אני לא אוהבת את הנימה שלך אירן. רק אידיוט מסרב ללמוד מאחרים. אם לא הייתי פוגשת את ראשל, המחקר שלי היה שטחי לגמרי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מסתמכת רק על מה ששתי הזונות הראשונות אמרו לי על השפלה. הייתי מצליפה בו בשוט וצורחת עליו כמו מפגרת שהוא עבד ואפס וכלב. מזל, מזל שפגשתי מורה כמוה!"

 

"בסדר. בסדר... סליחה... לא התכוונתי."

 

"אליענה?"

 

"אליענה, אני מצטערת."

 

"נשבר לי ממך אירן... את מקסימה והכל אבל נמאס לי."

 

"נו די אליענה, לא התכוונתי."

 

"את פשוט לא מבינה כמה כל זה חשוב... אלפי שעות מחקר... ההקרבה של ספי... ההקרבה שלי. נראה לך שחשוב לי להיות מקורית? שמפריע לי לחקות מישהי, ללמוד ממישהי אחרת שחקרה לעומק את ההשפלה ורואה בה שליחות? מיליוני נשים לא שכבו פעם אחת בחייהן, אין להן מיניות, הן תוסרטו לגמרי, הן סתם מזדיינות אבל לא באמת שוכבות, הן בובות, חוטפות מכות, או שלועגים להן כשהן פותחות את הפה ולא את הרגליים... אני מנסה לשנות את זה, ואת? את מקניטה אותי על חוסר מקוריות."

 

"די... אני מבינה. אני מצטערת."

 

"את תופסת שכשאגיש לפרופסור שלי את העבודה הזאת שלי הוא יביט לי בחזה, או בתחת, או ברגליים? את מבינה שאני יודעת זאת כמו שאני יודעת שהשמש תזרח מחר? שלא משנה כמה העבודה שלי יותר עמוקה מכל עבודה של סטודנט גבר שיושב לידי, על אליענה קודם כל יסתכלו ורק אחר כך אולי, אולי, גם יקשיבו לה? ושגם אז ידמיינו אותי ערומה מאחורי הרעיונות, כאילו שהרעיונות שלי הם תכשיט, משהו חיצוני כזה, שמעטר גוף יפה? ואת עם הקלילות שלך, והיופי שלך, והכיף שלך מלהכאיב... פשוט חיה לך ככה בשלווה מפגרת, מבלי לראות את התמונה הרחבה..."

 

שמעתי התרחשות מעלי, וכעבור רגע את צחוקה של אליענה. אחר כך שמעתי את אירן:

 

"הנה. עכשיו את מרוצה? נישקתי לך את כפות הרגליים. כמו ספי. כמו שספי מת לעשות. זה מספיק? ההתנצלות שלי מתקבלת?"

 

"לא יודעת... אולי..." אליענה הייתה משועשעת מהליצנות של אירן.

 

"אז הנה עוד כמה נשיקות... ואפילו ליקוק קטן בקשת של כף הרגל שלך... סלחי לי... אנא מחלי לשפחתך העלובה..."

 

"טוב... טוב...שפחה עלובה" צחקה אליענה... "די, את מדגדגת אותי!"

 

"זה כי אין לי ניסיון בזה. ספי, למשל, כשהוא מלקק לי את כף הרגל כשהוא מתחנן שאסלח לו על משהו, יודע לעשות זאת מבלי לדגדג..."

 

"באמת?"

 

"כן אליענה! את מחמיצה לא מעט בזה שאת לא מוכנה שספי יגע בך. ספי יודע להיות מאוד עדין עם הלשון שלו. הנה: מה, למשל, את חושבת על זה?"

 

"נהדר... אוף זה שנשפת ככה... על כף הרגל..."

 

"כן? למדתי את זה מספי, השילוב הזה של ליקוק ונשיפה עדינה לסירוגין. הוא יודע לענג אותי... ולא ממש אכפת לי שהוא מדמיין שאני את. הוא בטח גם עכשיו מאונן מתחתנו, ומדמיין שהוא אני... עכשיו תספרי לי מה ראשל הסבירה לך."

 

"בתנאי שתמשיכי לעשות מה שאת עושה עכשיו... עם כף הרגל שלי..."

 

"מה? את זה?"

 

"כן... זה נורא נעים שאת יונקת ככה את האצבעות..."

 

"האצבע הגדולה או הקטנות יותר?"

 

"דווקא הקטנות... אוףףף... עכשיו זה אפילו עוד יותר נעים... למה הפסקת?"

 

"כי כשאת מפסיקה לספר על ראשל, אני מפסיקה לינוק את האצבעות שלך..."

 

"טוב! טוב! אל תפסיקי! הנה, אני כבר מספרת..."

פלייפול - תגיד, סוורין, כל המחשבות האלו שעוברות לך בראש על אנדרה, זה אמיתי, או נכתב בהומור ולתפארת המליצה בלבד?...

אם זה אמיתי, אז מצד אחד ניתן להבין זאת - הוא חופר לך בפצעים - אבל מצד שני אתה יודע שהוא מנסה לעזור לך. אין לו אג'נדות מגלומניות, הוא לא משתמש בך לטובתו (למעט התשלום, כמובן...), אבל דווקא הוא מעורר בך זעם, ואת אליענה אתה (עדיין) אוהב. אולי אתה מתעל אליו כעס מודחק שיש לך כלפי אחרים, כמו אליענה, או אירן, או ההורים הקרים שלך. נו טוב, עד כאן פינת הפסיכולוג החובב להיום.

עוד מחשבה (או אולי תחושה), שעלתה בראשי באותו עניין, היא עלבון! ברצינות, אני נעלב: אתה מקפיד להתייחס אלינו, הקוראים, בכבוד ובנימוס, גם כאשר אנו חופרים ושואלים שאלות מעצבנות, אבל באנדרה, בפניו או בעקיפין (הוא הרי קורא את הבלוג), אתה משתלח בגסות. אתה טופח על ראשינו בעדינות, כאינו היינו ילדים (וכבר השווית אותנו לילדיך), שאין בהם עומק או אמפתיה (חושבים בעיקר על עצמם), אבל אנדרה מקבל ממך יחס של מבוגר אחראי, שמסוגל לשמוע (או לקרוא) עלבונות בלי לקחת ללב...

אל תבין לא נכון: לא הייתי רוצה שתתחיל לקלל אותי, רק שיתפתי בתחושות שלי. למעשה, אם נחזור לפסיכולוגיה בגרוש שלי, אולי גם בעניין הזה יש איזו הפרדה שאתה מבצע, כאשר אנדרה ממלא את התפקיד שתיארתי בפסקה הראשונה, של המבוגר האחראי שפגע בך, אך לא ברור לי מה התפקיד שלנו מבחינה זאת...
לפני 6 שנים
סווריןן - לגמרי אמיתי, אבל he can take it... בפגישות עצמן הוא סופג ממני הרבה יותר אגרסיות ממה שאני חולק כאן... אני גם לא בטוח שהוא קורא את הבלוג עצמו. הוא קורא טיוטא של מה שאני מתכוון לעלות, ואז אנחנו משוחחים על זה. אבל לפני שאני מעלה ממש, אני מסוגל לרמות קצת.... :-).
הניתוח שלו לכעסים שלי עליו מעט שונה משלך: כעס שעבר שינוי מושא--בהחלט כן, הוא הסביר לי ארוכות שזה חלק מ'העברה' נכונה שאמורה להתרחש בטיפול. אבל הוא גם יודע שיש בי צד שפשוט מתעב פסיכולוגים, גם ללא קשר למה שעברתי. בכל פעם שהייתי בטיפול, המטפל הרגיז אותי לא רק בשאלותיו אלא בהווייתו. גם את זה ניתן לנתח כמובן... אבל לא מוכרחים.
אתה גם שואל מה התפקיד שלך/כם בכל זה? אין לך/ם/ן תפקיד. בהתחלה חשבתי (עם אנדרה), לראות את התגובות כמעיין קבוצת תמיכה ורטואלית, שמסוגלת להימנע מפתלוגיזציה אוטומטית של מה שאני חולק כאן (בניגוד לקבוצות תמיכה ממשיות שניסיתי בעבר). יש כאן בהחלט כאלה שמגיבים למורכבות שאני מתאר: גם התרחשות אלימה ומבטלת, אבל גם סיפור אהבה ממשי, וזה חשוב לי. אבל במשך הזמן-- ולא חשבתי שזה ימשך עד לנקודה זו--אני פשוט מגיב לאנשים ספציפיים שכותבים אלי, ביניהם אתה. אני לא יודע אם יש בזה עדיין את האפקט של קבוצת תמיכה, אבל טוב לי שאנשים עדיין מוצאים עניין במה שארע לי.
בשלב שאני מספר עכשיו, בכל מה שקשור לרמפה, אני די לא חולק את מה שקרה לי, אלא יותר מה ששמעתי. זה מה שמעסיק את אנדרה: חוסר היכולת שלי לדבר בגוף ראשון בפרקים הללו אלא לספר על משהו אחר.
לפני 6 שנים
חיפושית זבל - מצאתי את עצמי מחייך וגם מגיב גופנית בפרקים האחרונים
מעניין שגם אצלי ברגע שדבריך באמת עוררו פחד וכאב גם גופי החל להתגרות ודווקא הפרק האחרון שטף אותי בחיוך ומה שנחווה אפילו כאהבה וזה מעלה בי ביקורתיות עצמית כי בבסיס יש בי איזה חלק שאומר הרבה פעמים שהרגשות שלי לא נכונים
לפני 6 ימים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י