בחוות הרכיבה (75)
לרגע ארוך פניה של אליענה לא הסגירו שום הבעה. אבל ידה שערסלה את כוס היין רעדה. היא השפילה את מבטה. תנועות זעירות של סנטרה העבירו את מה שהיא ניסתה לכבוש.
אפילו אני הייתי מתרגשת ממה שאמרת... על זה שאתה עדיין כוכב לכת והיא השמש. אתה באמת יודע להגיד לאישה בדיוק את מה שהיא רוצה לשמוע... מתוק שכמוך, זה כאילו שאישה כותבת אותך...
פיראנדלה, הבטחת שלא תתערבי, לא?
סליחה! ברח לי. נשבעת!
את לא כותבת אותי, נבלה. זה רק נדמה לך. את ארסית מדי. אין לך לב.
בסדר... בסדר. מה שתגיד.
אני לא יכול לכתוב ככה!
ביקשתי כבר סליחה. מה אתה רוצה ?שארד על ארבע ואתחנן?
תקשיבי, זה כאילו ששייקספיר מנסה לכתוב על רומיאו ויוליה, ומישהו עובד אצלו בבית על הביוב...
הגזמת עכשיו. הגזמת לגמרי. ביוב? אני כמו ביוב?
בכל פעם שאני שומע אותך אצלי בראש, זה כאילו שחשפו מכסה מעל משהו מצחין.
יו... איזה איש מגעיל אתה. מאיפה הבאת משפט כזה עכשיו? שייקספיר אלק. כולה אתה סוטה מכוער שגר שבוע מתחת לבית השימוש של בחורה מרוב שהוא סמרטוט. אפס דוחה שכמוך. אני לא מאמינה שאני כותבת אותך.
גם הדיבור העילג הזה שלך...
אתה יודע משהו? אני לא נעלבת ממך. אחרי הכל, אתה דמות בדיונית.
את דמות בדיונית!
אתה!
טוב, זה נעשה ילדותי. אני לא ממשיך עם זה.
תכתוב מיד! אני לא שואלת אותך! לא תכתוב, לא תישן. הבנת?
...
הבנת?
הבנתי...
אז קדימה. אני מחכה. וכדאי מאוד שתרגש אותי כי הרגזת אותי מאוד עכשיו. מאוד!
לקח לאליענה זמן רב להשיב לי. מבטה התרוצץ על השולחן, כאילו שיש על המפה הצחורה מערבולות נסתרות. לבסוף היא לגמה מהיין ואמרה:
"השאלה, ספי, היא מי משנינו הוא כוכב הלכת, ומי השמש."
הבטתי בזרועה השזופה, שנחשפה מעט. כל מבט אליה עורר זיכרון חדש, כמו הבוהק של זרועה מעלי אז, כשהיא השליכה אלי מחלונה כמו אל כלבלב את קונדומיו המשומשים...
"את מנסה להחמיא לי עכשיו? שתדעי לך, שהעובדה שאני יושב איתך, לא אומרת שאת לא הולכת לבית סוהר."
"לא חשבתי אחרת." היא הישירה אלי מבט אפור, נמרי.
"מנסה להחמיא לך? זה מה שאתה חושב שאני עושה? שיקרתי לך אי פעם?" הפריע לה שאני מייחס לה חנופה תועלתנית.
"לא." השבתי. זה היה נכון. היא עשתה לי הכל חוץ מזה.
"אז מדוע שאתחיל דווקא עכשיו?"
"טוב."
שתקנו. אולי לא הייתי צריך להיות כאן.
"אז אם זה לא היה חנופה, תסבירי לי בבקשה באיזה מובן דווקא אני השמש שלך?"
לא הייתי בטוח שהיא רוצה להשיב.
"אתה יודע איפה אני גרה ספי?"
"לא."
"מה למדתי אחרי שהייתי בסורבון?"
"לא."
"עם מי הייתי?"
"לא. ותסלחי לי שלא התכוננתי לבוחן."
"לא קשור לבוחן. אתה למדת [היא מנתה את המגמות שלמדתי] בתיכון [אמרה את שם התיכון] והתגייסת ל [שם היחידה] אחר כך למדת ... ובמקביל עבדת ב... הצטיינת בתואר הראשון, וסיימת גם .... התקבלת מיד ל... בצבא היו לך שתי חברות [ידעה את שמותיהן] עם .. עברת לגור ביחד. בלימודים נפרדתם ואחרי חצי שנה יצאת עם ... היית בזוגיות חדשה במשך שנתיים עם ..."
חייכתי. "שכרת בלש פרטי?"
"בוא נאמר שעקבתי אחריך."
"באמת?"
"באמת."
"אתה מבין? לא תמיד ברור מי השמש ומי כוכב הלכת."
"מה תרצה להזמין?" זו הייתה המלצרית שקטעה אותנו.
"מים"
"אה... בסדר... אבל אני רק מחויבת לומר שיש אצלנו הזמנת מינימום."
"מה המינימום?" שאלה אליענה
המלצרית נקבה בסכום. אליענה שלפה שטר, ונתנה אותו למלצרית.
"עכשיו תביאי לו מים."
המלצרית עזבה במבוכה.
התגעגעתי לעוצמה הבלתי מתנצלת הזו שלה.
"העלבת אותה לדעתי."
"אה כן?" היא שאלה זאת בחוסר עניין תהומי.
חייכתי.
"מה יצא עם המחקר שלך? סליחה, שלנו."
"כלום."
"באמת? לא שינית את העולם?"
"לא. לפחות לא בינתיים."
המלצרית שבה עם המים.
"אני מניחה שמצאת דרך לקרוא את התגובה של הפרופסור שלי על הפרויקט. הוא לא האמין שזה היה אמיתי. גם אם כן, מה שיותר עניין אותו היו הרגליים שלי. הוא לטש אליהן עיניים בלי סוף. לא באמת הקשיב. ניסיתי אחר כך לפנות עם העבודה למספר אינטלקטואליות פמיניסטיות, אחת בסורבון, ושתיים בארצות הברית. כולן הגיבו פחות או יותר באותה דרך."
"הערכה לתעוזה המחקרית שלך?" הברך שלי קפצה ללא הרף.
"רד מהעוקצנות, ספי, זה לא הולם אותך." הסמקתי, נזוף. "תמיד היית רגש טהור, תניח את הציניות לאחרים." היא עצרה להביט בי, שני אבני ספיר מושלכות אלי כמו אל תוך באר. "נתחיל מכך שהן היו מאוד לא מרשימות. מה שבאמת הטריד אותן היה מי כתבה עליהן מה, מי קיבלה מינוי איפה, מי פרסמה היכן. בורגניות כאלה של חיי הרוח. המהפכנות שלהן הייתה אולי פעם משהו אמיתי, אבל במשך הזמן הפכה למניירה."
היא נשמה עמוקות. היה בה כאב על גורל המחקר ההוא, בו השקיעה את כל כולה.
"והמחקר?" ניסיתי לקלף מעלי את העוקצנות, "דווקא הן היו אמורות להעריך אותך."
"לא, לא הייתה הערכה. הן התרחקו ממני כמו מאש. הבינו מה ניסיתי להראות, כמובן, וגם למה זה חשוב, אבל הן חשבו שיש לפמיניזם מספיק שונאים גם כך, ושאסור לתנועה לאמץ מחקר מקומם כל כך."
"אולי חבל שלא בדקת איתן את כל זה מראש. אולי זה היה חוסך לך ולי את כל זה. בטח לי."
עיניה פגשו את שלי.
"ואז?"
"ואז מה?"
"איך היו נראים החיים שלך אז, ספי? היית באמת רוצה לא לפגוש אותי? היית רוצה שמה שהיה ביננו לא היה קורה?"
לא השבתי לה. לא ידעתי מה לומר. זו שאלה שהתעוררה בי בעבר, אבל תמיד נמנעתי מלהשיב עליה. כך עשיתי גם הפעם:
"שנינו יודעים שאת לא רק ערכת בי מחקר פמיניסטי, אליענה."
היא לגמה מהיין. משהו נצץ אלי. מבטי נלכד בשפת הכוס שנגעה כך בשפתיה.
"את הוכחת את התזה שלך הרבה לפני שהתחלת לייסר אותי ממש."
היא הקיפה בכפות ידיה את רגל כוס היין שהייתה מונחת על המפה הלבנה. מבטה נעוץ בכוס.
"שחררת אצלי משהו. ספי. אני ערה לכך. אני לא יודעת למה בדיוק. יש לי השערות. ברור לי שלא יכולתי לעצור את זה."
הייתי צמא. היה לי קר. ואז, בנימה העניינית ביותר שלה, הגיע גם זה:
"התאהבתי בך במהלך תרגיל התמסרות. אני לא חושבת שאתה תזכור את זה, כי היית על סף אובדן הכרה..."
החזרתי לה מבט שואל, מאשש את קביעתה.
"אירן הצליפה בך על פי הנחיות שלי. בשלב מסוים פשוט חזרתי על המילה 'תשע' והיא ביצעה. אתה היית אמור לזחול בחזרה אל השרפרף להמתין שנצמיד אליך את הרטייה עם מי המלח והחומץ, להתחנן להצלפה נוספת, זאת כדי להוכיח את עומק התמסרותך אלי. אתה זוכר את זה?"
"לא." הפה שלי היה יבש. לא רציתי לשמוע את זה.
"כן. אני לא מופתעת... בכל אופן, בשלב מסוים פשוט לא הפסקתי והמתנתי לרגע שבו אתה תעצור את זה, וזה לא קרה. בשארית כוחותיך זחלת אל השרפרף מתחתי, וביקשת להוכיח את דבקותך. היה ברור לי שאם ארצה בכך, אוכל להמית אותך, ושתחזור גוסס אל השרפרף... אפילו אירן היססה. דיממת נורא."
"עכשיו אני נזכר במשהו. חשבתי שקראת לזה תרגיל דבקות, לא זכרתי את המילה התמסרות."
היא הישירה אלי מבט שואל. מדוע עסקתי עכשיו בכינוי המדויק של התרגיל? היא לא ניסתה להבין, והמשיכה:
"פתאום עומק הרגש שלך נפרש מולי. המוחלטות של האהבה שלך, והאופן בו היא רק מיילדת אצלי עוד ועוד אכזריות... ולמרות שגם קודם ראיתי את העוצמה שלך, פתאום האופן בו אתה משלים כך עם גורלך, גורל שבאפשרותך למנוע, עורר בי משהו שלא הכרתי..."
קולה רעד.
"ואז הגיעה אותה פעם שהיית לביאה ורצית להרביץ לדוד שלי. את זה אתה זוכר?"
"כן."
"ואז ידעתי שאני שלך. לתמיד. כי באת אל הפצע בתוכי ולא נרתעת. והיית בי. איתי. עבורי."
לא ידעתי מה אני עושה כאן. לאן אני ממשיך. זוג אוחז ידיים פסע מחוץ למסעדה.
"אמרתי לך פעם שיש ביננו ברית ספי. זה עדיין נכון. היום אתה מבקש להכאיב לי. אין בעיה. אעזור לך. אתן לך להכאיב לי כמה שרק תרצה."
שתי דמעות ענק השתחררו מזוויות עיניה.
"תרצה להצליף בי?"
"לא."
"לאנוס אותי?"
"לא."
"לרצוח אותי? רוצה שאתאבד?"
"לא."
"בית סוהר? בסדר. שיהיה בית סוהר." היא הביטה דרך החלון. "מה אמרו לך השוטרים?"
"שאשפיל את עצמי אם זה יגיע למשפט. אהפוך לבדיחה."
"לא צריך משפט. העורך דין שלי הסביר לי את זה. נגיע להסדר טיעון. ברגע שאני מודה בכל, שופט מאשר את זה. אם הקלדניות לא מחליטות להדליף לעיתונאים, אף אחד לא אמור לדעת."
הכנות שלה טלטלה אותי. נאבקתי בדמעות שלי שאיימו לצאת. אני לא עומד לבכות מולה ויהי מה.
"אני לא רוצה להכאיב לך, אליענה."
היא חדלה לדבר, ונשמה עמוקות. היא הייתה נסערת.
"את עדיין נורא יפה." ידעתי שאני לא אמור לומר זאת. וודאי לא אני, האיש שהגיע לכאן הערב כדי להרוס את חייה.
היא הסתכלה אלי מבעד לצעיף דמעות.
"אה כן? כי אתה עדיין נורא לא." היא ירתה זאת, צוחקת ובוכה באותו זמן.
"צר לי שאני לא יפה כמו ז'אן פול." אמרתי. "מה איתו דרך אגב?"
"מי?" שאלה, לרגע לא מבינה, "אה, אני לא יודעת. הוא נעלם אחרי אותו קיץ."
"בטח היו אחרים."
"כן. כמה. כלום לא החזיק. הרי את כל המחקר שלי עשיתי בגלל האופן בו גברים מתוסרטים. לא היה לי כוח לשחק את המשחק, להיות מה שהם רצו שאהיה, נערצת ואז שנואה."
"בטח גם היה לך קשה למצוא מישהו שיספוג את האכזריות שלך."
"לא. זה דווקא היה קל מאוד. היו שניים כאלה. הם גם אפילו היו מהחוגים שלי בסורבון. ראשל אמרה לי שחצי מהלקוחות שלה מגיעים ממדעי החברה והרוח בסורבון..."
"ומה? זה לא הלך איתם?"
"לא... לא בגלל שלא אהבתי את זה, פשוט בגלל שידעתי איזה שד הם משחררים אצלי, ושאני לא אדע לכלוא אותו בחזרה."
"אז ... לא היו לך קשרים אחרים, משמעותיים? לא גרת עם מישהו?"
"גרתי עם כל מיני... אבל היה רק אדם אחד שגר בתוכי באמת."
היא הביטה בי.
"מישהו מכוער?" שאלתי
"כן."
"כמה מכוער?"
"מאוד. מזכיר חרק. גם עילג. משעמם. לא מצחיק."
"מה, כלום אין בו?"
"כלום."
"אפילו לא תכונה חיובית אחת?"
"לא. בעצם כן: הוא טוב במתמטיקה. אבל זה הדבר היחיד."
"בטח מאהב מעולה..."
"לא. לא נראה לי. הוא נראה לי יותר כמו מישהו שעושה אהבה עם תכנית פעולה, קודם א, אחר כך ב, ובסוף ג."
המשחק מיצה את עצמו.
"ולא חשבת לנסות ... להיות איתו? הרי לפחות לך יש המון תכונות חיוביות... תוכלי לפצות על כל מה שאין בו."
"אי אפשר."
"למה?"
"כי אחרי מה שעבר בינו לביני, נותרה קרקע חרבה. שום דבר טוב לא יוכל לצמוח שם. רק חרדונים ונחשים. אני בטוחה בכך. הוא רק ישנא אותי יותר."
"את בטוחה?"
"בטוחה. אחרי שישקע האבק, הוא ואני רק נאמלל אחד את השנייה."
שתיתי את שארית המים.
"אתה דווקא ניסחת את זה יפה קודם."
הבטתי בה משותק.
"צדק והשמש. אבל הטרגדיה האמיתית של כוכב לכת, ספי, היא לא שהוא עלול לשכוח שהוא כוכב לכת, אלא שנגזר עליו רק ללוות את השמש, מבלי לגעת בה ממש, כי אם הוא יתקרב אליה יותר מדי, הוא יתרסק."
היא שוב הביטה דרך החלון.
"במשך כל חייו הוא נידון לשייט סביב הדבר שמעניק לו חיים."
כשהיא אמרה זאת, היה נדמה לי שגופה קורס פנימה. לרגע חשבתי שהיא מתעלפת, כי היא החווירה. היא לא נענתה לחולשת גופה, וניערה את עצמה, זוקפת את גווה בניגוד לרצונו:
"שיהיה לך רק טוב ספי."
היא רוקנה את היין. קמה, ויצאה מהמסעדה. היא לא הביטה לאחור.
לא ראיתי אותה שוב.
