בחוות הרכיבה (78)
לא אלאה את עצמי ואתכם בפרוט מדוקדק של תגובותיו של ספי להמשך גרסתי לשיחתו עם אליענה באותו ערב, מחוץ למשטרה. הוא קרא על האופן בו היא התכוננה בקפדנות לשיחה איתו, על ההתייעצות שלה עם עורך דינה, ועל מסקנתה, שלטובתה, כדאי לה למנוע מהתלונה להתברר בהליך משפטי. הוא שמע על החלטתה להעמיד פנים שהיא בידיו, ולנסח ולמסור לו 'הודאה' ריקה, שלא תהיה שום בעיה לסגת ממנה אחר כך במידת הצורך.
כשספי קרא את שכתבתי, הוא נע בין אדישות לבין תוגה. תחילה הוא העמיד פנים שמה שאני כותבת לא נוגע בו. אבל הרי היו לי שנים רבות ללמוד אותו, ולדעת מה מפעיל את חרדותיו. חילצתי ממנו אנחות כשתיארתי את האופן בו אליענה תמרנה את השוטרים כך שההמלצה לזנוח את התלונה תבוא מהם ולא ממנה.
יבבות ממשיות מצידו הגיעו מאוחר מאוד: כשסיפרתי לו על השיחה במסעדה מנקודת מבטה: האופן בו היא ליבתה את חמלת היתר שבו, דמעותיה המזויפות דרך שימוש בחומר מגרה, החשש שלה שהשיחה איתו נגררת יותר מדי זמן, ועלולה לשבש דייט לוהט במיוחד שהיא ציפתה לו בכיליון עיניים וקבעה לאותו ערב...
הסתבר לו שמה שהוא תפס כהצצות פזורות דעת מצידה מחוץ לחלון, היו עבורה ניסיונות לפזול ולראות מה השעה בשעון שבמגדל שמעל התחנה. מה שהוא חווה כסערת רגשות שלה וניסיון נואש מצידה לרסן נחשולי צער, תואר מנקודת מבטה של אליענה כמאבק אדיר להחניק את פרצי הצחוק שאיימו למוטט את עמלה כשנאלצה להעמיד פנים שהוא אהבת חייה.
שאבתי סיפוק מיוחד רק בסוף, שהוא נכנע לחלוטין לדמעות. זה התרחש כשהוא הגיע למשפט הבא:
"התובנה שאפשרה לי להחזיק מעמד לאורך כל הדרך, ולהצליח להונות את הטיפשון, היא שאם עמדתי בכך בעבר, אנצח גם עשר שנים מאוחר יותר: מי שהטלתי עליו את מימיי בעבר ושכנע את עצמו שהשתן הוא גשם, יספר לעצמו כל דבר גם היום, ולו רק כדי לשמר על קמצוץ תקווה שמה שהיה ביני לבינו הוא בעצם סיפור אהבה. אם אצליח פשוט לשוחח אתו ולומר לו שאהבתי אותו, הרי שגם בלי להיות שחקנית גדולה, דמיונו הפרוע כבר יעשה את העבודה וישלים את כל היתר."
קשה לתאר בפני אנשים שמזדעזעים מכאב רגשי של הזולת, עד כמה מענגת הייתה ההתמוטטות שלו מולי. אני בטוחה שאליענה הייתה מייללת מהנאה, לו הייתה חוזה בי מעוללת לספי בדיוק את מה שהיא ביצעה בו לפני שלושים שנה. אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות, ספי שאליענה מחקה והרכיבה מחדש היה זאטוט בן שש עשרה. הגבר שריסקתי הוא אדם מבוסס ובעל מעמד. אבל שבירה רגשית היא שבירה רגשית, ולא יכולתי שלא לחוש אחווה על-זמנית ביני לבין אליענה – כאילו שכשאני מתעמרת בו כך, אני ממשיכה צוואה רוחנית שלה...
אני מחייכת מהמחשבה שהיא ואני אחיות לדרך...
אתוודה שאפילו כותבת מוכשרת כמוני לא מוצאת בקלות מלים שלוכדות חדווה. חדווה, כן, חדווה: עליצות כזו, גילת-לב לנוכח משהו שמתרחש מולך. במקרה שלי מדובר על התייפחויותיו של אדם בוגר כתוצאה ממשהו שכתבתי. על כל הצלחותיי בעבר ככותבת, אין תחליף למשוב בלתי אמצעי. לחזות באופן ישיר בפלא הזה: תגובה גופנית של נפש אחרת למלים שחיברתי...
זה מקסים אותי כל פעם מחדש... אומר זאת כך: דמיינתי שהצלפתי בגברים עד זוב דם, שייסרתי אותם במצבטים, שבעטתי, שסטרתי, שחשמלתי ושנשכתי. אבל אין, אין, אין, דבר שמרטיט את קרבי ולבי יותר מאומללות נפשית שהצלחתי ליצור. האיש פשוט התאבל מולי, ביכה את מה שנלקח ממנו ולעולם לא ישוב. הוא חדל להיאבק על אמיתות הגרסה שלו. הוא התמסר אלי, והתפרק לגורמים תוך כדי.
הטיפש אף הצליח להרשים אותי בנכונותו לשהות באבלו. הוא לא בלם את הדמעות. רעד. בכה. עצר. בכה שוב. כל הזמן הזה עזרתי לו דרך זה שסיפרתי לו על הדייט שלה, ועל המהירות בה היא שכחה את כל השיחה הזו.
כשזה הסתיים, ציוויתי עליו לכתוב את שארע במכלאה 3.
כך תכננתי לעשות מראש, וכפי שצפיתי, הוא עשה זאת מיד, בלי להתווכח.
הוא ביקש שלא אפרסם את הדברים כאן. חייכתי לנוכח הנאיביות שלו. בוודאי שאעלה את הדברים כאן. הוא חשב שמי שקראו אותו בחודשים האחרונים יסרבו לשתף פעולה איתי, ולא יקראו משהו שהוא מפציר בהם במפורש שלא יקראו. תגידו אתם: כה מתוקה, התמימות הילדית הזו שלו, הלא כן? ברור שתקראו...
אז כך: אעלה את הדברים בקרוב, כמתנת ראש השנה לכל מי שעקב עד כאן. זו תהיה מתנה מתוקה... כיאה לתשורה לשנה החדשה...
באשר לספי? את ספי ויטס לא תשמעו כאן יותר...
