ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני שנה. שישי, 7 בספטמבר 2018, בשעה 08:43

בחוות הרכיבה (78)

 

 

 

לא אלאה את עצמי ואתכם בפרוט מדוקדק של תגובותיו של ספי להמשך גרסתי לשיחתו עם אליענה באותו ערב, מחוץ למשטרה. הוא קרא על האופן בו היא התכוננה בקפדנות לשיחה איתו, על ההתייעצות שלה עם עורך דינה, ועל מסקנתה, שלטובתה, כדאי לה למנוע מהתלונה להתברר בהליך משפטי. הוא שמע על החלטתה להעמיד פנים שהיא בידיו, ולנסח ולמסור לו 'הודאה' ריקה, שלא תהיה שום בעיה לסגת ממנה אחר כך במידת הצורך.

 

   כשספי קרא את שכתבתי, הוא נע בין אדישות לבין תוגה. תחילה הוא העמיד פנים שמה שאני כותבת לא נוגע בו. אבל הרי היו לי שנים רבות ללמוד אותו, ולדעת מה מפעיל את חרדותיו. חילצתי ממנו אנחות כשתיארתי את האופן בו אליענה תמרנה את השוטרים כך שההמלצה לזנוח את התלונה תבוא מהם ולא ממנה.

 

     יבבות ממשיות מצידו הגיעו מאוחר מאוד: כשסיפרתי לו על השיחה במסעדה מנקודת מבטה: האופן בו היא ליבתה את חמלת היתר שבו, דמעותיה המזויפות דרך שימוש בחומר מגרה, החשש שלה שהשיחה איתו נגררת יותר מדי זמן, ועלולה לשבש דייט לוהט במיוחד שהיא ציפתה לו בכיליון עיניים וקבעה לאותו ערב...

 

     הסתבר לו שמה שהוא תפס כהצצות פזורות דעת מצידה מחוץ לחלון, היו עבורה ניסיונות לפזול ולראות מה השעה בשעון שבמגדל שמעל התחנה. מה שהוא חווה כסערת רגשות שלה וניסיון נואש מצידה לרסן נחשולי צער, תואר מנקודת מבטה של אליענה כמאבק אדיר להחניק את פרצי הצחוק שאיימו למוטט את עמלה כשנאלצה להעמיד פנים שהוא אהבת חייה.

 

שאבתי סיפוק מיוחד רק בסוף, שהוא נכנע לחלוטין לדמעות. זה התרחש כשהוא הגיע למשפט הבא:

 

"התובנה שאפשרה לי להחזיק מעמד לאורך כל הדרך, ולהצליח להונות את הטיפשון, היא שאם עמדתי בכך בעבר, אנצח גם עשר שנים מאוחר יותר: מי שהטלתי עליו את מימיי בעבר ושכנע את עצמו שהשתן הוא גשם, יספר לעצמו כל דבר גם היום, ולו רק כדי לשמר על קמצוץ תקווה שמה שהיה ביני לבינו הוא בעצם סיפור אהבה. אם אצליח פשוט לשוחח אתו ולומר לו שאהבתי אותו, הרי שגם בלי להיות שחקנית גדולה, דמיונו הפרוע כבר יעשה את העבודה וישלים את כל היתר."

 

קשה לתאר בפני אנשים שמזדעזעים מכאב רגשי של הזולת, עד כמה מענגת הייתה ההתמוטטות שלו מולי. אני בטוחה שאליענה הייתה מייללת מהנאה, לו הייתה חוזה בי מעוללת לספי בדיוק את מה שהיא ביצעה בו לפני שלושים שנה. אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות, ספי שאליענה מחקה והרכיבה מחדש היה זאטוט בן שש עשרה. הגבר שריסקתי הוא אדם מבוסס ובעל מעמד. אבל שבירה רגשית היא שבירה רגשית, ולא יכולתי שלא לחוש אחווה על-זמנית ביני לבין אליענה – כאילו שכשאני מתעמרת בו כך, אני ממשיכה צוואה רוחנית שלה...

 

אני מחייכת מהמחשבה שהיא ואני אחיות לדרך...

 

 

אתוודה שאפילו כותבת מוכשרת כמוני לא מוצאת בקלות מלים שלוכדות חדווה. חדווה, כן, חדווה: עליצות כזו, גילת-לב לנוכח משהו שמתרחש מולך. במקרה שלי מדובר על התייפחויותיו של אדם בוגר כתוצאה ממשהו שכתבתי. על כל הצלחותיי בעבר ככותבת, אין תחליף למשוב בלתי אמצעי. לחזות באופן ישיר בפלא הזה: תגובה גופנית של נפש אחרת למלים שחיברתי...

    

זה מקסים אותי כל פעם מחדש... אומר זאת כך: דמיינתי שהצלפתי בגברים עד זוב דם, שייסרתי אותם במצבטים, שבעטתי, שסטרתי, שחשמלתי ושנשכתי. אבל אין, אין, אין, דבר שמרטיט את קרבי ולבי יותר מאומללות נפשית שהצלחתי ליצור. האיש פשוט התאבל מולי, ביכה את מה שנלקח ממנו ולעולם לא ישוב. הוא חדל להיאבק על אמיתות הגרסה שלו. הוא התמסר אלי, והתפרק לגורמים תוך כדי.

 

הטיפש אף הצליח להרשים אותי בנכונותו לשהות באבלו. הוא לא בלם את הדמעות. רעד. בכה. עצר. בכה שוב. כל הזמן הזה עזרתי לו דרך זה שסיפרתי לו על הדייט שלה, ועל המהירות בה היא שכחה את כל השיחה הזו.

 

כשזה הסתיים, ציוויתי עליו לכתוב את שארע במכלאה 3.

 

כך תכננתי לעשות מראש, וכפי שצפיתי, הוא עשה זאת מיד, בלי להתווכח.

 

הוא ביקש שלא אפרסם את הדברים כאן. חייכתי לנוכח הנאיביות שלו. בוודאי שאעלה את הדברים כאן. הוא חשב שמי שקראו אותו בחודשים האחרונים יסרבו לשתף פעולה איתי, ולא יקראו משהו שהוא מפציר בהם במפורש שלא יקראו. תגידו אתם: כה מתוקה, התמימות הילדית הזו שלו, הלא כן? ברור שתקראו...

 

אז כך: אעלה את הדברים בקרוב, כמתנת ראש השנה לכל מי שעקב עד כאן. זו תהיה מתנה מתוקה... כיאה לתשורה לשנה החדשה...

 

באשר לספי? את ספי ויטס לא תשמעו כאן יותר...

מטפורה - זה אסתטי מאוד! אבל יש כאן מעין סתירה (שאני לא מצליחה להניח עליה את האצבע לגמרי. אנסה. אני לא חזקה בלוגיקה) ולפיכך גם גאולה אפשרית לספי:
פיראנדלה מתעקשת שהיא כותבת את ספי, לא הוא אותה. אם יבין שהוא כותב אותה הוא יצטרך לחזור למאמץ הפעיל של יישוב כל הסכסוך הפנימי הזה שבו, למלחמה היומיומית שמיוצגת בחרדות,בחוסר השינה, בניסיון יישוב הסתירה בין הידיעה שבאמת אהב ונאהב בגיל 16 באופן מעמיק שלא הרבה חוו ויחוו לבין החיים בצל ההתעללות החמורה שנלוותה לזה, או בעצם כוננה את זה (AKA גישת אנדרה, איך שאני מבינה אותה). זה לא קל. נראה שהוא רואה בדרך הזאת דד-אנד, ולכן הוא מעדיף להישען על הצל של פיראנדלה, למות לתוך דמות שלפחות יש בה עקביות ומספקת לו מסגרת פרשנית יותר הגיונית וסטטית כזו (גם אם איומה לא פחות). הוא נכתב על ידי אליענה ועכשיו ממשיך להיכתב על ידי פיראנדלה יש כאן רצף ברור שאולי מפתה להיכנע לו (שוב- גם אם הוא מלווה בכאב עמוק. מה לא, בעצם?)
מצד שני, ספי לא באמת באמת יכול להאמין בזה. פיראנדלה לא יכולה להיות זו שכותבת אותו, הוא חייב להיות זה שכותב אותה ולכן גם היחיד שיכול להציל את עצמו. היא לא מחזיקה כמספרת יודעת כל, זה לא יכול לעבוד: פיראנדלה לא יכולה לדעת את רחשי הלב של אליענה, לא לתת פרשנות למבטים ומילים, לא לאירועי ההווה ולא לעבר. אליענה אמורה להיות בלתי תלויה, משום שפיראנדלה מתיימרת לכתוב רק את ספי ולא את כל הסיפור. אם היא יודעת הכל אז היא כוננה את הכל ואז זה לא אמיתי ממילא ובגלל שהוא יכול לבדוק ולגלות שהוא עשוי תלת מימד ולא דו מימד, הוא יכול להתקומם ולצמוח מתוך הדף (הלא גם לזה יש תקדימים במסורת הגות פמיניסטית...). פיראנדלה התחזקה מדי והיא מתחילה לחלוש על טריטוריות לא לה, ודווקא בהשתלטות העוינת והגרוטסקית הזו מונחים היסודות להשמדתה (ואז חזרה למאבק היומיומי) -- שזה אסתטי גם כן, כי זה כמו כל הדיקטטורים הכי גדולים - הפגם נעוץ בשיטה.
ובנימה אישית יותר- אני לא כל כך מבינה חדווה אמתית וכנה מסבל. אני מבינה משחק בסבל, אבל סדיזם אמיתי? לא חושבת שנתקלתי וזה מוזר לי מאוד. נראה לי שגם ספי לא באמת מבין או מאמין בזה.
לפני שנה
סווריןן - תודה לך. אני מתחילה מהסוף: ספי אכן לא נהנה מרוע ומסבל. אני כן. אני נהנית גם ממשחקי סבל, אבל יותר מהדבר עצמו. (וכנראה גם משהו בך, אם את מגיבה לזכרונותיו של ספי...)
באשר ליתר, אני חיה בגופו של ספי. האצבעות שמקלידות עכשיו הן שלו. אבל המוח הוא שלי. הוא פשוט נתן לי עוד ועוד כוח, וממשות בחייו. זאת בתמורה לכך שהוא חי טוב יותר... ספי היום מאמין במה שאני קובעת שהוא יאמין
לפני שנה
מטפורה - לא, בהמשך לשיחתנו על ניתוק רגשי אני אבהיר שוב- אני בהחלט לא נהנית מסבל, שלי או של זולתי. למשל, באינטראקציות הבדסמיות שלי אני מתרחקת מצל צלו של סדיזם טהור כמו מאש. אני בוחרת מראש אנשים רכים, מלאי חמלה ורגש.
באשר ליתר, זה קצת מזכיר לי את ג'יני וויזלי, בהארי פוטר, בספר השני. אני לא יודעת אם הנוכחים כאן בגיל המתאים להבין את הרפרנס הזה. על כל פנים, כשנותנים יותר מדי כוח ליצורים שגם ככה אינם בני החיים, כמו מעין רוחות רפאים, כמו פיראנדלה, אז הם יכולים להשתלט. אבל קצת עבודת צוות, וניב ארסי של נחש שנמצא במעמקי האדמה, ואפשר לחסל את כל הפורענויות המתרגשות לבוא לעולם. :)
אני בכל זאת אשאר בעמדה שלי, שיש כאן פתח שמאפשר לספי שלנו לצמוח שוב מן העפר. עצם זה שפיראנדלה התחילה כמו סוג של אירן ומסתיימת עם יכולות ביטוי וניתוח שכבר יותר שואפות לאליענה, מראות שיש כאן איזשהו תהליך דינאמי.
לפני שנה
סווריןן - הפכת אותי לבוגארט???
אבל ברצינות, אני מסכימה: ספי נתן לי ממשות. אין לי כזו בלעדיו. אבל עכשיו זה התהפך, ואני נותנת לו ממשות. ככה רוע תמיד עובד...
לפני שנה
פלייפול - אני מנסה להבין מה קורה כאן, לעזאזל. נראה שספי מאמץ את הגישה של אנדרה: הסימפטומים שלו אינהרנטיים למערך נפשי הכולל אהבה לאליענה, ואמונה שהיא אהבה אותו. לכן, כדי להיפטר מהם, הוא מחליף את זהותו הישנה בזהות חדשה וצינית - פיראנדלה, שלא מאמינה באהבה המשולבת בעינויים והשפלות, ואף מאמץ מציאות אלטרנטיבית בה אליענה היתה סתם חרא של בנאדם. בניגוד לספי, פיראנדלה יכולה להאמין במציאות כזאת בקלות, כי היא בעצמה חרא של בנאדם, עד כדי כך שהיא מזדהה עם אליענה, כפי שזאת נתפסת בעיניה.

זה נראה כמו תמונת מראה של ילד העובר תהליך של דיסאסוציאציה, כדי להתגבר על כאב בלתי נסבל, רק שכאן התהליך הוא מודע. אני לא יודע עד כמה תהליך כזה הוא באמת אפשרי, ומה ההשלכות שלו.
לפני שנה
מטפורה - הי, אני מסכימה איתך! זה אשכרה מן דיסאסוציאציה יזומה כזו. ומאוד קיצונית בעיני.
לפני שנה
סווריןן - החיים קיצוניים חמודה. נסיבות קיצוניות מולידות פתרונות קיצוניים.
לפני שנה
מטפורה - אבל זה בדיוק הענייןןןן. זה לא יכול להיחשב פתרון.
לפני שנה
סווריןן - אני מניחה שמפריע לך שספי מוחלף על ידי אישיות אחרת, ולכן זה לא נחשב לפתרון בעינייך. אבל כל טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי עושה משהו דומה, לא? בסוף הטיפול נפרדים ממשהו עמוק, ומקבלים אישיות במידה מסויימת חדשה...
גם לא כפיתי את עצמי על ספי. הוא זה שכתב אלי, והוא זה שהסכים שאתחיל לכתוב אותו, בתמורה להקלה בסבל שלו, וכך עשיתי.
בגלל שכמו שאת מבינה, אני בעצם ביתו של פלייפול, הטיפול שלי בספי מתבסס על יצירת נתק בינו לבין תפיסה אוהבת של אליענה.
עניין אחר: בגלל שאת נרתעת מסבל ממשי, אני מניחה שאת תימנעי מלקרוא את הפרק הבא, שספי ביקש במפורש שאחרים לא יקראו. נכון? אני יודעת שאחרים כאן אדישים יותר מוסרית, אבל עליך אני בונה שתמנעי מכך... לא תקראי משהו אם תדעי שקריאתך מסבה סבל ממשי לאדם אחר. נכון?
לפני שנה
מטפורה - אני לא יודעת. אתה יודע מה הגישה שלי כלפי כל העניין... אני יכולה לחמול דמות אבל לשמוע בקול דמות? אני תוהה אם זה לא לתת לעניין הזה יותר מדי משקל בחיי. ממילא אני חושבת על הבלוג הזה יותר מדי לאחרונה :) אבל כן, לא כל כך נעים לי עם המחשבה שאני מסבה לכותב, יהיה אפשר יהיה, איזשהו צער או אישוש של תיאוריה על רוע אנושי אינהרנטי. זה קצת מורכב.
לפני שנה
סווריןן - מה מורכב? או שתקראי או שלא תקראי. לאבא שלי לא הייתה שום בעיה להתחייב לא לקרוא (ראי למטה).
אוףףף, מרגש אותי כשאני חושבת עליך מתחבטת מוסרית כך...
לפני שנה
מטפורה - מרגש מינית?
לפני שנה
סווריןן - אני מתרגשת רק מינית, חמודה... אבל לקחתי הפסקה קצרה, ופתרתי את זה... עכשיו אני הרבה יותר נינוחה...
לפני שנה
מטפורה - אוף, נגמרו לי השאלות. :( אני צריכה לראות כמה פרקים של סדרות ישנות כאלה של משטרה, שבהן השוטרים בחוץ והחוטף בפנים עם בני הערובה והם מפטפטים איתו כדי למשוך זמן.
לפני שנה
סווריןן - עכשיו כתבת משהו יפה... שחשוב לך הקשר איתי ולא רק הסיפור שלי... חבל שאין לי לב, כי הייתי אולי מתרגשת.
... זה סופו של כל בלון...
לפני שנה
מטפורה - אה, אבל הדבר היפה הוא ברור מאליו :) אני חושבת שאתה מוכשר מאוד, ורגיש, ומעניין.
לפני שנה
פלייפול - מצטער סווריןן, אך נפלה טעות בידך. בפראפראזה על דבריו של אמנון דנקנר זצ"ל, אין לי בת (:
לפני שנה
פלייפול - עכשיו ראיתי את תגובתה של מטאפורה. עוד לא קראתי אותה לעומק, אבל על פניו נראה שהיא מבינה בערך את מה שאני הבנתי.
לפני שנה
פלייפול - התכוונתי לתגובה הראשונה שלך, כמובן.
לפני שנה
סווריןן - שדווקא אתה תתרעם עלי כך פלייפול? אני מתפלאה עליך. הרי זה מה שתמיד ייחלת עבור ספי האומלל: שהוא יבין שאליענה התעללה בו, ושיגייס את העוצמה להיפטר ממנה. בעצם אתה זה שזימנת אותי... ספי התנגד לך כמה שהוא יכול היה, ולבסוף נכנע (שם הפרק הזה הוא עליך בעצם... חה חה חה...). אתה שתלת אותי בו ובאמת הוא מחלים... צדקת! אני מקווה שאתה מרוצה.
לפני שנה
פלייפול - די, סווריןן, כבר דשנו בזה. ספי הבין מצויין שאליענה התעללה בו, לא טענתי אחרת. בנוסף, בפעם המליון, לא ביקשתי מספי להיפטר ממנה, אלא לראות אותה כבשר ודם, ולא כישות עליונה היכולה בכל רגע לנגב איתו את הרצפה, אפילו כיום.

הבעתי גם דעה, שכדי שהאמור לעיל יתקיים, ספי צריך להפסיק לפחד מאליענה, ולשם כך להיות מסוגל לכעוס עליה. לכעוס, לא לשנוא! כעס הוא רגש בריא, המאפשר לך להתמודד עם תוקפן בגובה העיניים, מבלי להרגיש מתחתיו, וכך גם לסלוח לו, ולהפסיק להעניק לו חשיבות. בשום שלב לא רציתי שהוא יהפוך לטיפוס כמו פיראנדלה, וימחק כליל את אישיותו שלו. אני לא בטוח שהדרך לשיקום עצמי היא לספר לעצמך שקרים, ללעוג למי שהיית קודם, ולאמץ קווי אישיות של אנשים שאתה מתעב.

מצד שני, אם זה יעבוד לו, מי אני שאתווכח. פשוט קשה לי להאמין שבגיל 50 אפשר פשוט לפרמט את האישיות ולכתוב אותה מחדש.

עוד משהו: לא ברור לי מדוע כל כך חשוב לפיראנדלה להתעלל בספי. האם זה חשוב כדי לגרום לספי להעלם, או שזה רק חלק מהאישיות החדשה שלו. בכל אופן, אם ספי לא מעוניין, אני לא אקרא את מה שקרה לו שם ב'מכלאה 3'. לא ברור לי, אגב, מדוע הוא לא מעוניין - הרי הוא שיתף את כל הזוועות שעבר גם לפני ההשתלטות של פיראנדלה. אבל אם הוא לא רוצה, ויש לו (עדיין) אפשרות להתבטא כאן, אני אמנע מלקרוא את זה.
לפני שנה
סווריןן - הכוונה הטיפולית שלך כשיצרת אותי, אבא, הייתה ראויה ונכונה. כמו אחרים, לא ידעת להיכן זה יכול להוביל.
וכן, ספי ביקש שלא יקראו את הפרק הבא.
ביתך האוהבת,
פ.
לפני שנה
פלייפול - לו היתה לי בת, היא היתה יודעת היטב שהיא בתי, ולא ביתי.
לפני שנה
סווריןן - אבוש המתוק... :-) תמיד כל כך קפדן...
לפני שנה
deepThinker - פירנדאלה את נהנית להשאיר אותנו במתח? לא מספיק לך הסבל של ספי?
לפני שנה
סווריןן - אתמול הילשנת עלי לכלובי, ועכשיו אתה מנסה להתחנף אלי??
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י