הפינה שלי

אומרים שאמפתיה היא היכולת להרגיש את האחר מבלי לאבד את עצמך.

אין לי הרבה זיכרונות  מהילדות.

אחד מהם הוא כשהייתי בכיתה ד' עשו עליי חרם, אחרי שאחת המקובלות בכיתה הייתה אצלי בבית וגנבה לאבא שלי את הפלאפון.

אף אחד בכיתה לא האמין לי.

הרגשתי דחויה... בין הדברים הנוראיים לילד.

אז מה אמרנו על חוסר הערכה?

אה כן יש מצב שזה קשור... זה בטוח קשור.

אה ואני זוכרת שגם פעם אחת כשהייתי ממש קטנה בת 4 בערך אימא שלי הלבישה לי חצאית והשכן של סבתא שלי ליטף לי הירך תוך כדי שהוא מרים לי את החצאית.

לא שכחתי את ההרגשה עד היום. כילדה שידעה שמשהו לא בסדר אבל לא הבינה מה. ברחתי משם בריצה.

עשיתי כמה דברים לא טובים בילדות/נערות כמו לפנצ'ר לדוד של מישהי את הגלגלים כי הוא אנס אותה והיה נטפל אליה והיא חששה להתלונן, או להוריד סמלים מרכבים.

היו לי בבית אוספי סמלים של כל הרכבים.

יש לי חולשה למכוניות ותמיד אמרתי שאם לא הייתי מה שאני היום הייתי מכונאית רכב.

אז אם פעם חזרתם לאוטו שלכם וגנבו לכם את הסמל זה בטח לא אני. עבר מלא זמן מאז.

הייתה לנו בבית הספר היסודי ילדה שקראו לה ר ***** על גבול הפיגור.

היו מרביצים ויורקים עליה באופן קבוע. 

הייתה ילדה נוספת שקראו לה ע** שקיבלה מחזור בגיל מוקדם והייתה מלכלכת קבוע את הכיסא.

הילדים האחרים היו צוחקים עליה בגלל זה.

יום אחד כשהיא התרוממה מהכיסא הסתכלתי וראיתי כתם דם.

מהר רצתי לשירותים, לקחתי נייר שהרטבתי וניקיתי את זה מבלי שאף אחד ישים לב. 

הייתי ילדה טובה (יחסית).