הפינה שלי

או שאני פותחת סניף של רמי לוי בשכונה?

כשהתינוקת שלי נולדה, כמו כל הורה, חתמתי חוזה עם הפחד. 

סבלתי מדיכאון אחרי לידה, בכי וחוסר יכולת הכלה של היעדר שעות שינה. 

עכשיו אני גם אמא וגם עובדת. זה נהיה יותר מאתגר. 

להגיע למשרד לחוץ אחרי לילה לבן-אין קשוח מזה.

הגוף שלי לא מקבל את זה, אז לפינוק קיבלתי סטרפטקוק ועכשיו עלה לי חום.

היום כמו טירון צעיר הלכתי למשרד של הבוס והתייעצתי איתו בנוגע למשהו.

הוא ענה לי בשאלות חזרה ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. 

לפעמים אני מרגישה שאני קורסת. פיזית ונפשית. 

דווקא בימים כאלה אנשים מוצאים זמן לשאול אותי: "לא בא לך עוד אחד?".

תמותו. 

הרבה כל כך, לרבים (הגיבורים) אשר קיפחו את חייהם במלחמה הזאת. 

במקור של צ'רצ'יל רק בשינויים קלים שלי.

וכל בוקר שאפי טריגר אומר: "הותר לפרסום..." אני מאחרת לעבודה לשמוע את השמות ומתפללת שלא אשמע את השם שלו. 

היינו 6 שנים ביחד.

הייתי ממש חלק מהמשפחה. טיילנו אחרי הצבא ביחד. למדתי למבחנים בבית של ההורים שלו.

עד היום אני זוכרת שאמא שלו הייתה מכינה בכל שישי בצהריים פסטה בולונייז.

אחת הפסטות הטעימות שאכלתי...

היה לי קשר מיוחד עם ההורים שלו. תמיד צחקתי שהוא הצליח להתגבר עליי, אבל ההורים שלו לא.

עד היום אמא שלו עוקבת אחרי בפייסבוק, מגיבה ועושה לייקים. אנשים מדהימים. אני באמת אוהבת אותם. 

כשהתחילה המלחמה שלחתי להם הודעה. אני יודעת זה קצת מוזר עכשיו כשאני נשואה+1 להיזכר בהורים של האקס שלי משנות ה-20...

בכנות, בסה"כ רציתי לדעת שהם בסדר. 

ואז אמא שלו סיפרה לי שהוא חזר מלימודים בחו"ל לעזה.

אני ממש מקווה שהמלחמה הזאת תסתיים בקרוב. 

הלב שלי לא עומד בעוד הותר לפרסום. 

טוב אז אתמול אני ובן זוגי התגייסנו לחזית הלחימה נגד החמאס. הזמנו משלוח סושי לחגוג את יום הנישואין שלנו. כשהשליח עלה לקומה ראיתי בפתח העינית את השכנה שמעלינו מחזיקה תינוקת עם מגבת מחוץ לדלת ומתרחקת מהשליח בפחד.

מה מסתבר?

שכשפתחתי את הדלת השכנה סיפרה שהוציאה בבהלה את התינוקת שלה מקלחת, ביקשה להיכנס אלינו ואמרה שהיא חוששת שיש אצלה מישהו בדירה בטענה שהכלבה שלה לא מפסיקה לנבוח.

אני והמועיל יוצאי יחידה קרבית לבטטות התנדבנו לעלות לדירה שלה יחד (אין לי מושג מאיפה היה לנו אומץ) ולבדוק שאין שם אף אחד. 

עלינו אליה כשאני בחזית עם סכין קצבים ובזמן שאני סורקת את הדירה, המועיל טורח לגבות אותי ומשתרך מאחוריי באדישות האופיינית לו ולבסוף נשאר בדלת הכניסה.

היא סיפרה שבדיוק כשהיא ירדה אלינו הגיע השליח של הסושי והיא נלחצה וסימנה לו "לא , לא".

השליח מסכן, בכלל ממוצא רוסי (אבל כולנו בפאניקה בימים אלו ולכן לא נשפוט) לא הבין מה המרבונה הזאת רוצה מהחיים שלו. מסר את השקית והמשיך לדרכו.

בדיעבד חשבתי לעצמי איזה מזל שלא קרו שני דברים:

1. לא היו לה מחבלים בדירה. 

2. לא הייתה אזעקה וכל השכנים היו פוגשים אותי במדרגות עם סכין קצבים ואז לך תסביר להם ש.....

עם התינוקת שלי במנשא. 

היא בת 11 חודשים בקרוב, מבסוטית (לשמחתי עדיין לא מבינה מה קורה), מנופפת לשלום לכל אדם זר שהיא רואה וממש קל להוציא ממנה חיוך.

היא התינוקת הכי חברותית שראיתי. 

אני מסתכלת עליה ונדהמת מהתום, מהשמחה ומהאור שהיא מפיצה. לכולם.

ואני באמת לא מצליחה להבין וכנראה שגם בחיים לא אצליח להבין איך אפשר לירות, לשרוף, לערוף ראש לדבר כל כך טהור, תמים ומתוק???

מהפרו פלשתינאים האינפנטילים שמגיבים בפייסבוק באימוג'י צוחק לפוסטים על חללים.

גם היום יש לי קצת פחות חמצן בריאות מבד"כ.

אני נעה בין החדרים של הבית כאילו אני הרבשץ בכיתת הכוננות ואני כל כך עייפה, אבל לא מצליחה להרדם. 

יש בי צורך לשמור, להגן והוא מהול בפחד. 

אף פעם לא פחדתי להיות *בבית שלי* כמו עכשיו.

אם אמשיך לפחד, כנראה זה כבר לא הבית שלי.

אני במצב דריכות קבוע.

מאז שאני אימא אני לא רגועה באופן כללי ועל אחת כמה וכמה עם מה שקורה עכשיו.

הטלוויזיה דלוקה ברקע. אני כבר לא מסוגלת לשמוע עוד זוועות; אבל אני מפחדת לכבות אותה בכדי לא להיות בחושך. 

שאחרי 3 ריאיונות מצאתי עבודה. 

איך חוזרים לזה אחרי 11 חודשים?

מרגישה מנוונת.

הוא היה אדם פשוט.

אמא שלי תמיד קראה לו חתול. 

היא אמרה שלא משנה כמה פעמים הוא יפול ומאיזה גובה, הוא תמיד ינחת על הרגליים.

הוא היה נהג מונית שלפני שנים בודדות עבר תאונת דרכים קלה ובעקבותיה פנה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים.

במסגרת הבדיקות, ערכו לו צילום צוואר, בו התגלה גידול בריאה. 

קבעו לו מועד לניתוח, חתכו , הוציאו והוא החלים.

כולנו שמחנו בשבילו , אבל התחננו שיפסיק לעשן.

אמרנו לו שכולנו עישנו והפסקנו וגם הוא יכול. 

הוא באמת הפחית עם הסיגריות, ובכל זאת הסרטן חזר והיה נראה שאין לו כוונה לעזוב הפעם. 

הרופאים אמרו לו טיפול כימי וטיפול ביולוגי הם התרופה, למרות (שלדעתנו ) שכבר ידעו שאין לו באמת סיכוי לצאת מזה.

והוא? הוא נלחם. הוא הרי חתול שתמיד נוחת על הרגליים. 

אז הוא עבר עוד סבב ועוד סבב ורזה כמו שבחיים לא ראיתי אותו.

הפך לאט לאט לשלד. לקינוח נהייתה לו פטריה בפה והוא גם התקשה לאכול. אה וגם קריש דם כזה "חמוד" שהסתובב לו בגוף כמו רולטה רוסית. 

אבל הוא המשיך להילחם , הוא אפילו ביקש מההורים שלי בשבוע האחרון לקנות לו מאכלים שהוא אוהב, כמו פלאפל ושווארמה ממקומות ספציפיים.

לפני מספר חודשים כשבאתי לבקר אותו עם התינוקת אמרתי לו "תקשיב, הסרטן הזה קטן עליך. אתה חייב לשרוד ועוד כמה חודשים נצחק על זה".

הוא גיחך ואמר : "עושים מה שאפשר". 

הבוקר התבשרתי שבזמן שאני רצתי הוא נפטר. 

הוא היה הדוד האהוב עליי. לשמחתי לא התראינו הרבה בתקופה האחרונה , אבל כל פעם שראיתי אותו או דיברנו אמרתי לו את זה.

נוח על משכבך בשלום איש יקר.