"אני נהיית רטובה רק מהמחשבה שאולי עוד רגע הוא ידפוק בדלת, יסתכל לי לשבריר שנייה בעיניים, ויבהיר לי: הוא רק גורם לי לקבל את מה שאני באמת רוצה". זה מה שכתבתי אחרי החוויה ההיא שהייתה לי. החוויה הראשונה והיחידה שהייתה לי. קראתי לו דון. אז אפילו לא ידעתי למה אני קוראת לו ככה, אבל זה נראה לי כל כך טבעי. על פניו, הוא היה ידיד הנפש שלי, הנשמה הטובה שרוצה רק את הטוב בשבילי. אבל איך לא זיהיתי את זה, את השליטה, מהמשפט הראשון, המכחיש, כביכול?
הדון הראשון והאחרון