האמן ודסדמונה (סיפור בהמשכים) - חלק שני

הוא שולט. לא כמו הגברים שנתקלתי בהם במועדון שמנסים לכפות עלי את המבטים ה"חודרים" שלהם. שנועצים מבט ישר בעיינים כזה שגורם, לי אישית, לחוסר מנוחה. הוא באמת שולט. באופן נינוח. בלי להיות אגרסיבי הוא פשוט מנווט את המצב. לאט, לאט ובעדינות, ובדיוק לאן שהוא רוצה שדברים יזרמו. בלי פוזות, בלי להתאמץ להיות שולט הוא מצליח לגרום לי להיות בדיוק איפה שהוא רוצה שאני אהיה. עם הרגישות המדהימה שלו. עם תשומת הלב שלו לפרטים. עם הזכרון הבלתי יאמן שלו.

אני אשקר אם אגיד ששמתי לב לזה מהרגע הראשון. כלומר הרגשתי שיש בו איכויות נדירות, בדיוק כאלו שתמיד חיפשתי, אבל לא לגמרי קלטתי עליו את הקטע הדומיננטי שלו. הוא מוסתר טוב טוב, מאחורי שכבות רבות של רכות ועומק.

ובטח שלא ידעתי את כל זה כשסיפרתי לו על הכתיבה שלי בכלוב.

האמת, הייתה התלבטות גדולה. באיזה אור זה יציג אותי בדיוק... אני אתוודה כאן שדסדמונה היא לא בדיוק אני. היא איזו דמות ציורית שיש בה חלקים גדולים שכן שייכים אלי, אבל להגיד שהיא מציגה תמונה שלמה של האישיות שלי יהיה שקר... ולא הייתי בטוחה שדווקא את החלקים האלו אני רוצה שהוא יראה בהתחלה.

אבל כמו שאמרתי כבר, הוא מצליח תמיד להוציא ממני את כל מה שהוא רוצה לדעת. בעדינות, בלי להפעיל לחץ, בלי לגרום לי לחוסר נוחות. העניין שלו בי הוא עניין אמיתי... הוא באמת מקשיב לי ולא מחכה לתורו לדבר.

"אתה מכיר את הכלוב?" אני שואלת אותו.
"לא" הוא משיב.

ואני חושבת שהנה באה לי הזדמנות נדירה ללמד אותו משהו חדש, לפתוח בפניו עולם, שבאותו הרגע לא תיארתי לעצמי איזה חלק הוא יתפוס בחיים שלנו. ואני חייבת להודות שגם עכשיו אני לא לגמרי בטוחה.

"אתר הבית של קהילת הבדס"ם בארץ. יש לי שם כמה סיפורים אירוטיים שכתבתי, וגם בלוג קטן ונשכח. רוצה לקרוא?" אני שואלת.
"לא עכשיו" הוא משיב, ואנחנו ממשיכים לדבר עד שהוא אומר לי, כאילו משום מקום, "רציתי להציע לך משהו קודם, אבל לא רציתי שתביני לא נכון את כוונותי אז... קחי את השאלה שלי כפשוטה, לא מסתתר מאחוריה שום מסר חבוי טוב?"

"רוצה טיפול?" הוא שואל. ואני סקרנית נורא לגבי המגע שלו, אבל לא ממש רוצה עדיין להכנס לכל הקטע של הסקס. וזו כמובן תהיה אינדיקציה איזושהי, לא כל כך לאיך הוא בתור מאהב אלא יותר לאיך הוא בתוך בן אדם.

אמן המילים כבר שמתי לב שהוא, אבל את המגע שלו לא ממש הכרתי, וזו הייתה דרך מצויינת להכיר.

סמכתי עליו, אני לא יכולה להגיד בדיוק למה. אולי בגלל הטון הסמכותי בקול שלו. היה לי ברור שכשהוא אומר טיפול הוא מתכוון לטיפול ולא יהיה שם שום דבר אחר מלבד טיפול. האינטואיציות שלי בדרך כלל לא משקרות לי, אז הסכמתי.

הוא עלה לגלריה להביא לי משהו נוח ללבוש כמו שביקשתי ונכנסתי למקלחת. לא ממש היו לי אצלו דברים, אז לבשתי את הבגדים שלו. הם היו טיפה גדולים עלי והיה להם ריח נעים של אבקת כביסה. האמת שנראה לי שהמידות שלנו כמעט זהות. כמו וונדי ופיטר פן אנחנו כמעט באותו הגודל, לא רק במימדים, אלא גם בנשמה.

אני יוצאת מהמקלחת. שולחן הטיפולים פתוח באמצע הסלון והוא מחכה. פתאום עוברות בי מחשבות שניות, בסגנון של מה אני עושה כאן... בבית של גבר זר... ועדיין לא החלטתי בכלל אם אני רוצה שיהיה כאן משהו, או שלא... אולי הוא יפרש את ההסכמה שלי באופן לא נכון.

"עלי" הוא אומר, מסמן לעבר השולחן. ואני, כבר ממש לא נשארה לי ברירה.

הזמן עובר, הידיים שלו עוברות על הגוף שלי, כל כך נעימות כל-כך מרגיעות.
"רוצה להוריד חולצה?" הוא שואל אחרי מה שנדמה כנצח של תענוג צרוף. מעולם לא הייתי טיפוס ביישן במיוחד, והיה נראה לי שיהיה הרבה יותר נעים בלי. בכלל, יש לי נטייה להתפשט. בניגוד לרוב הנשים שאני מכירה, אני באמת חושבת שאני נראית טוב יותר בלי בגדים מאשר עם, ואני די נהנית להשוויץ בגוף שלי, שאמנם אין לו פרופורציות של דוגמנית, אבל אני באופן אישי די מרוצה ממנו. אני מורידה חולצה והוא חוזר לטיפול, הפעם עם שמן. אני מתמוגגת מהמגע שלו. שוב לא היה כאן שום דבר מיני. הוא רק נתן לי לטעום טיפה ממה שאני עוד עומדת לחוות בין זרועותיו.

הוא מסיים את הטיפול ואני יורדת מהשולחן ומחבקת אותו. עכשיו כבר היה לי ברור שאני רוצה אותו, חייבת לדעת איך בן-אדם שיודע לגעת ככה כשהוא מטפל, יגע בי כמאהב שלי.

חיבקתי אותו חיבוק ארוך והוא ליטף לי את השיער שוב באותן תנועות סמכותיות, אך בלי להיות אגרסיבי אפילו לרגע.

ואז הוא שואל, "רוצה נשיקה?" ידעתי כבר שאני רוצה אבל היה חשוב להבהיר שאני גם רוצה להכתיב את הקצב. נכוויתי יותר מדי פעמים מהתלהבות יתר של בני זוגי שבמקרה שלי מצננת אותי טוטאלית. לא שאני לא אוהבת לראות את בני הזוג שלי מתלהבים, להיפך, זה מדליק אותי לראות איך אני גורמת להם לאבד את חושיהם, להיכנע טוטאלית למגע שלי, לראות אותם נמסים בין כפות ידי, וזה קרה לי לא פעם. אבל לכל דבר יש זמן ויש מקום, וזה היה הזמן והמקום להראות לו שיש לי רצון משלי, ושהוא יצטרך לשחק לפי החוקים שלי.

אנחנו ממשיכים לדבר. אין לי כבר ממש מושג על מה, כי הנשיקה כבר הייתה לי בראש ולא ממש השאירה מקום לשום דבר אחר. היה חשוב לי להיות זו שיוזמת, כמו שאני רגילה להיות, כמעט תמיד. נישקתי אותו. נשיקה עדינה על השפתיים. הוא מחזיר לי נשיקה עדינה. שום דבר אגרסיבי, לא משתלט. מדבר איתי בשפה שלי. מבין בדיוק מה אני צריכה באותו הרגע, זורם איתי בקצב שלי. לא ממהר, חוקר את הפה שלי עם הלשון שלו, מלטף אותי בעדינות. שולט לגמרי במצב.

לאט, לאט הוא מקשיח את מגע המגע שלו. נשיקות רכות, רק מגע שנעשה סמכותי מרגע לרגע. הוא לא לוקח אבל גורם לי לרצות לתת. אני מתקרבת אליו עוד, רוצה להרגיש אותו יותר קרוב. עדיין לא מרגישה לגמרי חופשייה איתו.

אני עוצמת עיניים שוקעת לתוך המגע שלו. יש בו משהו ממכר. השפתיים שלו נלחצות לשלי בעצמה. הוא אוחז בעורף שלי מקרב אותי אליו. לא באגרסיביות, ממש לא באגרסיביות, אלא בביטחון. הוא לא ממהר לשום מקום, מתענג על הנשיקה הזאת שלנו. הנשיקה הראשונה שלנו. אצלו בבית על הספה. לא תהיה עוד אחת כזאת. הוא חוקר. מרגיש אותי. מרוכז בי, בתגובות שלי. וכן, הוא עושה לי את זה. הוא מצליח לרגש אותי ונדמה שהוא עושה את זה ממש בלי להתאמץ. הוא קורא אותי וקורא אותי נכון. כל כך קל פשוט לתת לו.

בדרך כלל בסיטואציות כאלה אני הרבה יותר אקטיבית. מובילה. אפילו צחק אלי איזה בחור פעם שאני נותנת לו פקודות. "עכשיו ככה, עכשיו ככה." אבל במקרה שלו, התחושה היא שהוא באמת יודע. שאני יכולה להרפות ופשוט להיות, להנות. ונהניתי. האצבעות שלו עוברות עלי בביטחון, הוא יודע איך ואיפה לגעת ואיך. לא בתובענות, לא באגרסיביות, אלא בביטחון של מוסיקאי מנוסה, שיודע איך להוציא מהכלי שלו את המוסיקה שהוא מעוניין בה.

אנחנו נפרדים ומסכמים שאני אשן אצלו בלילה ולא יהיה סקס.
"אני לא רוצה", הוא אומר לי.
"לא הצעתי", אני משיבה.
משעשע אותי הרעיון שגבר יגיד לי לא לסקס. בעיקר שברור לי שהוא נמשך אלי בטירוף. אני די סגורה על זה, שאם כן הייתי רוצה, היה סקס. אבל היה נחמד איך שהוא אמר את זה, "לא יהיה סקס", אז שאלתי אותו למה. והוא אמר שהוא לא רוצה למהר. אם הוא היה יודע כמה זמן זה ייקח בסופו של דבר, אולי הוא היה שוקל פעמים את המשפט הזה. אבל הנה אני שוב מקדימה את המאוחר.

הייתי נורא עייפה. אז אחרי שהלכנו לחברה שישנתי אצלה בלילה הקודם, בשביל לקחת את הדברים שלי, נכנסנו מיד למיטה. ברור שידעתי שאנחנו לא הולכים מיד לישון, למרות שניסיתי להשלות את עצמי (ואותו) שזה מה שיקרה. מה לעשות, אני עדיין אישה, ואני אוהבת שמפתים אותי. והוא אכן עשה את זה. הוא מעביר עלי ידיים, ואני שוב שוקעת לתוך המגע שלו. מרגישה משוחררת מהצורך לחשוב עליו, לספק אותו. הוא באמת נותן לי להרגיש שרק זה שאני שם מספק אותו. שהוא מאושר רק מזה שאני שם. הוא נותן לי להרגיש, בלי מילים, שהוא מעריץ כל סנטימטר מהגוף שלי.

אני שוקעת למן מצב של חצי תנומה, מרגישה את המגע המלטף שלו שעוטף אותי ולוקח אותי לתוך עולם של תענוג. עד שמשהו מעיר אותי. הוא מנסה להוריד את התחתונים שלי. אני עוצרת אותו. "אתה זוכר, אמרנו שאני קובעת את הקצב." הוא מסכים ומחבק אותי. כייף להירדם בחיבוק שלו.

זה לא קורה לי הרבה שאני מצליחה להירדם בחיבוק של מישהו זר. אני צריכה מידה מסויימת של אמון בשביל זה. לפחות בהתחלה ממש קשה לי אפילו לישון עם מישהו באותה המיטה. אבל איתו זה ממש זרם. אולי בגלל שהייתי עייפה ואולי בגלל שהרגשתי באמת מוגנת. הוא חיבק אותי וליטף אותי בעדינות עד שנרדמתי.

בבוקר אני קמה מוקדם ויוצאת מהבית. אני גרה בעיר אחרת וצריכה להספיק להגיע לעבודה מוקדם. הוא קם איתי, מוודא שאני יודעת בידיוק איך לצאת ואפילו מצייר לי מפה של האיזור. הוא צריך לקום כמה שעות אחרי כן, ועדיין הוא קם איתי. אני יודעת שזה אולי נשמע מובן מאליו לחלק מכם, אבל הייתי עם כל כך הרבה גברים שזה לא היה להם מובן מאליו. שגם אחרי הלילה הראשון, לא היו חולמים לקום כל כך מוקדם בשבילי. זה עשה לי כל כך טוב על הנשמה. אני מנשקת אותו ומבטיחה לו לטלפן בערב.

מחייכת לעצמי באוטו בדרך הבייתה. זה היה פינוק של ערב. היה שווה רק בשביל הערב הזה. אבל אז מתחילים לעלות הפחדים... האמת שבחורים כאלו, ועוד עם צד דומי בהם... הם בדרך כלל אובססיבים בטירוף. הייתי בטוחה שאני אקבל חמישה טלפונים ממנו עד הערב.

הופתעתי. אפילו קצת התאכזבתי מזה שהוא חיכה לטלפון שלי. אבל השמחה בקול שלו כשהתקשרתי גרמה לי לשכוח את האכזבה תוך שנייה.

אנחנו מקשקשים קצת בטלפון, אני מספרת לו על היום שלי והוא על שלו. ואז הוא שואל אותי מה הכינוי שלי בכלוב. "דסדמונה". אני עונה בחיוך, וחושבת שזה יהיה מעניין, אם לקרוא את מה שכתבתי, ישנה משהו ביחס שלו אלי.

ואז אני שואלת אותו אם גם הוא נרשם.

"בטח", הוא עונה את התשובה המובנת מאליה (תהיתי איך זה יתכן שהוא לא הכיר את האתר עד כה).

"אז מה הניק שלך?"

מהצד השני אני שומעת אותו מחייך. "הכינוי שלי...

שטן."