סבלנות היא באמת נושא שיצא לי לחקור אותו מכל הכיוונים. וזו תכונה שאני חייבת שתהיה אצל הגברים שלי. יכול להיות שכל זה בא ממערכת היחסים המעוותת שלי עם אבי, אדם חכם באופן בלתי נתפס כמעט, גאון בתחומו, מדען, אמן, איש רנסנס. אבל אלי, לבת שלו, מעולם לא הייתה לו סבלנות...

ביקשתי ממנו מראש להמנע ממגע פיזי, גם בגלל הסיטואציה המביכה - ביקור אצל האקס שלי, וגם בגלל שבאמת הייתי צריכה קצת מרחב, אוויר. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את המגע שלו, אבל הכל היה כל כך טרי, ראשוני ואינטנסיבי. הייתי צריכה קצת להתרחק כדי להתקרב שוב מאוחר יותר...

הוא שולט. לא כמו הגברים שנתקלתי בהם במועדון, שמנסים לכפות עלי את המבטים ה"חודרים" שלהם. בלי פוזות, בלי להתאמץ להיות שולט, הוא מצליח לגרום לי להיות בדיוק איפה שהוא רוצה שאני אהיה. אבל אני אשקר אם אגיד ששמתי לב לזה מהרגע הראשון...

אם היו לי חוויות בדס"מיות, הן היו כמעט תמיד מהצד של השולטת. להיות נשלטת ריגש והפחיד אותי בעת ובעונה אחת. החוויה היחידה שהייתה לי בתור נשלטת הסתיימה בעגמת נפש כזו, שנשבעתי לעולם לא לתת לגבר לקשור אותי שוב...

אני יושבת שם עכשיו לבדי במועדון, ידי קשורות מאחורי גבי, עיני עצומות, בקבוק זכוכית נעוץ בי…מפוחדת מעט. מעולם לא התנהגת אלי ככה בקשיחות. מעולם לא השארת אותי לבד ככה.

השעה מאוחרת, ואנחנו חוזרים מהמועדון. קצת שיכורים אבל לא ממש עייפים. מגיעים לדירה שלך. אני מתיישבת על כסא המנהלים וחושבת שוב האם לבקש את מה שאני מבקשת ממך בכל פעם: "תוריד לי את הנעליים בבקשה"...