האמן ודסדמונה (חלק ראשון)
מאת דסדמונה{שטן}
22 באוקטובר 2004
אני לא סאבית. אמרתי את זה יותר מפעם אחת, ואני גאה לחזור על כך. זה לא אומר שאני דומית. כן, היו לי את החוויות שלי משני צדדיו של השוט, אבל אף פעם לא הצלחתי ממש להגדיר את עצמי בצורה מושלמת.
מצד אחד, אני ממש לא טיפוס ממושמע שייתן למישהו (ועוד לגבר) להגיד לי מה לעשות. במשך מאות שנים גברים שלטו בנשים - אין בזה שום דבר חדש או מעניין. מצד שני, משהו בתחושה של היד הנוחתת בעצמה על ישבני ומעבירה גלים של כאב וצמרמורת, המכה הלא צפויה, האיזון העדין בין הכאב לתענוג, התחושה שיש שם מישהו, גבר ששולט בי, שיודע כיצד להביא אותי אל המחזות האלו, שיודע לטפל בי, לענג אותי.
העוצמה של איש שתופס בשתי ידי, מכניע אותי. אני מודה שתמיד יהיה בי צד שיהיה לו קשה להתחבר אל התחושות הללו. הצד שיגיד: "אני, נשלטת?! לך תחפש איזו שפחה בכלוב..." בגלל זה ניתן לומר שאם היו לי חוויות בדס"מיות, הן היו כמעט תמיד מהצד של השולטת. להיות נשלטת ריגש והפחיד אותי בעת ובעונה אחת. החוויה היחידה שהייתה לי בתור נשלטת הסתיימה בעגמת נפש כזו, שנשבעתי לעולם לא לתת לגבר לקשור אותי שוב.
החלטה דומה עשיתי גם בקשר לפגישות עיוורות. הוא בא לי כאילו משום מקום. אני אפילו לא ממש בטוחה למה נתתי לו את מספר הטלפון שלי. הוא אמר שהוא ג'ינג'י, אולי זה היה העניין. לי יש חולשה לאדומי השיער וג'ינג'י זה אופי.
כשישבנו בבית הקפה היה לי קשה להחליט מה אני מרגישה. היה לי כיף לדבר איתו, השיחה זרמה. ומצד שני, למה אני צריכה את כל זה בכלל? להתחיל מחדש, לגלות, להתחיל לחשוף שוב את עצמי, להיעשות פגיעה. הוא הציע להמשיך את הפגישה אצלו בבית. מהר מדי, חשבתי לעצמי. אם יש לנו את כל החיים לפנינו, אפשר לדחות למחר.
מחר הגיע. היה לי יום מטורף בעבודה. שום דבר לא הלך. התקשרתי אליו בצהריים עם דמעות בעיניים. איכשהו לשמוע את הקול שלו בטלפון הרגיע אותי. היה לו מן טון כזה של "הכל יהיה בסדר. אני כאן". קבענו אצלו בבית. מצאתי את עצמי יושבת אצלו על הספה, מדברת איתו על הכל. הוא נתן לי להרגיש חופשיה, להיות עצמי. לא כפה עלי את הנוכחות שלו, לא ניסה להתקרב בכח כמו שגברים עושים הרבה פעמים. היתה בו עצמה, אבל עצמה שקטה, כזו שנובעת מכח אמיתי ולא מרצון לשלוט בחלש ממנו. הוא התעניין בי באמת, לא רק בגוף שלי, בפיזיות, אלא רצה לדעת הכל, רצה להכיר אותי, את כולי.
הוא סיפר לי על עצמו ומה שהוא עושה. הוא מטפל (ובמאמר מוסגר אני אגיד כאן, למרות שאני מקדימה את המאוחר, שיש לו מגע של זהב בידיים). הוא סיפר לי על אחת משיטות הטיפול שבהן הוא מתמחה. הטיפול כפי שהוא הגדיר אותו אינו ממש נעים ויכול אפילו לכאוב מאוד. הוא סיפר שלפני הטיפול הוא עושה הסכם עם המטופל, לפי ההסכם הוא מתעלם לחלוטין מתגובת המטופל לטיפול, הדרך היחידה להפסיק את הכאב היא להגיד את המילים: "כואב מדי".
"מילת בטחון," אמרתי בשקט ומשהו נדלק בעיניים שלו. ידעתי שהוא מזהה את המינוח עוד לפני שהוא פתח את הפה להגיב. הוא הסתכל עלי במבט שהיה קשה לי לפרש. האם הוא מתחבר, לא מתחבר. האם הוא חושב שאני איזו סוטה... ויש אנשים שעדיין מתייחסים בצורה כזאת לכל נושא הבדס"מ.
המשכנו מכאן. הוא סיפר לי על החוויות שהוא עבר ואני סיפרתי לו על שלי. לשנינו לא היה ממש הרבה מה להגיד, אבל שנינו מאוד רצינו להתנסות. לא באיזה סשן ברמת הסטוץ אלא במשהו אמיתי, לא באיזה קשר בדס"מי אלא בקשר נטו, שאולי יכלול בתוכו גם כמה אלמנטים קינקיים. שנינו רצינו רגשות, והתקשורת בינינו גרמה לי להבין שיש סיכוי טוב שיהיו כאלו בקשר הזה.
מצד אחד, אני ממש לא טיפוס ממושמע שייתן למישהו (ועוד לגבר) להגיד לי מה לעשות. במשך מאות שנים גברים שלטו בנשים - אין בזה שום דבר חדש או מעניין. מצד שני, משהו בתחושה של היד הנוחתת בעצמה על ישבני ומעבירה גלים של כאב וצמרמורת, המכה הלא צפויה, האיזון העדין בין הכאב לתענוג, התחושה שיש שם מישהו, גבר ששולט בי, שיודע כיצד להביא אותי אל המחזות האלו, שיודע לטפל בי, לענג אותי.
העוצמה של איש שתופס בשתי ידי, מכניע אותי. אני מודה שתמיד יהיה בי צד שיהיה לו קשה להתחבר אל התחושות הללו. הצד שיגיד: "אני, נשלטת?! לך תחפש איזו שפחה בכלוב..." בגלל זה ניתן לומר שאם היו לי חוויות בדס"מיות, הן היו כמעט תמיד מהצד של השולטת. להיות נשלטת ריגש והפחיד אותי בעת ובעונה אחת. החוויה היחידה שהייתה לי בתור נשלטת הסתיימה בעגמת נפש כזו, שנשבעתי לעולם לא לתת לגבר לקשור אותי שוב.
החלטה דומה עשיתי גם בקשר לפגישות עיוורות. הוא בא לי כאילו משום מקום. אני אפילו לא ממש בטוחה למה נתתי לו את מספר הטלפון שלי. הוא אמר שהוא ג'ינג'י, אולי זה היה העניין. לי יש חולשה לאדומי השיער וג'ינג'י זה אופי.
כשישבנו בבית הקפה היה לי קשה להחליט מה אני מרגישה. היה לי כיף לדבר איתו, השיחה זרמה. ומצד שני, למה אני צריכה את כל זה בכלל? להתחיל מחדש, לגלות, להתחיל לחשוף שוב את עצמי, להיעשות פגיעה. הוא הציע להמשיך את הפגישה אצלו בבית. מהר מדי, חשבתי לעצמי. אם יש לנו את כל החיים לפנינו, אפשר לדחות למחר.
מחר הגיע. היה לי יום מטורף בעבודה. שום דבר לא הלך. התקשרתי אליו בצהריים עם דמעות בעיניים. איכשהו לשמוע את הקול שלו בטלפון הרגיע אותי. היה לו מן טון כזה של "הכל יהיה בסדר. אני כאן". קבענו אצלו בבית. מצאתי את עצמי יושבת אצלו על הספה, מדברת איתו על הכל. הוא נתן לי להרגיש חופשיה, להיות עצמי. לא כפה עלי את הנוכחות שלו, לא ניסה להתקרב בכח כמו שגברים עושים הרבה פעמים. היתה בו עצמה, אבל עצמה שקטה, כזו שנובעת מכח אמיתי ולא מרצון לשלוט בחלש ממנו. הוא התעניין בי באמת, לא רק בגוף שלי, בפיזיות, אלא רצה לדעת הכל, רצה להכיר אותי, את כולי.
הוא סיפר לי על עצמו ומה שהוא עושה. הוא מטפל (ובמאמר מוסגר אני אגיד כאן, למרות שאני מקדימה את המאוחר, שיש לו מגע של זהב בידיים). הוא סיפר לי על אחת משיטות הטיפול שבהן הוא מתמחה. הטיפול כפי שהוא הגדיר אותו אינו ממש נעים ויכול אפילו לכאוב מאוד. הוא סיפר שלפני הטיפול הוא עושה הסכם עם המטופל, לפי ההסכם הוא מתעלם לחלוטין מתגובת המטופל לטיפול, הדרך היחידה להפסיק את הכאב היא להגיד את המילים: "כואב מדי".
"מילת בטחון," אמרתי בשקט ומשהו נדלק בעיניים שלו. ידעתי שהוא מזהה את המינוח עוד לפני שהוא פתח את הפה להגיב. הוא הסתכל עלי במבט שהיה קשה לי לפרש. האם הוא מתחבר, לא מתחבר. האם הוא חושב שאני איזו סוטה... ויש אנשים שעדיין מתייחסים בצורה כזאת לכל נושא הבדס"מ.
המשכנו מכאן. הוא סיפר לי על החוויות שהוא עבר ואני סיפרתי לו על שלי. לשנינו לא היה ממש הרבה מה להגיד, אבל שנינו מאוד רצינו להתנסות. לא באיזה סשן ברמת הסטוץ אלא במשהו אמיתי, לא באיזה קשר בדס"מי אלא בקשר נטו, שאולי יכלול בתוכו גם כמה אלמנטים קינקיים. שנינו רצינו רגשות, והתקשורת בינינו גרמה לי להבין שיש סיכוי טוב שיהיו כאלו בקשר הזה.
