נפלאה בעירומך
מאת ראש השבט(שולט)
3 בנובמבר 2004
נכנסת בשמחה עם החיוך שלך, הנחת את תיקך בצד, ניגשת אלי למטבח, ונשקת לי. נצמדת ושאלת מה הכנתי לך לך להיום. "תראי" עניתי. הנמכתי את האש בתנור, כיסיתי את הסיר, ואת הסלט הכנסתי למקרר. היו ריחות משגעים בבית.
חיבקתי אותך והובלתי לחדר. עמדת שם בשמלתך השחורה שמבליטה כל קימור בגופך, הגוף שאני מכיר כה טוב. את ישבנך החטוב, שרואים בו את פסי התחתונים שמחירם כמחיר שמלה. חזייה אדומה בצבצה בשולי מחשופך, ורצועות החזייה בלטו על רקע לובן גופך. עמדת בשקט, ממתינה קצת עם חיוך, כבר מכירה אותי. עמדתי למולך, שדייך מזדקרים בחזייה למולי, מתניך הצרים, שהשמלה עוטפת ומחליקה עליהם, נראו כה נחשקים.
אחזתי בצביטה את בד השמלה, ומתחתי לעומתי. נמשך הבד, ואת אחריו, אבל ביקשתי שלא תזוזי כלל. מתחתי את הבד לעומתי, ועם המספריים חתכתי פיסת בד. נשימתך נעצרה, לא אמרת דבר, אבל הרגשתי את ההפתעה הולמת בך. לא היית מוכנה. עורך הצחור נחשף מבעד לחור, צחור כל כך על רקע שחור הבד. אחזתי בבד בצידו השני, וגזרתי שוב כארבעה סנטימנטרים של חורים מעוגלים מעט, עם קצוות פרומים. אחזתי בבד מול בטנך וחתכתי שוב. בטן לבנה מעוגלת, שאני כה אוהב להרגיש.
את שתקת, הרגשת את ידי חושפות אותך. פתחתי פתח קטן מול פטמת שדך הימני, וחתכתי פתח נוסף בחזייה, לשחרר פטמה שוקקת, וגם הפטמה השנייה שחררתי לחיים של תשוקה. ונעתי וגזרתי חור בשמלה מעל ישבנך, חשפתי תחתונים אדומים, צמודים לתחת הכי מדליק שיש. ועוד חור חשפתי.
גזרתי סביב, חורים חורים, אט אט חושף אותך. את נושמת בכבדות, לא נעה. פתחתי פתח בין רגליך, פתח גדול יותר. את נעת, מתנדנדת בהתרגשות. אחזתי בך, כמעט ונפלת. ביד אחת משכתי את תחתוניך כלפי מעלה. נכנס הבד בין שפתי ערוותך הרטובה, וגזרתי ממעל, ושארית תחתונים נותרו, מוחזקים בשפתיים כה פתוחות, לחות. וגזרתי את משולש הבד הנותר.
נעתי שוב סביבך, גוזר, מותיר חורים סביבך. ישבנך כמעט נחשף, לבן, וכה מקסים נראה מבעד חורי רשת השמלה. אופסס... תנועה לא זהירה שלי שרטה את ישבנך. פס אדום על לובנך, מעט דם החל להיראות. הבטתי בך, ואת היית במקום אחר. גחנתי וליקקתי את הדם, נשקתי את החתך ברכות, והוא החוויר, נעלם. חיפשתי עוד בד לגזור, ושצורת השמלה תישמר, ולא נותר עוד מה לגזור...
היית נפלאה בעירום-לבושך.
נשקתי לך ואת התעוררת, התיישבת, הבטת על שרידי האדום-ושחור של מה שהיו בגדיך, אבל חייכת במבוכה, ולא אמרת דבר. "לכי לחדר השינה," אמרתי בחיוך, ונגשתי שוב למטבח. שניות עברו ואת פרצת בצעקות. באת בריצה, אוחזת את השמלה שידעתי כי כה רצית, זו שראינו יחד בחנות, ואת הבגדים התחתונים החדשים, שפנטזת עליהם זמן רב. הצמדת הכול לחזה החשוף שלך, מתרגשת, נסערת, רוצה לקפוץ, לחבק, לנשק.
אחזתי בכתפייך, מחייך, מרגיע. את מתרגשת כל כך ןאני מסיר את שארית שמלתך, ומה שנותר, את פיסת התחתונים הלחים מבין רגלייך. עירומה היית. פתחת את האריזות מהר, בלהיטות. השלכת לכל עבר נייר אריזה ושקיות. התלבשת כה מהר. תמיד ראיתי אותך מתפשטת כה מהר, מעולם לא מתלבשת כך. שמחתי איתך. את נראית מדהים, את כה יפה בבגד הזה, ואת הסתובבת סביב, כדוגמנית הבית.
הרמת שמלתך להראות לי את התחתונים החדשים, שמחליקים על גופך, עוטפים אותו. אהבתי את שמחתך, את האושר שבך, העליזות שסחפה אותך, עם ההרגשה של הבגד שהוא כה מחמיא לך. לקחתי אותך שוב אל בין קרעי השמלה הישנה. כשלג שחור הפיסות נחו על השטיח.
העמדתי אותך ולקחתי את המספריים בידי. את צרחת וברחת ואני צחקתי והלכתי להמשיך לבשל, יודע כי הבגד הזה ירד ממך מהר כפי שעלה, אבל אחרי האוכל...
חיבקתי אותך והובלתי לחדר. עמדת שם בשמלתך השחורה שמבליטה כל קימור בגופך, הגוף שאני מכיר כה טוב. את ישבנך החטוב, שרואים בו את פסי התחתונים שמחירם כמחיר שמלה. חזייה אדומה בצבצה בשולי מחשופך, ורצועות החזייה בלטו על רקע לובן גופך. עמדת בשקט, ממתינה קצת עם חיוך, כבר מכירה אותי. עמדתי למולך, שדייך מזדקרים בחזייה למולי, מתניך הצרים, שהשמלה עוטפת ומחליקה עליהם, נראו כה נחשקים.
אחזתי בצביטה את בד השמלה, ומתחתי לעומתי. נמשך הבד, ואת אחריו, אבל ביקשתי שלא תזוזי כלל. מתחתי את הבד לעומתי, ועם המספריים חתכתי פיסת בד. נשימתך נעצרה, לא אמרת דבר, אבל הרגשתי את ההפתעה הולמת בך. לא היית מוכנה. עורך הצחור נחשף מבעד לחור, צחור כל כך על רקע שחור הבד. אחזתי בבד בצידו השני, וגזרתי שוב כארבעה סנטימנטרים של חורים מעוגלים מעט, עם קצוות פרומים. אחזתי בבד מול בטנך וחתכתי שוב. בטן לבנה מעוגלת, שאני כה אוהב להרגיש.
את שתקת, הרגשת את ידי חושפות אותך. פתחתי פתח קטן מול פטמת שדך הימני, וחתכתי פתח נוסף בחזייה, לשחרר פטמה שוקקת, וגם הפטמה השנייה שחררתי לחיים של תשוקה. ונעתי וגזרתי חור בשמלה מעל ישבנך, חשפתי תחתונים אדומים, צמודים לתחת הכי מדליק שיש. ועוד חור חשפתי.
גזרתי סביב, חורים חורים, אט אט חושף אותך. את נושמת בכבדות, לא נעה. פתחתי פתח בין רגליך, פתח גדול יותר. את נעת, מתנדנדת בהתרגשות. אחזתי בך, כמעט ונפלת. ביד אחת משכתי את תחתוניך כלפי מעלה. נכנס הבד בין שפתי ערוותך הרטובה, וגזרתי ממעל, ושארית תחתונים נותרו, מוחזקים בשפתיים כה פתוחות, לחות. וגזרתי את משולש הבד הנותר.
נעתי שוב סביבך, גוזר, מותיר חורים סביבך. ישבנך כמעט נחשף, לבן, וכה מקסים נראה מבעד חורי רשת השמלה. אופסס... תנועה לא זהירה שלי שרטה את ישבנך. פס אדום על לובנך, מעט דם החל להיראות. הבטתי בך, ואת היית במקום אחר. גחנתי וליקקתי את הדם, נשקתי את החתך ברכות, והוא החוויר, נעלם. חיפשתי עוד בד לגזור, ושצורת השמלה תישמר, ולא נותר עוד מה לגזור...
היית נפלאה בעירום-לבושך.
נשקתי לך ואת התעוררת, התיישבת, הבטת על שרידי האדום-ושחור של מה שהיו בגדיך, אבל חייכת במבוכה, ולא אמרת דבר. "לכי לחדר השינה," אמרתי בחיוך, ונגשתי שוב למטבח. שניות עברו ואת פרצת בצעקות. באת בריצה, אוחזת את השמלה שידעתי כי כה רצית, זו שראינו יחד בחנות, ואת הבגדים התחתונים החדשים, שפנטזת עליהם זמן רב. הצמדת הכול לחזה החשוף שלך, מתרגשת, נסערת, רוצה לקפוץ, לחבק, לנשק.
אחזתי בכתפייך, מחייך, מרגיע. את מתרגשת כל כך ןאני מסיר את שארית שמלתך, ומה שנותר, את פיסת התחתונים הלחים מבין רגלייך. עירומה היית. פתחת את האריזות מהר, בלהיטות. השלכת לכל עבר נייר אריזה ושקיות. התלבשת כה מהר. תמיד ראיתי אותך מתפשטת כה מהר, מעולם לא מתלבשת כך. שמחתי איתך. את נראית מדהים, את כה יפה בבגד הזה, ואת הסתובבת סביב, כדוגמנית הבית.
הרמת שמלתך להראות לי את התחתונים החדשים, שמחליקים על גופך, עוטפים אותו. אהבתי את שמחתך, את האושר שבך, העליזות שסחפה אותך, עם ההרגשה של הבגד שהוא כה מחמיא לך. לקחתי אותך שוב אל בין קרעי השמלה הישנה. כשלג שחור הפיסות נחו על השטיח.
העמדתי אותך ולקחתי את המספריים בידי. את צרחת וברחת ואני צחקתי והלכתי להמשיך לבשל, יודע כי הבגד הזה ירד ממך מהר כפי שעלה, אבל אחרי האוכל...
