השפחה - פרק ראשון
מאת akrab(מתחלף)
3 בנובמבר 2004
השעה היתה כבר מאוחרת במשרד נותרו עוד כשני עובדים וכולם רצו לסיים את עניניהם וללכת הביתה. ניקול, אחת משני השותפים הבכירים במשרד סיימה את שיחת הטלפון אספה את חפציה ופנתה לעבר הדלת כשהיא חולמת על מקלחת חמה כוס קפה ובעיקר על המיטה לאחר יום עבודה מעייף.
היא פסעה אל עבר המעלית כשעיניהם של שני העובדים עוקבות אחריה בהערצה. ניקול היתה יפהפיה אמיתית, גבוהה עם גוף חטוב, שיער שטני ארוך וחלק, עיניים ירוקות וחזה שופע. קשה היה להתעלם ממנה והיא היתה רגילה לכך. היא לא שמה לב שבימים האחרונים עוקבים אחריה מספר זוגות עיניים שלא מתוך הערצה והתפעלות מיופיה.
היא עזבה את בנין המשרדים ופנתה לשפת הכביש לעצור מונית. האדם שעקב אחריה לחש משפט קצר למכשיר קשר זעיר ולפתע הגיחה מאחורי העיקול מונית ונעצרה ליד ניקול. היא נכנסה למונית ממלמלת את כתובתה ונשענת אחורה כשעיניה מתחילות להיעצם. כשהתעוררה מהנמנום לאחר כעשר דקות ראתה שהסביבה בה נסעה המונית אינה מוכרת לה.
"אני חושבת שטעית בכתובת", קראה לעבר הנהג אך הוא לא השיב לה. גם הדפיקות על מחיצת הזכוכית לא גרמו לתגובה והיא החלה לחשוד שמשהוא לא בסדר. כשהאט ליד רמזור היא ניסתה לפתוח את דלת המונית אך זו היתה נעולה. "חוטפים אותי" היא חשבה בבהלה, וניסתה להתקשר ממכשיר הטלפון הנייד שלה למשטרה - לתדהמתה הראה המכשיר שאין קליטה באזור. גם נפנופי הידיים והנסיונות למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים לא עזרו, בעיקר בגלל הזכוכיות הכהות והחשיכה ההולכת ויורדת.
המונית המשיכה בנסיעה מהירה ויצאה מהעיר לכיוון הפרברים. ניקול ניסתה לחשוב מי עשוי להיות מעונין בחטיפתה אך לא העלתה בדעתה שום אפשרות הגיונית לכך. החרדה שלה הלכה והתגברה והיא החלה להזיע. המונית עברה את פרברי העיר ונכנסה לאזור תעשייתי שהיה שומם לחלוטין בשעות הערב. הרכב האט את נסיעתו לפני מבנה תעשייתי מיושן ועצר לפני דלת ברזל גדולה. ניקול ראתה את הנהג מתקשר ולאחר שניות ספורות נפתחה הדלת בשלט רחוק. המונית החלה לנסוע באורות כבויים אל תוך המבנה ועצרה, גם הדלת שבה ונסגרה.
החשיכה היתה מוחלטת וניקול לא ראתה כלום. כעבור דקה היא שמעה את דלת המונית נפתחת ולפתע חשה זרועות חזקות גוררות אותה מחוץ לרכב. הדבר הבא שהרגישה היה את זרועותיה נמשכות לאחור ואזיקי מתכת סוגרים עליהן. ניקול החלה להתאושש במקצת מההלם וניסתה לברר היכן היא נמצאת. "מי אתם?", "למה חטפתם אותי?" - השאלות נותרו בחלל האויר, איש לא השיב לה.
לפתע נדלק מול פניה זרקור רב עצמה והיא סונוורה. מאחורי הזרקור הגיח גבר גבוה ושרירי לבוש בבגדים שחורים, תווי פניו נוקשים ועל עיניו מסיכה. הוא ניגש אליה,אחז בשולי חולצתה ובמשיכה חזקה קרע את החולצה, משיכה שניה קרעה גם את חזייתה שדיה הגדולים נחשפו. הגבר תפס בבת אחת בשתי פטמותיה ומשך אותה כלפי מטה. זעקה נפלטה מגרונה והיא מצאה את עצמה על ברכיה למרגלותיו של הגבר.
"זהו המצב בו את צריכה להיות כשאני מגיע" נשמע לראשונה קולו השקט. כחצי דקה לאחר מכן היא חשה את פטמותיה נמשכות למעלה בכח רב לרגע חשבה שהן נתלשו ממקומן, כל כך חזק היה הכאב. היא הצליחה בקושי להתרומם ולהתייצב על רגליה. הפטמות המשיכו לשלוח אל מוחה גלי כאב. "למה חטפתם...?" היא החלה לשאול אך לא הספיקה לסיים את השאלה בגלל מכה חזקה שנחתה על פיה.
"אלו היו המילים האחרונות שהוצאת מפיך ללא רשות", אמר הגבר בקולו הקר, והמשיך, "את נמצאת במתקן לאילוף והכשרת שפחות, ובשבועיים הקרובים תעברי את סדרת האילוף שלנו, עד שתהפכי לשפחה מושלמת. התקופה שתעברי פה תהיה קשה עבורך במיוחד, כיון שהיית רגילה עד היום לנהל אחרים, לתת פקודות ולקבל שרותים. זו בעצם גם הסיבה שאת פה," הוסיף בגיחוך, "יש ביקוש רב לשפחות שהיו בעברן מנהלות בכירות. הלקוחות מוכנים לשלם כסף רב עבור סחורה כמוך. בסופה של ההכשרה תילקחי למכירה פומבית ותימכרי למרבה במחיר. אף אחד לא יחפש אחרייך כי אנשי המשרד וכל קרובי משפחתך קיבלו מכתב בחתימתך, בו את מודיעה שיצאת לחופשה ללא הגבלת זמן על מנת להשתחרר מהלחצים הקשים בהם את נתונה."
ניקול היתה מזועזעת למשמע הדברים היא חשה סחרחורת וכמעט התעלפה. שני הגברים שעמדו מצידה גם הם במסיכות, תמכו בה שלא תיפול. סיבוב חזק של אחת הפיטמות החזיר אותה באחת למציאות.
"לפני שתועברי לתא אסביר לך בקצרה את סדר היום שלך החל ממחר," נשמע שוב הקול השקט. "בשש בבוקר יופעל בתא צלצול השכמה. את חייבת לעבור מיד למצכ עמידה אלא אם כן תהיי כבולה בצורה שלא תאפשר זאת. לאחר ארוחת בוקר יתחילו אמוני ההכשרה בין השעות 7:00-13:00. את חוזרת לתא לשעה של ארוחת צהריים ומנוחה. בין השעות 14:00 ו-19:00 יתקיים סבב נוסף של אימונים. בין 19:00 ל-20:00 ארוחת ערב ומנוחה. במשך כל היום יעקבו אחרייך המדריכים וינקדו את ביצועייך על ביצועים כושלים, אי עמידה בזמנים, אי ציות וכו' תקבלי נקודות חובה. בשעה 20:00 יתקיים סיכום של נקודות החובה שלך ובהתאם לכך יתבצעו העונשים עד השעה 23:00."
ניקול שמעה את הדברים אך עדיין היה קשה לה לעכל את המציאות החדשה אליה נקלעה. "קחו אותה לתא" פקד הגבר, הסתובב ונעלם. שני העוזרים גררו אותה בזרועותיה לעבר דלת ברזל. לפני שפתחו אותה הורידו מעל ניקול את קרעי החולצה והחזייה, הפשיטו אותה ממכנסיה והיא נותרה בתחתונים בלבד.
זוג אזיקי רגליים הוצמד לקרסוליה ואז נפתחה הדלת. היא הוטלה לתוך תא קטן בגודל של 2 מטר על מטר וחצי. התא הכיל דרגש מתכת חשוף אשר אמור לשמש כמיטה, דלי לצרכים ומספר טבעות מתכת הקבועות לאורך הקירות, התקרה והרצפה. נורה בודדה האירה באור חלש, והיא הבחינה לאורה במצלמת מעקב קטנה הקבועה בתקרה.
ניקול היתה מאד עייפה, האזיקים לחצו על פרקי ידיה והיא ניסתה למצוא על הדרגש את התנוחה שתכאיב לה הכי מעט. היא לא הצליחה להירדם, ומוחה עסק במחשבה אחת בלבד – איך תוכל להימלט מהגורל האכזרי הצפוי לה. בשעה 4:30 לפנות בוקר, הכריעה אותה העייפות והיא נרדמה.
היא פסעה אל עבר המעלית כשעיניהם של שני העובדים עוקבות אחריה בהערצה. ניקול היתה יפהפיה אמיתית, גבוהה עם גוף חטוב, שיער שטני ארוך וחלק, עיניים ירוקות וחזה שופע. קשה היה להתעלם ממנה והיא היתה רגילה לכך. היא לא שמה לב שבימים האחרונים עוקבים אחריה מספר זוגות עיניים שלא מתוך הערצה והתפעלות מיופיה.
היא עזבה את בנין המשרדים ופנתה לשפת הכביש לעצור מונית. האדם שעקב אחריה לחש משפט קצר למכשיר קשר זעיר ולפתע הגיחה מאחורי העיקול מונית ונעצרה ליד ניקול. היא נכנסה למונית ממלמלת את כתובתה ונשענת אחורה כשעיניה מתחילות להיעצם. כשהתעוררה מהנמנום לאחר כעשר דקות ראתה שהסביבה בה נסעה המונית אינה מוכרת לה.
"אני חושבת שטעית בכתובת", קראה לעבר הנהג אך הוא לא השיב לה. גם הדפיקות על מחיצת הזכוכית לא גרמו לתגובה והיא החלה לחשוד שמשהוא לא בסדר. כשהאט ליד רמזור היא ניסתה לפתוח את דלת המונית אך זו היתה נעולה. "חוטפים אותי" היא חשבה בבהלה, וניסתה להתקשר ממכשיר הטלפון הנייד שלה למשטרה - לתדהמתה הראה המכשיר שאין קליטה באזור. גם נפנופי הידיים והנסיונות למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים לא עזרו, בעיקר בגלל הזכוכיות הכהות והחשיכה ההולכת ויורדת.
המונית המשיכה בנסיעה מהירה ויצאה מהעיר לכיוון הפרברים. ניקול ניסתה לחשוב מי עשוי להיות מעונין בחטיפתה אך לא העלתה בדעתה שום אפשרות הגיונית לכך. החרדה שלה הלכה והתגברה והיא החלה להזיע. המונית עברה את פרברי העיר ונכנסה לאזור תעשייתי שהיה שומם לחלוטין בשעות הערב. הרכב האט את נסיעתו לפני מבנה תעשייתי מיושן ועצר לפני דלת ברזל גדולה. ניקול ראתה את הנהג מתקשר ולאחר שניות ספורות נפתחה הדלת בשלט רחוק. המונית החלה לנסוע באורות כבויים אל תוך המבנה ועצרה, גם הדלת שבה ונסגרה.
החשיכה היתה מוחלטת וניקול לא ראתה כלום. כעבור דקה היא שמעה את דלת המונית נפתחת ולפתע חשה זרועות חזקות גוררות אותה מחוץ לרכב. הדבר הבא שהרגישה היה את זרועותיה נמשכות לאחור ואזיקי מתכת סוגרים עליהן. ניקול החלה להתאושש במקצת מההלם וניסתה לברר היכן היא נמצאת. "מי אתם?", "למה חטפתם אותי?" - השאלות נותרו בחלל האויר, איש לא השיב לה.
לפתע נדלק מול פניה זרקור רב עצמה והיא סונוורה. מאחורי הזרקור הגיח גבר גבוה ושרירי לבוש בבגדים שחורים, תווי פניו נוקשים ועל עיניו מסיכה. הוא ניגש אליה,אחז בשולי חולצתה ובמשיכה חזקה קרע את החולצה, משיכה שניה קרעה גם את חזייתה שדיה הגדולים נחשפו. הגבר תפס בבת אחת בשתי פטמותיה ומשך אותה כלפי מטה. זעקה נפלטה מגרונה והיא מצאה את עצמה על ברכיה למרגלותיו של הגבר.
"זהו המצב בו את צריכה להיות כשאני מגיע" נשמע לראשונה קולו השקט. כחצי דקה לאחר מכן היא חשה את פטמותיה נמשכות למעלה בכח רב לרגע חשבה שהן נתלשו ממקומן, כל כך חזק היה הכאב. היא הצליחה בקושי להתרומם ולהתייצב על רגליה. הפטמות המשיכו לשלוח אל מוחה גלי כאב. "למה חטפתם...?" היא החלה לשאול אך לא הספיקה לסיים את השאלה בגלל מכה חזקה שנחתה על פיה.
"אלו היו המילים האחרונות שהוצאת מפיך ללא רשות", אמר הגבר בקולו הקר, והמשיך, "את נמצאת במתקן לאילוף והכשרת שפחות, ובשבועיים הקרובים תעברי את סדרת האילוף שלנו, עד שתהפכי לשפחה מושלמת. התקופה שתעברי פה תהיה קשה עבורך במיוחד, כיון שהיית רגילה עד היום לנהל אחרים, לתת פקודות ולקבל שרותים. זו בעצם גם הסיבה שאת פה," הוסיף בגיחוך, "יש ביקוש רב לשפחות שהיו בעברן מנהלות בכירות. הלקוחות מוכנים לשלם כסף רב עבור סחורה כמוך. בסופה של ההכשרה תילקחי למכירה פומבית ותימכרי למרבה במחיר. אף אחד לא יחפש אחרייך כי אנשי המשרד וכל קרובי משפחתך קיבלו מכתב בחתימתך, בו את מודיעה שיצאת לחופשה ללא הגבלת זמן על מנת להשתחרר מהלחצים הקשים בהם את נתונה."
ניקול היתה מזועזעת למשמע הדברים היא חשה סחרחורת וכמעט התעלפה. שני הגברים שעמדו מצידה גם הם במסיכות, תמכו בה שלא תיפול. סיבוב חזק של אחת הפיטמות החזיר אותה באחת למציאות.
"לפני שתועברי לתא אסביר לך בקצרה את סדר היום שלך החל ממחר," נשמע שוב הקול השקט. "בשש בבוקר יופעל בתא צלצול השכמה. את חייבת לעבור מיד למצכ עמידה אלא אם כן תהיי כבולה בצורה שלא תאפשר זאת. לאחר ארוחת בוקר יתחילו אמוני ההכשרה בין השעות 7:00-13:00. את חוזרת לתא לשעה של ארוחת צהריים ומנוחה. בין השעות 14:00 ו-19:00 יתקיים סבב נוסף של אימונים. בין 19:00 ל-20:00 ארוחת ערב ומנוחה. במשך כל היום יעקבו אחרייך המדריכים וינקדו את ביצועייך על ביצועים כושלים, אי עמידה בזמנים, אי ציות וכו' תקבלי נקודות חובה. בשעה 20:00 יתקיים סיכום של נקודות החובה שלך ובהתאם לכך יתבצעו העונשים עד השעה 23:00."
ניקול שמעה את הדברים אך עדיין היה קשה לה לעכל את המציאות החדשה אליה נקלעה. "קחו אותה לתא" פקד הגבר, הסתובב ונעלם. שני העוזרים גררו אותה בזרועותיה לעבר דלת ברזל. לפני שפתחו אותה הורידו מעל ניקול את קרעי החולצה והחזייה, הפשיטו אותה ממכנסיה והיא נותרה בתחתונים בלבד.
זוג אזיקי רגליים הוצמד לקרסוליה ואז נפתחה הדלת. היא הוטלה לתוך תא קטן בגודל של 2 מטר על מטר וחצי. התא הכיל דרגש מתכת חשוף אשר אמור לשמש כמיטה, דלי לצרכים ומספר טבעות מתכת הקבועות לאורך הקירות, התקרה והרצפה. נורה בודדה האירה באור חלש, והיא הבחינה לאורה במצלמת מעקב קטנה הקבועה בתקרה.
ניקול היתה מאד עייפה, האזיקים לחצו על פרקי ידיה והיא ניסתה למצוא על הדרגש את התנוחה שתכאיב לה הכי מעט. היא לא הצליחה להירדם, ומוחה עסק במחשבה אחת בלבד – איך תוכל להימלט מהגורל האכזרי הצפוי לה. בשעה 4:30 לפנות בוקר, הכריעה אותה העייפות והיא נרדמה.
