סתיו אירופאי

אני מגיעה עייפה מיום העבודה. עקבי נוקשים במעלה המדרגות, והד עולה מקירות המסדרון הארוך המרובב עלי שלכת כתומים. הוא יודע את צליל צעדי משכבר. כשאני מגיעה לדלת העץ הכהה הכבדה עם המקוש המבהיק היא כבר פתוחה לכדי סדק. הוא חש בנוכחותי ואני איני מחכה ולו שניה מיותרת, כאשר הדלת נפתחת לפני והוא שפוף, צועד אחורה, מבטו מושפל, הקולר לצווארו.

אני צועדת פנימה, והוא ממהר לסגור את הדלת מאחורי בזריזות. הוא חש וכורע מולי, מצחו נוגע ברצפות הקרמיקה האפורה המבהיקות. אני מחייכת חיוך שבע רצון אל מול העור הסמרמר מקור ומהתרגשות, ורואה את לחייו מתרוממת בחיוך, שכן הוא חש שאני מרוצה.

אני מגישה אל מול פניו את תיק המסמכים שלי, והוא אוחז אותו בשיניו בעדינות, ומתחיל לזחול אל עבר השידה. "אתה רשאי ללכת קטנטני," אני מורה לו.
הוא מזדקף אך מרכין את ראשו וצווארו. ראשו לעולם לא גבוה משלי, על אף שהוא גבר גבוה וחסון.

אני ממשיכה לעבר ספת ההסבה בסלון, חולפת לידו, מצחו שוב נוגע ברצפה. אצבעותי מברישות את התלתלים הערמוניים הכהים. השער רך ונקי ומדיף ריח של שמפו. כמו שאני אוהבת.

אדווה עולה בשריריו. הרמך האציל שלי. אני עוצרת וחוקרת בעיני את הגב הרחב והשרירים הצפונים תחתיו. השרירים האלה הארוכים שאני אוהבת לראותם נעים בחן חתולי כשהוא צועד, לעולם אינו חותך את האויר אלא מחליק דרכו בעדינות. ממשיכה ומתבוננת בעור החלק שסימני שריטות עוד נותרו בו מן הפעם הקודמת. אני ניגשת אל החדר המיוחד שלנו ומוציאה את השרשרת הקצרה, הכסופה, וכשאני חוזרת אני מחברת אותה אל הקולר שלו ומוליכה אותו אחרי. איננו מדברים. איני אומרת לו דבר. איני צריכה.

בָחדר קירות קרירים לבנים. מספר נרות לבנים עבים דולקים בפינה. ברקע מתנגן "STAY" של דייב גאהן לכבודי. מתיישבת על ספת ההסבה ומגישה קדימה את המגפיים. הוא מיד מוריד את מגפי ומקלף את גרבי הניילון. קערת מים חמימים וסבון ריחני כבר מוכנים. הוא מעסה בקפידה את כפות רגלי הדואבות. מלפף אצבע אצבע וממשיך בתנועות מעגליות קטנות על הכריות. אני מתחילה לחוש סערות מתהוות לי בתחתית הבטן. הוריקנים קטנים של לחות מתערבלים.

מבט חמים ומסור מערפל אט אט את עיניו היפות הירוקות. קולו רועד כשהוא מבקש ומקבל רשות לעבור בלשונו על האצבעות. אני מתפרקדת אחורה ומורה לו להמשיך ולהפשיט אותי. אני מושכת את שיערו ומעלה את הלשון המרפרפת אל מפגש ירכיי החלקות.

הוא שוב נכנס למקצב עיוור, הריגוש שולט בו עכשיו. אני מושכת אחורה את ראשו וסוטרת לו. עיניו מצטללות בהפתעה אבל הוא יודע שהוא גרם לגבירה שלו להתרגז, והוא יודע שחטא בכך כלפיה. אני שוקלת האם להפסיק או להמשיך ומחליטה שהיום נתתי מספיק עונשים חינוכיים בעבודה. אני דוחפת את ראשו חזק חזרה אל הדבש שלי. הוא מתחיל ללקק במרץ בקצב שאני אוהבת, ושום מחשבות מפוכחות לא עוברות בי עוד. רק מתמכרת למגע. נחירי מתרחבים עם כל נשיפה, אגני מתפתל בהנאה.

אני צובטת את פטמותיו, כמו היו כפתורי הפעלה. מסובבת אותן וחשה איך הוא רועד ומתנשף בגירוי עצום. קצות ציפורני המשוחות בלק אדום עמוק חורצות בשרירי החזה החלק שלו תלמים, העור מאדים ושפתיו נפשקות ואנחה נמלטת מהן ונבלעת בתוכי.

אני מביטה מטה ומעלה את ראשו תוך שאני מורחת את הרטיבות שעל סנטרו על הירך שלי..אני מושכת אותו אלי לחיבוק, מאמצת אותו אל החזה ואז ברכות מסבה את פניו אל שלי, ידי אוחזות בצדי ראשו, מכוונת ומנחות. מביטה עמוקות בעיניו ונושכת-מוצצת את שפתו התחתונה הבשרנית.

אני אומרת לו שהערב הוא רשאי לענג את עצמו כשאסיים להתקלח ומבט של אקסטזה עמוקה עולה מתוכו, מרגש את שנינו. "תוכל להשתפשף על מגבת הריצפה הלחה שבאמבטיה, כאשר אצא ממנה." הוא תמיד מופתע ומחייך בשביעות רצון מבויישת בכל פעם שאני מוצאת חפץ אחר שנגעתי בו ומרשה לו להתענג איתו.

אני ניגשת אל האמבטיה שהמים בה כעת התקררו מעט לטמפרטורה רצויה, וגולשת פנימה. מזדככת במים הלבנבנים המדיפים ריחות ורדים של קיץ. אני מרימה את מטלית הרחצה ומושיטה את היד אל מעבר לשולי האמבט. אצבעותיו נלפתות לרגע עדין אחד סביב שלי כשהוא לוקח את המטלית. הוא מתחיל לשפשף בעדינות את הגב שלי בתנועות סיבוביות. אחר כך יסוך אותי בשמן עדין, כראוי לאלילה.

בחוץ קר, אדים מהבילים על החלון המחולק לריבועים ריבועים כמו ואפל בלגי. ענפי עצים מטילים צללים מרקדים.

טיפות גשם מרעידות כמו יהלומים ייתלו מצמחים.

עוד מעט אתכרבל לי מתחת לשמיכה הרכה, והוא יישב לצדי בדממה וילטף את שערי עד שארדם.