את כל כך גאה. כשאת צועדת ברחוב, העלים מסתדרים בשלשות מפחד טפיפותיך הבלתי מתפשרות. הניחוח שלך בלתי מפוענח, והם תמיד מסובבים את הראש, ואת אפילו לא ממצמצת מתחת למשקפי השמש השחורים האטומים הקלאסיים שלך, אפילו לא כשהם יפים במיוחד.

יצאנו מהפאב השכונתי הקטן והמקסים ונכנסנו אל הרכב שלו, החדש והכסוף. ממש גולדן בוי, הילד הזה. כשאני שולחת את היד בכוונה לסגור את דלת המכונית, אני מסובבת את הגוף כך שמכנסי הג'ינס הנמוכים שלי חושפים את חלקו העליון של החוטיני שלי. אני יודעת שהוא יבחין, ואני צודקת...

אני מגיעה עייפה מיום העבודה. עקבי נוקשים במעלה המדרגות, והד עולה מקירות המסדרון הארוך המרובב עלי שלכת כתומים. הוא יודע את צליל צעדי משכבר. הדלת נפתחת בפני והוא שפוף, צועד אחורה, מבטו מושפל, הקולר לצווארו...

הליבה חזקה. / נחושה. / מתכנסת לעצמה / בונה קליפה רכה שוב / מחליפה רקמה מצולקת בחדשה.

חולקת כאבים עם זרים / אפחד לא באמת מכיר / עושה מניפולציות לטובת השקט שלי /
והשקט נעלם. ההרמוניה מתפוררת / הסירה מתנדנדת / המטאפורה חורקת.

אותה תוגת שעת בין ערביים / כאשר היא באה בשבת / הכול שקט, מעט מכוניות עוברות בחוץ / ואז באות המחשבות של הבדידות.