גברת מילר

כל יום כשאת יוצאת מהבית את לוקחת שאיפה מהאוויר וכולאת אותה בריאות הקטנות והורודות שלך. את מנסה להשאיר את האוויר בפנים ככל שתוכלי. לספוג את שובל הריח היקר. יקר מהאוויר עצמו. להטמיע בתוכך את החלקיקים הקטנים.

את כל כך גאה. כשאת צועדת ברחוב העלים מסתדרים בשלשות מפחד טפיפותיך הבלתי מתפשרות. הניחוח שלך בלתי מפוענח, והם תמיד מסובבים את הראש, ואת אפילו לא ממצמצת מתחת למשקפי השמש השחורים האטומים הקלאסיים שלך, אפילו לא כשהם יפים במיוחד.

את רגילה שהכל נעשה בדברך. תניח את זה פה, פוסקת באדנות. אני רוצה את השיכתוב הזה תוך שעה על השולחן שלי. בנחת, בשקט אך ללא חיוך.

שיערך הכהה גמיש וחלק, אסוף תמיד גבוה. החברות שלא שרדו את תקופת הצבא תמיד ניסו להבין איך הוא כל כך מבריק. את חייכת תמיד במסתוריות ואמרת שזה אחד הסודות שלך. שפתיים בשרניות, עיני שקד בצבע חום בהיר עם פתותי זהב. כמו נמרה.

הקסם שלך לא מובן. את לא מנסה להיות נחמדה במיוחד. לא יוצאת מגדרך לעזור, ולרצות. האדנות שנובעת ממך, אופפת אותך במעיין הילה בלתי נראית, חלקלקה כמו סיליקון מבריק. האצילות הזו הלא מצוייה גורמת לאנשים לכרכר סביבך מבלי להבין מדוע. תמיד היית נסיכה.

הדירה שאת גרה בה כמעט ריקה, כמעט לבנה לגמרי. פריטים ספורים באדום. חדר האמבטיה כולו בקרמיקה שחורה. שרכים ירוקים מקיפים את תקרתו, אמבטיה נפרדת ניצבת במרכז החדר הרחב. הכל מבהיק וללא רבב. תמיד. המטבח כולו נירוסטה ומתכת וזכוכית עבה.

הדירה לבנה. אך לא אנמית. אין בך דבר אנמי. את כולך ייחודיות. את מושלמת מסוגך.

ייאמר לזכותך, שאת גאה בצדק. תמיד הראשונה במחזור. קצינה מצטיינת. את היחידה בעבודה שמקבלת זרי פרחים ולא רק ביום ההולדת שלך. המזכירות מחייכות לשליח ואז החיוך קופא למשמע השאלה "איפה גב' מילר?" והן מכוונת בתנועת ראש.. מלחששות בקנאה שהבעל הזה שלך, שראו אותו רק פעם אחת במסיבת חג המולד, ודאי בוגד, אחרת למה לו לשלוח לך סחלבים ושושנים כל הזמן.

חליפות העסקים שלך תמיד ללא רבב, מהודקות על שדייך המוצקים, המרומזים תחת הבדים המרסנים. לעולם לא תלבשי מחשוף, אך החצאיות מאפשרות לשזוף את העין בזוג הרגליים המחוטבות שלך. הצבעים תמיד מאופקים עם קריצה צבעונית. צעיף או סיכה. תמיד באיכות הטובה ביותר. תמיד בנעליי עקב. תמיד סטילטו.

***

את מגיעה הביתה ושולפת בקלילות מהמקרר מצרכים. בצעדים מהירים מחליקה על ריצפת הציפחה הכהה לחדר הארונות ומשילה מעלייך את החליפה. מניחה אותה על ההדום הרבוע באופן מסודר ומחליקה קמט בלתי נראה.

את לובשת כותנת גברית לבנה רחבה ממידתך וכורכת סביב המותניים שרשרת כסופה הנגמרת במעיין רצועת עור. על ירכי השנהב שלך ביריות בצבע ירוק יער חי, ואת מחליקה את כפות הרגליים המטופחות אל נעליי עקב סטילטו גבוהות נורא מויניל מבריק אדום.
מושחת את שפתייך באודם בצבע דם טרי.

את עורכת את השולחן לאדם אחד, ומכינה את ארוחת הערב. צורבת טונה, קוצצת בצל סגול, מאדה שעועית סינית, קולפת אשכולית אדומה. מוזגת יין צהבהב צונן לכוס גבוהה.

הכל מושלם. את מביטה בציפורנייך ובוחנת שלא השתרבב דבר מה שיפריע בנוכחותו. הכל חייב להיות מושלם. כתמיד.

את מזדקפת למשמע צפצוף נעילה של מכונית וצלילי צעדים על החצץ בחוץ. מניחה את הורד על הריצפה המבהיקה בדיוק מתמטי בדיוק לאורך ברכייך, גווך זקוף וכפות ידייך מונחות על הברכיים פשוטות קדימה, האצבעות רכות ונינוחות.

ואז, אז את יכולה לשחרר את הנשיפה הזאת שחיכתה כל היום להשתחרר. את מחייכת וכל החום שבך פורץ החוצה.

הוא בבית.