שלא ישעמם
מאת LoneWolf(נשלט)
14 בנובמבר 2004
השקט סביבי הטריף את דעתי. השעמום מחוסר המעש גבה את מחירו בפיהוקים נרחבים. הפעלתי את המחשב, התחברתי לרשת וכן, שוב אני ב"כלוב". היא היתה שם.
"שלום המלכה", אמרתי בנימוס והתחלתי להרגיש את פרפרי בטני מעופפים להם בהתרגשות.
"שלום עבד", היא ענתה, החלה להתעניין בשלומי, במצבי, בריגושיי.
עוד שיחה יומיומית על תלאות החיים, על הריגושים שבהם.
"משעמם לי", הפטרתי באנחת ייאוש לכללי. והשיחה נמשכת.
לאחר כדקה, נשמע הצליל הכל כך מוכר של הודעה.
"שלא ישעמם לך... בשעה 18:00 בביתי."
הגעתי לביתה כשעה לפני הזמן, חיכיתי למטה, קניתי פרחים. העברתי את הזמן בנסיון להאט את קצב פעימות הלב. בשעה שש בדיוק נקשתי על דלתה. היא לא שמעה, נקשתי שוב. והנה נפתחה הדלת והילת זוהרה קרנה אליי.
"שלום עבד, אין לי הרבה זמן, אני חייבת לזוז לפגישה חשובה. בשבע וחצי בדיוק אחזור. כוס תה תחכה על שולחן העבודה שלי . ובינתיים, קפל את הכביסה הזרוקה, תלה את הכביסה שבמכונה ונקה מה שתמצא לנכון, העיקר שהבית יהיה מסודר ונקי. להתראות."
כך אמרה ויצאה את הדלת, מותירה אותי בודד אך מאושר במקדשה. ראשית קיפלתי את הכביסה המפוזרת וסידרתי אותה בארון המלכה. אחר כך תליתי ברוך את הכביסה הטריה. לאחר מכן, התחלתי לסדר את מיטתה, ליישר את הסדין ואת השמיכה. ניקיתי את האבק מתריסיה, ניקיתי את איזור הכיור במטבחה והעסקתי את עצמי בנקיונות קטנים. בשבע ועשרים הפעלתי את הקומקום החשמלי, מחכה ללא סבלנות שירתח. דקה לפני בואה הצפוי של המלכה, הונחה כוס תה מהבילה על שולחן העבודה, ואני חיכיתי בצד ,ראשי מורכן לכניסתה.
הוד מעלתה נכנסה לביתה, התיישבה ליד השולחן, לגמה מהכוס. ואני בצד, ממתין, מייחל למילותיה. היא עברה לספה, מורה באצבעה שאגיע למרגלותיה. שמה את ראשי בין רגליה, מלטפת את ראשי, והתעניינה במה שעבר עליי בהיעדרה. לאחר כמה דקות, החלה ללטף את ישבני, מכה בו מידי פעם, בודקת את תגובותיי, בוחנת ברגלה את זקפתי.
"מספיק להיום", פלטה לפתע המלכה. "תתארגן ולך." ואני, במהירות, התארגנתי ויצאתי את ביתה אל אויר הערב. בדרכי הביתה, הצלחתי סופסוף להרגיע את הלמות ליבי, לדמיין את המלכה, נוגעת בי עוד, מעוללת לי את מה שהדמיון רק מצליח לדמיין. לא, כבר לא משעמם.
"שלום המלכה", אמרתי בנימוס והתחלתי להרגיש את פרפרי בטני מעופפים להם בהתרגשות.
"שלום עבד", היא ענתה, החלה להתעניין בשלומי, במצבי, בריגושיי.
עוד שיחה יומיומית על תלאות החיים, על הריגושים שבהם.
"משעמם לי", הפטרתי באנחת ייאוש לכללי. והשיחה נמשכת.
לאחר כדקה, נשמע הצליל הכל כך מוכר של הודעה.
"שלא ישעמם לך... בשעה 18:00 בביתי."
הגעתי לביתה כשעה לפני הזמן, חיכיתי למטה, קניתי פרחים. העברתי את הזמן בנסיון להאט את קצב פעימות הלב. בשעה שש בדיוק נקשתי על דלתה. היא לא שמעה, נקשתי שוב. והנה נפתחה הדלת והילת זוהרה קרנה אליי.
"שלום עבד, אין לי הרבה זמן, אני חייבת לזוז לפגישה חשובה. בשבע וחצי בדיוק אחזור. כוס תה תחכה על שולחן העבודה שלי . ובינתיים, קפל את הכביסה הזרוקה, תלה את הכביסה שבמכונה ונקה מה שתמצא לנכון, העיקר שהבית יהיה מסודר ונקי. להתראות."
כך אמרה ויצאה את הדלת, מותירה אותי בודד אך מאושר במקדשה. ראשית קיפלתי את הכביסה המפוזרת וסידרתי אותה בארון המלכה. אחר כך תליתי ברוך את הכביסה הטריה. לאחר מכן, התחלתי לסדר את מיטתה, ליישר את הסדין ואת השמיכה. ניקיתי את האבק מתריסיה, ניקיתי את איזור הכיור במטבחה והעסקתי את עצמי בנקיונות קטנים. בשבע ועשרים הפעלתי את הקומקום החשמלי, מחכה ללא סבלנות שירתח. דקה לפני בואה הצפוי של המלכה, הונחה כוס תה מהבילה על שולחן העבודה, ואני חיכיתי בצד ,ראשי מורכן לכניסתה.
הוד מעלתה נכנסה לביתה, התיישבה ליד השולחן, לגמה מהכוס. ואני בצד, ממתין, מייחל למילותיה. היא עברה לספה, מורה באצבעה שאגיע למרגלותיה. שמה את ראשי בין רגליה, מלטפת את ראשי, והתעניינה במה שעבר עליי בהיעדרה. לאחר כמה דקות, החלה ללטף את ישבני, מכה בו מידי פעם, בודקת את תגובותיי, בוחנת ברגלה את זקפתי.
"מספיק להיום", פלטה לפתע המלכה. "תתארגן ולך." ואני, במהירות, התארגנתי ויצאתי את ביתה אל אויר הערב. בדרכי הביתה, הצלחתי סופסוף להרגיע את הלמות ליבי, לדמיין את המלכה, נוגעת בי עוד, מעוללת לי את מה שהדמיון רק מצליח לדמיין. לא, כבר לא משעמם.