בבועה שלי

עברו השעות, שעות בהן הלכנו לאיבוד, בתוך, מעל, ומעבר לזמן. בתוך החלל הקטן שסביבנו, מבודדים במרכז העיר ההומה, כאן, ולא בשום מקום, מופרדים מהעולם שבחוץ, בבועה מרחפת, בועה עצמאית, ללא תלות וקשר לחיים מעבר לקירות הקטיפה.

והיינו, ונגענו, ואור הנר נע, הרגשתי את רצונך, את הדברים שרצית לומר, ולא אמרת במילים, גופך פירש אותם עבורי, ושיחקתי את משחקי, ושיחקתי את משחקיך, והיית שם, מלאה בנשמתך, מתמסרת, אוהבת במבטים, ובשתיקה.
גופך זרח באור הנר, מתכרבלת למולי, נצמדת לחיבוק ומגע.

היית שם, כפי שרציתי, כפי שביקשתי, נעת עם המילים, הקשבת לי, לגופי, והיית.
חלפתי על גופך בסערה, סערת מגע, סערה מרוסנת בחבל, ראיה בעיניים קשורות, העונג במגע של העור על גופך, מלטף, מכאיב, מרגש.

והשקט של אחרי. והליטוף, והחיוך, והחיבוק השקט.
והשיחות, והצחוק, והמגע, והכול מתחיל שוב מהתחלה...